חופשי זה לגמרי לבד 

באחת השבתות הראשונות שלי לבד, כאמא פרודה, ביקשתי לקחת את הילדים לבילוי בוקר משפחתי בפארק הירקון. היתה זו הפעם הראשונה בה התארגנתי בעצמי לקראת יציאה משפחתית. סנדוויצ'ים, משחקים, כובעים, וגולת הכותרת, אופניים.
אתם מכירים את המתקן לנשיאת אופניים ששמים על הרכב מאחור? ובכן היה לי אחד כזה בבית ובמשך כמה חודשים הוא הוזז מפינה אחת של הבית לשניה מחכה לגאולה. החלטתי להכניס אותו לשימוש. ניגשתי לרכב להתקין אותו. מבריגה ופותחת אותו, מנסה לעשות סדר בכל הרצועות המשתלשלות ממנו, סוגרים, תפסנים, מה שייך למה. בתוך האריזה מצאתי שרטוט של הוראות התקנה. התחלתי במלאכה. מאבק אינטלקטואלי של ממש. לבסוף, מותשת אך מרוצה עמדתי מסתכלת במעשה ידי להתפאר. אהה, עכשיו רק לסחוב את האופניים מהדירה, שתי קומות של מדרגות ואפשר לנסוע. אחד אחד סחבתי אותם, קשרתי למתקן ויצאנו לדרך. הילדים צוהלים ושמחים ואני מרגישה עייפה כאילו כבר סוף היום הגיע.

כך בנסיעה המחשבות שלי מפליגות, איך היו מתנהלים הדברים לו הייתי עדיין נשואה. רוב הסיכויים שהייתי מבקשת מן הבעל לחבר את מתקן האופניים לרכב. סיכוי סביר שהוא היה מגלה התנגדות נמרצת ואני הייתי משכנעת אותו בכל זאת. אחר הוא היה מרכיב את הקונסטרוקציה הזו הפוך, ואני הייתי צריכה לבשר לו שעליו להתחיל מחדש. העימות כבר בעיצומו. הוא כועס עלי שבכלל הכנסתי אותו להרפתקה הזו מה גם שאין לו כל חשק לצאת מהבית, ובכלל בשביל מה הילדים צריכים אופניים לטיול בפארק, ולמה אי אפשר ללכת כאן קרוב ברגל לכיכר. אני מצידי הייתי נוזפת בו וכועסת על עצלנותו, נוטלת לידי את המושכות ומתקנת אחריו את שעשה.
והינה במצב העניינים החדש, נשאתי בכל התפקידים. הייתי המניעה, המבצעת, הכושלת, הנוזפת, המתקנת והמגשרת. זהו פן חדש של הלבד שלא חשבתי עליו לפני כן, אין על מי לכעוס או להתלונן, אלא על עצמך. מעייף פי כמה.

בדרך כלל כשחושבים על גירושין או פרידה, ועל ההתמודדויות הצפויות בסטטוס החדש, מתייחסים לצדדים הבנאליים של הלבד. אלו הנראים לעין כל. כמו למשל הקשיים הכלכליים הצפויים, החגים, היעדר יד גברית. והינה לאט לאט אני לומדת את הלבד החדש הזה, שיש לו פנים רבות ולא צפויות.

בפעם הראשונה בה ארחתי אורחים לשבת בביתי,אחרי הפרידה, זה היכה בי בבת אחת כשהתיישבנו לשולחן. זו הפעם הראשונה שאני מארחת מאז הפרידה. בכל ההכנות והבישולים והקניות לא עצרתי לחשוב על כך, אולי משום שאלו הדברים שממילא הייתי אני עושה בעצמי ברוב המקרים. אך עתה, סביב השולחן התכווץ לי הלב, בכאב חדש, כי חסר לי פתאום עוד קול גברי לשירה, ומי שימזוג את היין לאורחים, ומי שיעזור לשטוף בסוף הסעודה את הכלים. באה התחושה הזו שתחזור על עצמה מעתה באופנים שונים בפעמים ראשונות אחרות. את לבד.
כשאני נוסעת עם הילדים נסיעה ארוכה מחוץ לעיר, נוהגת על כביש החוף או כביש שש, שעת בין ערביים של יום שישי או בוקר שבת, לאט לאט מכבידה על כתפי שמיכה של אחריות. אני אורזת ונוהגת וצריכה להיות עירנית בכל זמן הנהיגה. אין נהג מחליף, אין מי שישים לב איך אני נוהגת או אם אני לא טועה בדרך. וכשאני הולכת לסרט עם חברה או יוצאת לבילוי למסיבה, יש שלב מסויים בו הילדים פולשים פתאום אל תוך מחשבותי, משבשים עלי את עלילת הסרט או קצב המוסיקה, מתערבבים לי בין הגיבורים או האורחים האחרים ואני נחרדת מכך שהלכתי והשארתי אותם עם הבייביסיטר. ולא שאינני סומכת עליה, ולא שהם ילדים כל כך קטנים, ולא שלא עשיתי זאת בעבר. אלא שעכשיו אני לבד. מי בכלל יודע שיצאתי, אין בן זוג לספר לו ולבקש אותו למלא את מקומי, ובגילי המתקדם כבר לא מתקשרים לאמא לספר לה על כל יציאה לבילוי או היעדרות.

איזו אחריות יש לי עתה, וכשאני הולכת ומשאירה אותם מאחור, לא במקום של שגרה כמו בית הספר, אלא מחוץ לשגרה הרגילה, זה מוציא אותי מאיזון. אין מישהו לחלוק את האחריות, שמא עשיתי טעות, ואם כן יהיה עלי לשאת בה בעצמי.
אולי זה נשמע מופרך, בסך הכל סרט במרחק נסיעה קצר, אבל אלו המחשבות שחולפות בראשי בכל פעם מחדש, דווקא בדברים הקטנים, המאוד מובנים מאליהם כשאנחנו חיים בזוג, ומאוד בולטים לעין כשחיים בנפרד.

נכון, רציתי בלבד הזה, ביקשתי לי את הפרידה, את העצמאות ואת הפרק החדש בחיי. החופש החדש הזה שהשגתי לעצמי הוא נפלא בהרבה מובנים. אין הוא מתמצה בשינה באלכסון. כמה פעמים שמעתי את הביטוי הזה מאנשים ששמעו שהתגרשתי כאילו זו גולת הכותרת של הגירושין. טוב, אני מודה, זה נחמד אחרי כל כך הרבה שנים, אין מי שנוחר לידי בלילות ומפריע את שנתי, אך החופש הזה החדש יש בו הרבה יותר. ענת וקסמן, שהתארחה לאחרונה במספר תוכניות טלוויזיה לרגל צאת הסרט נודל, התבטאה בנושא הגירושין שלה ותיארה את המטלות הביתיות כיצד בחיים הזוגיים מצטברים לא מעט תסכולים ומתחים סביב מי עושה מה, כמה נטל כל אחד נושא. ואילו כעת, בזמן החדש של הלבד, היא אומנם עושה הכל בעצמה אך ללא המתח וההתחשבנויות המעייפות הללו.
כי חופשי זה, חופשי זה לגמרי לבד.