ברירה יש, צריך רק לחפש 

ברירה יש, צריך רק לחפש

כשמשהו מפריע, מטריד, מתסכל אנו משתפים אחד את השני בתסכולים, קוראים תכנים אחד של חברו, מגיבים, מעודדים, מחליפים דעות....נכון - אז כעת, במיוחד אחרי היום הקשה והטעון הזה שזה עתה הסתיים, אני חשה צורך לשתף במשהו שיעשה, אני מקווה גם לכם, "חמוד בלב", לי בכל מקרה זה עשה, אז למה "להתקמצן"? 

Joe the paraplegic bunny

(המקור מצורף בהמשך, והתרגום חופשי ו"עצמוני")

כשמשפחת אורורק מטוסקון מצאה בחצרם האחורית שני גורי ארנבים שנולדו סמוך לחג הפסחא, הם ידעו מיד שמשהו לא בסדר, הייתה סיבה מדוע אמם נטשה אותם, הם היו פגועים.

פול אורורק הבין שאחד מהם שהם החליטו לקרוא לו ג'ו גם אינו משתמש ברגליו האחוריות. אז הוא ומשפחתו טיפלו בהם סביב השעון ועזרו לשפנים הקטנים להבריא, אבל לגבי השפן הפגוע הם גם הלכו צעד אחד נוסף קדימה.

ליאם בנו של פול, תכנן ובנה עגלת נכים זעירה לג'ו, שתעזור לו להסתובב יותר בקלות.   

לקח קצת זמן לשפן הקטנצ'יק להתרגל לעגלה האדומה עם הגלגלים הצהובים, אבל בסופו של דבר היא עזרה מאד לניידותו וסייעה לו לנוע יותר בקלות.

רק אחרי שג'ו ואחיו הבריאו, והרגישו טוב יותר, לקחה אותם המשפחה למרכז הצלה שבטבע, ופול צירף יחד אתם סרט וידאו שהם עשו כדי לתעד הטיפול בהם והסתגלותו של ג'ו, השפן של חג הפסחא.

Child builds tiny cart for Joe the paraplegic bunny

את הליניק לסרטון ניתן לראות בכניסה לבלוג שלי, שלינק ממנו מצורף בסוף (האתר מגביל לינקים)

מעבר לסיפור עצמו, אני רואה לא רק את נשואו (השפן ג'ו), אלא גם את הנושא - היחס למקרים כאלה מבחינה עקרונית בצורה רחבה.

מדובר על כולנו, כל אחד מאתנו, שכל כך הרבה פעמים אומרים לעצמנו לגבי סיכויי בע"ח פגועים, פצועים, נכים לשרוד ולחיות בצורה סבירה: "אין מה לעשות".

חלק מתבטאים כך כיון שזה פשוט פוטר מלנסות לעזור, לעשות משהו, וחלק מסיבה הפוכה: מפחד להעביר בעה"ח הפגוע סבל חינם, כשבסופו של דבר ספק אם יחזיק מעמד. ויש לצערי גם חלק שממית בע"ח בריאים, בתואנה של "המתת חסד". 

לי נראה שלמזלו של אותו שפן קטן ג'ו שהגיע ספציפית לחצר המשפחה הזו, ולא - במקום אחר, לא היו מהססים לכיוון ה"חסד" הזה, לא רבים היו בכלל מנסים......

האוטוסטראדה ללב של הסיפור הזה הייתה, לא רק בשל בעה"ח עצמו, שאי אפשר שלא לחוש לגביו חמלה , אלא גם בשל הנער, שכנגד כל הסיכויים, המוסכמות, נטל יוזמה, לא התייאש, והחליט לתת סיכוי לשפן המסכן שנולד נכה.

העובדה שאף אחד לא שמע על עגלת נכים לבעל חיים כה קטן, רק לכלבים וכדומה, ושהוא בנה לו בעצמו, מגדילה בעיני את המעשה מאד.

אינני בטוחה מה הייתי עושה במקרה כזה. הרי לבעלי חיים הדברים אינם כה פשוטים בתחום העזרה הראשונה והשיקום כמו לאדם, והנה, אפשר ללמוד בהחלט גם מהדור הצעיר, למען האמת הרבה מאד, במיוחד בתחום "הברירה".

אז כשרואים בע"ח פגוע, פצוע, לפני שמחליטים על גורלו, או אם לעזור בכלל - אם יש לו סיכוי או לא:  אולי כדאי לחשוב פעמיים. 

גם אנו, כל אחד מאתנו מסתבר, שבוי במוסכמות, הרגלים, ואילוצים, ועדיף להתייעץ ולבקש עזרה מקצועית ולא להחליט לבד.

אישית, אני רואה בכובד ראש את ההחלטה אם לתת סיכוי או לא לבעל חיים פגוע.  

מי אני בכלל שאחליט החלטות שראויות יותר ליושב במרומים, כמו מי לשבט ומי לחסד? לפעמים כנגד כל הסיכויים בע"ח מבריא ומתפקד בהחלט. אז מי ידע?

אינני מדברת על מצב גריאטרי, בו בעל חיים חולה, בגיל מבוגר מאד, וגם הווטרינר עצמו ללא מילים אומר מה שקשה לומר...

במקרים כאלה אני בכל מקרה מבררת טוב טוב באם בעל החיים אכן סובל מכאבים ובמצב בלתי נסבל מבחינתו, או שאי הנוחיות היא בעיקר שלנו, מי שמטפל בו....

אז כאן, נער צעיר אחד חשב על הדברים - החליט, נטל יוזמה לידיו, ומצא פתרון שיעזור לעזור לשפן הקטנצ'יק גם במצב כזה לתפקד. למרות שברור היה לו שזה ידרוש ממנו טרחה וטיפול רבים נוספים, שאף אחד לא עשה זאת לפניו, ושכל אחד אחר ובמקום אחר קרוב היה מחליט לכיוון שונה לגמרי...בעיני זה מדהים.

להכיר נער, משפחה, ואנשים כאלה זו זכות: ילד שגורם לך לחשוב, ומראה לך שבהחלט יש לך מה ללמוד.

והאמת, מי היה מעלה על דעתו אם אין מתקן כזה, לתכנן ולבנות אחד כזה לבדו?

למעשה לגבי כל דבר בחיים, אם לגבי עזרה לבע"ח פגועים או דבר אחר, נראה שלא כדאי לומר מהר מדי "אין ברירה", אלא לחפש אותה....

במקור בבלוג שלי כאן

http://cafe.themarker.com/post/2154683/

אולי יש ברירה ומוצא שאיננו רואים אותם ?!