ש??יר ל?מ??ע?לו?ת
א?ש???א ע?ינ?י א?ל ה?ה?ר?ים מ?א?י?ן י?בו?א ע?ז?ר?י
ע?ז?ר?י מ?ע?ם י?הו?ה ע?ש??ה ש??מ?י?ם ו?א?ר?ץ
א?ל י?ת??ן ל?מ?ו?ט ר?ג?ל?ך? א?ל י?נו?ם ש?מ?ר?ך?
ה?נ??ה ל?א י?נו?ם ו?ל?א י?יש??ן ש?ו?מ?ר י?ש??ר?א?ל
י?הו?ה ש??מ?ר?ך? י?הו?ה צ?ל??ך? ע?ל י?ד י?מ?ינ?ך?
יו?מ?ם ה?ש???מ?ש? ל?א י?כ??כ??ה ו?י?ר?ח? ב??ל??י?ל?ה
י?הו?ה י?ש??מ?ר?ך? מ?כ??ל ר?ע י?ש??מ?ר א?ת נ?פ?ש?ך?
י?הו?ה י?ש??מ?ר צ?את?ך? ו?בו?א?ך? מ?ע?ת??ה ו?ע?ד עו?ל?ם.
השיר הזה הוא שיר עם מרצפות בולטות. אפשר לקרוא אותו פעם אחר פעם ולא להתקל בהן עד שפתאום, בקריאה מסוימת, מתמזל מזלך ואתה מועד.
המרצפת הבולטת הראשונה מחכה בשורה השלישית, וליתר דיוק במרווח שבין שני חצאי השורה הזו. שני החצאים מתחילים באותה מלה ('אל') ומסתיימים בשם עצם המוטה דקדוקית באותו אופן ('רגלך' - 'שמרך'). בגלל הדמיון הזה בין הפתיחות והסיומים, בונה הקריאה האוטומטית שקילות בין שני החצאים ומניחה שלפנינו שני ביטויים מקבילים להשגחת האל. כאן בדיוק מסתתרת המרצפת הבולטת, שכן היחס בין שני החצאים שונה לגמרי. המחצית הראשונה היא אכן סוג של איחול להשגחה - 'יהי רצון שה' לא יניח לרגליך לקרוס תחתייך' (פיסית, מטאפורית או שניהם - לא משנה כרגע). החצי השני, לעומת זאת, הוא ציווי - 'אל תניח לשומר הפנימי שלך להרדם'. הקריאה ה-'מועדת' מבחינה בכך, וכך מגלה כי עזרת האל קשורה באופן כלשהו במרכיב של אקטיביות מצד הפרט. השורה שאחר כך מרחיבה עוד באותו עניין; כפי שה' שומר את עמו ואיננו מניח לעצמו להרפות מכך, כך גם על הפרט להיות ריבון על עצמו במקביל ל-'נשיאת העיניים' אל האל.
מי הקורא שיכול ללמוד מן הטקסט את האיזון הזה - זה שהניח לעצמו להתקל במרצפת הבולטת. כלומר זה שהצליח לרגע להשהות את קריאתו האוטומטית, הפסיבית ולהתעורר אל הטקסט. כלומר זה שלפחות לרגע אחד, רגע הקריאה, מימש בפועל את האיזון שהטקסט מורה עליו.
המרצפת הבולטת השניה נמצאת שלוש שורות אחרי הראשונה, בשורה הששית של השיר. שוב מנגנון דומה. ו' החיבור בין שני החצאים ויחד אתה הצמדים 'יומם' ו-'שמש' מול 'לילה' ו-'ירח' מזמינים קריאה אוטומטית של שני חצאי השורה כתקבולת: השמש לא תכה אותך ביום והירח לא יכה אותך בלילה, כלומר ה' ישמור אותך משרירותם של גרמי השמים. יש אמנם יחס של הקבלה בין שני חצאי השורה, אבל הוא עשיר בהרבה ממה שקריאה אוטומטית כזו מגלה.
המחצית הראשונה היא הבטחה לעזרה על ידי הסרת מכשול (עצירת השמש מלקפוח) ואילו המחצית השניה היא הבטחה לעזרה על ידי הוספת גורם מסייע. 'וירח בלילה' משמעו כאן 'ובלילה אתן עבורך בשמים ירח שיסייע לך מול החשיכה'. כלומר שני חצאי השורה משלימים זה את זה בהצגת מלאותה של עזרת האל. הקריאה האוטומטית הייתה מותירה אותנו רק עם מחציתה של המשוואה, כלומר מונעת מאיתנו לעמוד על מלוא היקפה.
המרצפת הבולטת השניה הזו גם מעמיקה את הבנתנו לגבי היחס בין הסתמכות פסיבית על הסיוע האלוהי מול אחריות אקטיבית של הפרט למצבו בה נתקלנו (תרתי משמע) במרצפת הראשונה. אנו למדים כי רק מתוך אותה אחריות אישית לערנות והתבוננות מתמדת, אותו 'אל ינום שומרך', נקנית היכולת לתפוס את מלוא היקפה של עזרת האל ובכך לשאוב את הבטחון המוחלט שיש ביכולתה להעניק. כלומר הערנות היא התנאי המאפשר לראות, ולכן לעשות שימוש, בסיוע האלוהי.
שמונה שורות של שיר. ובכל שורה שלישית - מרצפת בולטת. בדיוק ברגע בו מתחילים להכנס לאיזה ריתמוס אוטומטי של קריאה, השיר החכם הזה מציב שורה שקריאתה מעוררת בקורא איזו אי-נחת קלה. אי-הנחת הזו, אם יניח לעצמו להתעכב עליה, כלומר למעוד בקריאתו, כלומר להתעורר, היא שער שדרכו אפשר להכנס אל השיר.
השיר פרוש פסיבי על הדף, מזומן לקוראיו, אבל הוא איננו מסתפק בכך, אלא דואג באופן אקטיבי, בעזרת המרצפות הבולטות, ללמד את קוראיו איך לקרוא בו. כלומר השיר עצמו מקיים את מה שהוא מטיף לו.
א?ש???א ע?ינ?י א?ל ה?ה?ר?ים מ?א?י?ן י?בו?א ע?ז?ר?י
ע?ז?ר?י מ?ע?ם י?הו?ה ע?ש??ה ש??מ?י?ם ו?א?ר?ץ
א?ל י?ת??ן ל?מ?ו?ט ר?ג?ל?ך? א?ל י?נו?ם ש?מ?ר?ך?
ה?נ??ה ל?א י?נו?ם ו?ל?א י?יש??ן ש?ו?מ?ר י?ש??ר?א?ל
י?הו?ה ש??מ?ר?ך? י?הו?ה צ?ל??ך? ע?ל י?ד י?מ?ינ?ך?
יו?מ?ם ה?ש???מ?ש? ל?א י?כ??כ??ה ו?י?ר?ח? ב??ל??י?ל?ה
י?הו?ה י?ש??מ?ר?ך? מ?כ??ל ר?ע י?ש??מ?ר א?ת נ?פ?ש?ך?
י?הו?ה י?ש??מ?ר צ?את?ך? ו?בו?א?ך? מ?ע?ת??ה ו?ע?ד עו?ל?ם.
השיר הזה הוא שיר עם מרצפות בולטות. אפשר לקרוא אותו פעם אחר פעם ולא להתקל בהן עד שפתאום, בקריאה מסוימת, מתמזל מזלך ואתה מועד.
המרצפת הבולטת הראשונה מחכה בשורה השלישית, וליתר דיוק במרווח שבין שני חצאי השורה הזו. שני החצאים מתחילים באותה מלה ('אל') ומסתיימים בשם עצם המוטה דקדוקית באותו אופן ('רגלך' - 'שמרך'). בגלל הדמיון הזה בין הפתיחות והסיומים, בונה הקריאה האוטומטית שקילות בין שני החצאים ומניחה שלפנינו שני ביטויים מקבילים להשגחת האל. כאן בדיוק מסתתרת המרצפת הבולטת, שכן היחס בין שני החצאים שונה לגמרי. המחצית הראשונה היא אכן סוג של איחול להשגחה - 'יהי רצון שה' לא יניח לרגליך לקרוס תחתייך' (פיסית, מטאפורית או שניהם - לא משנה כרגע). החצי השני, לעומת זאת, הוא ציווי - 'אל תניח לשומר הפנימי שלך להרדם'. הקריאה ה-'מועדת' מבחינה בכך, וכך מגלה כי עזרת האל קשורה באופן כלשהו במרכיב של אקטיביות מצד הפרט. השורה שאחר כך מרחיבה עוד באותו עניין; כפי שה' שומר את עמו ואיננו מניח לעצמו להרפות מכך, כך גם על הפרט להיות ריבון על עצמו במקביל ל-'נשיאת העיניים' אל האל.
מי הקורא שיכול ללמוד מן הטקסט את האיזון הזה - זה שהניח לעצמו להתקל במרצפת הבולטת. כלומר זה שהצליח לרגע להשהות את קריאתו האוטומטית, הפסיבית ולהתעורר אל הטקסט. כלומר זה שלפחות לרגע אחד, רגע הקריאה, מימש בפועל את האיזון שהטקסט מורה עליו.
המרצפת הבולטת השניה נמצאת שלוש שורות אחרי הראשונה, בשורה הששית של השיר. שוב מנגנון דומה. ו' החיבור בין שני החצאים ויחד אתה הצמדים 'יומם' ו-'שמש' מול 'לילה' ו-'ירח' מזמינים קריאה אוטומטית של שני חצאי השורה כתקבולת: השמש לא תכה אותך ביום והירח לא יכה אותך בלילה, כלומר ה' ישמור אותך משרירותם של גרמי השמים. יש אמנם יחס של הקבלה בין שני חצאי השורה, אבל הוא עשיר בהרבה ממה שקריאה אוטומטית כזו מגלה.
המחצית הראשונה היא הבטחה לעזרה על ידי הסרת מכשול (עצירת השמש מלקפוח) ואילו המחצית השניה היא הבטחה לעזרה על ידי הוספת גורם מסייע. 'וירח בלילה' משמעו כאן 'ובלילה אתן עבורך בשמים ירח שיסייע לך מול החשיכה'. כלומר שני חצאי השורה משלימים זה את זה בהצגת מלאותה של עזרת האל. הקריאה האוטומטית הייתה מותירה אותנו רק עם מחציתה של המשוואה, כלומר מונעת מאיתנו לעמוד על מלוא היקפה.
המרצפת הבולטת השניה הזו גם מעמיקה את הבנתנו לגבי היחס בין הסתמכות פסיבית על הסיוע האלוהי מול אחריות אקטיבית של הפרט למצבו בה נתקלנו (תרתי משמע) במרצפת הראשונה. אנו למדים כי רק מתוך אותה אחריות אישית לערנות והתבוננות מתמדת, אותו 'אל ינום שומרך', נקנית היכולת לתפוס את מלוא היקפה של עזרת האל ובכך לשאוב את הבטחון המוחלט שיש ביכולתה להעניק. כלומר הערנות היא התנאי המאפשר לראות, ולכן לעשות שימוש, בסיוע האלוהי.
שמונה שורות של שיר. ובכל שורה שלישית - מרצפת בולטת. בדיוק ברגע בו מתחילים להכנס לאיזה ריתמוס אוטומטי של קריאה, השיר החכם הזה מציב שורה שקריאתה מעוררת בקורא איזו אי-נחת קלה. אי-הנחת הזו, אם יניח לעצמו להתעכב עליה, כלומר למעוד בקריאתו, כלומר להתעורר, היא שער שדרכו אפשר להכנס אל השיר.
השיר פרוש פסיבי על הדף, מזומן לקוראיו, אבל הוא איננו מסתפק בכך, אלא דואג באופן אקטיבי, בעזרת המרצפות הבולטות, ללמד את קוראיו איך לקרוא בו. כלומר השיר עצמו מקיים את מה שהוא מטיף לו.
משורר. כותב על שירה ועל דברים נוספים באתר רשימות: http://www.notes.co.il/alex
