ספירת העומר - שלא נהגו כבוד זה בזה 

בימי ספירת העומר נוהגים שלא לישא אישה ולא להרבות בשמחה ולא להסתפר, ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה , כי בפרק זה של השנה נפטרו כ"ד אלף תלמידיו של ר"ע, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה : "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת." (יבמות ס"ב, ע"ב).

מדברי הגמ' מתבאר שבעקבות פטירת תלמידי ר"ע הייתה בעולם "שממה", שפירושה שבר רוחני מפני שר"ע היה עמוד מסירת התורה שבע"פ, כפי שעולה מדברי הגמ' בסנהדרין שכמעט רוב רובה של התורה שבע"פ (מתניתין תוספתא וכו') נמסר מתלמידיו של ר"ע (שהעמיד לאחר פטירת כ"ד אלף התלמידים) ממה שלמדו מר"ע.
ומתבאר איפוא, שהחורבן שנגרם בעקבות פטירת תלמידי ר"ע היה חורבן רוחני, בהיותם אמורים לקבל את התורה שבע"פ מרבם ולהנחילה לדורות הבאים.

והנה על דברי הגמ' ביבמות (שהבאנו לעיל) נשאלות השאלות הבאות:
א. תלמידי ר"ע נענשו עונש נורא על "שלא נהגו כבוד זה בזה". יש להבין מדוע חטא זה חמור כל כך?
ב. האם יש משמעות לזה שזמן התביעה על שלא נהגו כבוד זה בזה היה בימי ההכנה לקבלת התורה, בין פסח לעצרת?
ג. האם ישנה הדגשה בתביעה שנתבעו בגלל שהיו תלמידיו של רבי עקיבא ?

שאלות אלו מתורצות אחת בחברתה בהקדם דברי חז"ל (אבות ג, ז): "אם אין דרך ארץ אין תורה". ומבאר רבינו יונה בפרושו, שלפני לימוד התורה צריך לתקן את המידות כי רק אז תשכון התורה בקרבו, מאחר והתורה "אינה שוכנת בגוף שאינו בעל מידות טובות" .
ומבואר בדברים אלו, שתיקון המידות הכרחי למסירת התורה, כי אין התורה יכולה לשכון באדם בעל מידות מגונות, וכל עבודת ה' וקיום תרי"ג המצוות תלויים בעבודת תיקון המידות.
ומעתה נבין את עומק מידת הדין בתביעה שנתבעו תלמידי ר"ע על כך "שלא נהגו כבוד זה בזה". כי הנהגת הכבוד לזולת ומבחן ישרותו של האדם, מלבד שהם חיוב גמור מהתורה - הם היסוד והעמוד המחזיק את כל התורה כולה, ואם לא יתנהג האדם בהגינות וביושר כלפי הזולת איננו יכול לקבל את התורה. וכמו שאמרו חז"ל (חולין קלג, ע"א): "כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס", כי מידת ההגינות והכבוד לזולת הוא התנאי המוקדם לקבלת התורה .
ע"פ זה מיושבות שתי השאלות הראשונות ששאלנו, הזמן שנפטרו תלמידי ר"ע היה בין פסח לעצרת, שהוא זמן "ההכנה לקבלת התורה". וההכנה לקבלת התורה היא ע"י תיקון המידות - "דרך ארץ קדמה לתורה". ולכן כאשר חטאם היה במידות נמתחה עליהם מידת הדין לפי ערך דרגתם הנעלה, ולא זכו להיות מקבלי התורה ומנחיליה לדורות הבאים.
ומיושבת גם הקושיה השלישית, מהי ההדגשה בתביעה שנתבעו בגלל שהיו תלמידי ר"ע, כי ר"ע היה מצויין במידותיו הנאצלות, וכפי שמסופר בגמ' (כתובות סב ע"ב) שהסיבה שרחל ביתו של כלבא שבוע רצתה להתחתן עמו למרות שהיה עם הארץ היתה מידותיו הנעלות, שהיה "צניע ומעלי". ועוד מבואר במעשה המופלא שמביאה הגמ' במסכת שבת, מידת הדן את חברו לכף זכות של ר"ע עוד בטרם למד תורה.

מאחר ור"ע היה בעל מידות טובות ונאצלות (שהיוו את הבסיס שממנו עלה ונתעלה בתורה), כאשר תלמידיו לא נהגו כבוד זה לזה, נתעוררה עליהם תביעה בעומק מידת הדין לפום דרגתם משום שנהגו הפוך מתורת רבם שכל כולו היה מידות טובות וזהירות בין אדם לחברו.

ובתוספת ביאור, אם נעיין בפרק קניין התורה במסכת אבות ימצא שבין מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, חלק מהקנינים קשור להנהגה "שבין אדם לחברו" - ענווה, דקדוק חברים, אוהב את הבריות, נושא בעול עם חברו, ומכריעו לכף זכות.
לפי זה מבאר הגר"א קוטלר שהתביעה על תלמידי ר"ע "שלא נהגו כבוד זה בזה" הייתה כי לפי גודל ערך קדושתם היה בזה פגם כלשהו, דק מן הדק, באחת מהמעלות שהתורה נקנית בהם , ואפשר שהיה חסר בדקדוק חברים לפי מעלתם או במעלת נושא בעול עם חברו ומכריעו לכף זכות או באוהב את הבריות - ונגזר עליהם להיפטר באותו פרק זמן שנועד לחיזוק במעלות קנייני התורה, לפי שחסר היה להם בעוצם קדושתם ההכנה לתורה שתהיה בתכלית הקדושה. ולכן מלבד הדקדוק עם הצדיקים כחוט השערה, מכיוון שחסר להם בדיבוק חברים שהוא אחד ממ"ח קנייני התורה, אין תורתם בתכלית כראוי, וממילא לא היו ראויים להיות מוסרי התורה שבע"פ לדורות, וזכו בכך דווקא רבותינו שבדרום.
לאור האמור נוכל להמתיק את דברי הגמ' לעיל שהזכירה את מספר תלמידיו של ר"ע במניין "יב אלף זוגים" ולא נאמר "כד אלף תלמידים". כי הביטוי "זוגים" נועד להמחיש את מהותם כזוגות ולא כיחידים, ואדרבא, בגלל שהיו בעלי דרגה כל כך גבוהה שכל תלמיד הכיר שכל עצמיותו אינה אלא "מחצית של זוג", הייתה עליהם תביעה שלפי ערך הכרתם, היה עליהם להרגיש יותר ויותר כבוד חברו מהו.
לימוד פרשת פטירת תלמידי ר"ע בימי ספירת העומר מחדד את גודל חיוב תיקון המידות, ובפרט הזהירות בכבוד הזולת ומעלת "דיבוק חברים", שהם מיסוד קבלת התורה. ולכן ימי ספירת העומר - הזמן בו מתכוננים לקבלת התורה - הם הימים המתאימים ללמוד לקח מפטירתם של תלמידי ר"ע, ששלמות המידות בין אדם לחברו, ובפרט הזהירות בכבודו של כל אדם, הכרחית לקבלת התורה והנחלתה.
ואם כן, קביעת האבלות בימי הספירה לדורות לא נועדה רק לזכור את המאורע המצער הזה, אלא ללמד אותנו להתבונן בסיבת עונשם של תלמידי ר"ע ולראות עד כמה גדולה הקפידא בשלמות ההנהגה הנכונה במידות ודרך ארץ, ובפרט אצל לומדי התורה, וכדברי כף החיים שכל מנהגי האבלות שנוהגים בימי ספירת העומר נועדו להזכיר לנו להתרחק מהשנאה והקנאה והתאווה והגאווה והכבוד ולקנות מידת האהבה והענווה והשלום.
והחזון איש כותב שככל שהאדם מרבה בשבירת המידות - מרבה חיים, כי שבירת המידות היא החיים המוליכים בדרכה של תורה. וכשממית את המידות המושחתות בקרבו, מיתה זו תחיה את בעליה, ודברי התורה מתקימים בידו.

לסיום נזכיר את דברי הרמב"ן באיגרתו הידועה:
"על כן אפרש לך איך תתנהג במידת הענווה ללכת בה תמיד. כל דבריך יהיו בנחת, וראשך יהיה כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ, ולבך למעלה. ואל תבט בפני אדם בדברך עימו. וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, אם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בליבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא, הוא שוגג ואתה מזיד".