שלחנו את הילד לגן, הוא נהנה ללכת, יש לו עם מי לשחק אבל ילד אחד מציק לו. ילד אחד נטפל אליו.
מה קורה לנו כשאנחנו שומעים את הדברים האלו?
האם אנחנו מתרגזים? כועסים? מרימים ישר טלפון לגננת? שואלים אותו איך קוראים לילד ומצלצלים לאמא שלו להזהיר אותה שתחנך את הבן שלה?
או מנערים את הילד שלנו שיחזיר ולא יהיה פראייר?
או אולי אנחנו נותנים לילד שלנו חיזוקים על מנת שימצא פתרון בעצמו...?
ויכול להיות שבכלל אנחנו מזמינים את הילד הזה אחר הצהרים אחד על מנת לאפשר ליצור קשר טוב (ולא רע) בין הילדים?
חשוב בכל מצב לזהות את הרגשות המציפים אותנו.
גם אצלנו המבוגרים וגם אצל הילדים שבגיל צעיר עדיין לא יודעים להבחין במגוון הרגשות מעבר לבסיסיים המוכרים: צחוק, בכי, צער, שמחה, כעס... שיש גם בהלה, פחד, עלבון, עצב, מבוכה, בלבול, אשמה, חרטה, דאגה, חשש, לחץ, גאווה.
ילדים צריכים זמן ללמוד ולזהות ואחר-כך רק בא השלב של הבעת הרגשות אלו.
אנחנו כמבוגרים לוקחים זאת כמובן מאליו, אבל הדיבור על רגשות כאלו אם בעקבות משהו שקרה בגן, או במשפחה או בסרט, חשוב מאוד, על מנת שידעו בעתיד להביע את מה שמתאים להם.
ילד שבגיל ביה"ס יודע להביע בשיחה עם חברים את הרגשות שלו או להבין את שלהם הוא ילד שרוצים בקרבתו, הוא ילד שמרגישים איתו בטוח יותר, זהו ילד שיש לו חברים, ויש לו עם מי לשחק בהפסקות ולהפגש אחר הצהריים.
