תהיו שכולות ותשתקו
זהו? יכול להיות שטקס הזיכרון הממלכתי וההדור שסיימתי הרגע לצפות בו התקיים בישראל שנת 2011? בטוחים שזהו הטקס הרשמי-ממלכתי של עיר הבירה, זה שבחר לשאת בו את דבריו ראש הממשלה בכבודו ובעצמו? זה ששודר מראש האולימפוס של ערוץ שתיים ?
האם יכול להיות שבלהט ההשתדלות ש"לא לפגוע ברגשותיו" של אף ציבור (שהרי יום הזיכרון הוא "של כולם"), שכחתם "מגזר" אחד? אמנם איזוטרי, אמנם לא מצטיין בשיווק מעשי גבורה, אמנם חי תמיד בשולי ההיסטוריה, אבל בכל זאת – 50% ממדינת ישראל.
יכול להיות שבכל אורכו של הטקס הזה לא נשמע קולה של אישה-זמרת אחת ?
יכול להיות שירושלים, המתיימרת לאחרונה למתוח את פניה כעיר בילויים משתקמת וצעירה, להתחרות בתל אביב הבומבאסטית, המאוהבת בעצמה וה"ריקנית", ולהציע אלטרנטיבה עמוקה, תרבותית ואנושית יותר, נדמתה הערב דווקא לטהרן?
יכול להיות שמרוב ניסיונות לפייס ולהתרפס אל מול מיעוט פנאטי המאמין ש"קול באישה ערווה" השתקתם באחת את קולן של כולן?
לא הצלחתם למצוא אפילו אחת שקולה איננו ערווה? יהודית רביץ? נינט? חוה אלברשטיין? מרגלית צנעני? מירי מסיקה? דנה ברגר? אסתר עופרים? קורין אלאל?
אף אחת ממאות ואלפי היוצרות והמבצעות שנולדו וחיו כאן ושיריהן נוגעים לנו בנימי הנפש, איננה ראויה וממלכתית מספיק כדי להישמע בטקס יום הזיכרון של בירת ישראל וערוץ 2?
לא שמענו אבל, כרגיל, ראינו. המוני נשים שכולות כקהל דומם ודומע - אמהות , אלמנות, יתומות, אלו דווקא "מצטלמות טוב" במצלמות הטלוויזיה הפולשניות, שעטו שוב ושוב ללא רחם גם לתוך פרצופיהם הרכים של יתומי משפחת פוגל האומללים בשעה של יגון אינטימי וכאוב כדי לתפוס איזה פריים מרגש. שלל דמויות נשיות דומעות ושותקות נלכדו בעדשות שוחרות ציד ויגונן הוקרן מיידית אל מסכי ענק ומיליוני טלוויזיות ברחבי הארץ. הן טובות מספיק כדי להיות שכולות, לשמר בדמותן הבוכייה אתוס גבורה אשר מנת חלקן הנצחי בו הוא תפקיד של תומכת, מקריבה, זו שחיה לעד בצילו של גיבור מת. הן אפילו טובות מספיק כדי להיות חיילת בצבא ההגנה ("תומכת לחימה" בד"כ) ואפילו קצינות (ישמור השם) אבל לשיר? עד כאן.
אמנם ,ראוי לציון, נתנו שם בטקס למספר נשים שכולות לשאת דברים, ואפילו נרשמו הופעותיהן של נגניות. כמה נאור. אך שירה שונה מכל אלו. היא שונה באינטימיות שהיא מייצרת, ברבדים הרגשיים, האינטואיטיביים והעמוקים ביותר בהם היא פועלת עלינו, במיוחדותו ובגוונו של הקול השר, בקסם שיכול לסמר שיער, לעורר הזדהות וכמיהה וזיכרון כאילו ממש נכתב עליי או אליי.
מי שהוריד את הנשים מהבמה וודאי ידע את כל אלו. אך הוצאתן של זמרות אל מחוץ לטקס היא מעבר לחסימה של ערוץ ביטוי. היא מעשה פוליטי שלא ייעשה. היא עוול, היא מתן כוח ותוקף לעמדות חשוכות, שוביניסטיות, בלתי הומאניות. היא נסיגה מפחידה ועצובה.
מעניין שקולות התרעומת והצעקות שעלו מכיוון מבקרי הטקס בירושלים עסקו רק בהיבטים השערורייתיים של המסחרה. אכן, לא ראוי להפוך את ערב יום הזיכרון בבירה למופע בתשלום שמפרנס כוכבים נוצצים בסכומי עתק. אבל לגבי הסרתן של נשים מרשימת המופיעות לא נשמעה כל התנגדות. תתארו לכם, רק לשם השוואה, שמנהלי הטקס היו מחליטים קטגורית להסיר מרשימת המופיעים את כל האמנים בני עדות המזרח למשל? או הו! אז וודאי הייתה קמה זעקת שבר , הטקס היה מוחרם, ואז שב ומתחדש בהתנצלות גורפת על פשעי האליטות האשכנזיות מימים ימימה. אלא שכלפי נשים מותר לעשות זאת.
אצלנו ממשיכים ובונים בתי כנסת ואולמות שמחות בהם מצטופפות נשים בחדרונים אחוריים ומציצות מעבר לפרגודים, אסורות למגע ומבט. התפילות, היצירה, החיים, השירים והריקודים אינם שייכים להן. הן מצופות להסתכל מן הצד, בלתי נראות, בלתי נשמעות. גופן טומאה, קולן ערווה, דבריהן דברי הבל (כל אלו לקוחים לצערי מן המקורות). או קיי, איש באמונתו יחיה, אבל ביום הזיכרון הממלכתי והרשמי שבבירה, לב הקונצנזוס, מן הבמה הזו העזו לסלק את הנשים? מסתבר שבאימפריה המתחסדת והצבועה של הפריים טיים, שנת 2011, נשים חוזרות לשמש פלאקט, תפאורה דוממת, פלאקאטית, שנמצאת שם רק בשביל להעצים את הדראמה האמיתית, זו שהן אינן חלק ממנה.
ישמור אותנו אלוהים מפני טקסים כאלו.
מורן הראל-אמיתי.
פסימיסט רואה קושי בהזדמנות, אופטימיסט רואה הזדמנות בקושי !
