החללים הרבים על מזבח המדינה, הם הם, הפרחים שבגן העצמאות שלנו.
אמנם אסור לקטוף את פרחי הגן – אבל אלוהים כנראה מרשה לעצמו את מה שאנו כבני אדם אוסרים על עצמנו. לקחת לגינתו את יפי הבלורית והטוהר.
אין מגיעים לעצמאות מדינית, ברוב המקרים בלי מלחמה ובלי קרבנות ובלי גיבורים לאורך הדרך.
"מיתוסים" – אסור לנפץ.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
כששומעים את סיפורי המעש של הנוער הנפלא, שנפלו ושל אלה ששרדו מבצעים, קרבות ולחימה עיקשת על עצמאות ישראל, אתה מתמלא גאווה מחד ועצב מאידך.
תוך קריאת הסיפורים של המשפחות על יקיריהן ושל חברים לקרבות, ללימודים לבית הספר, מצאתי עצמי קורא והדמעות זולגות מעצמן.
כשרואים את התמונות באלבומים של בחורי החמד שמסרו נפשם על תקומת ישראל – מתמלאים גאווה וזקיפות קומה, שאלו הם בנינו אבותינו, אחינו ואחיותינו.
גבורה אינה רק מעשים נועזים בשדה הקרב, גם ההמשכיות, השיקום, ההתמדה, המסירות ודבקות במטרה תוך המלחמה ואחריה – נחשבת כגבורה.
יש גבורה עילאית תוך כדי קרב, מול גבורה אזרחית שלאחר המלחמה. היכולת לאסוף את השברים, להתעלות על הזיכרונות והמראות של שדות הקרב – לצאת "מהלם קרב" לחיים נורמאליים.
אבל אסור לשכוח – שיש לצערי רבים מדי, ש"הלם הקרב" מלווה אותם, בצורות שונות ובוריאציות משונות, לאורך החיים וקשה לחיות איתם וקשה לחיות עם החוויה הנוראית הזו – שהוא פצע מדמם שקשה לו להגליד.
בכל מלחמה או מבצע צבאי – כשהדברים לא הולכים בהתאם לתכנון – וברוב המקרים זה לא הולך, צצים הגיבורים האלמוניים, הסוגרים על הפער, על רגעי הפחד והשיתוק, מביאים למפנה וקונים לעצמם שורה בספר הגבורה של צה"ל.
כך נוצרים "מיתוסים", סיפורי גבורה, שירי גבורה עליהם גדלים ומתחנכים דורות לעתיד.
ברגע שנוצר/נולד "מיתוס", הבנוי על אדני אמת אסור לנפץ אותו. זה תפקידו של "מיתוס" להפיח רוח של התרוממות, השראה, להיות "לפיד" המאיר את הדרך לאחרים.
תפקידו של "המיתוס" הצבאי שלפעמים מגזימים, מוסיפים, משפצים את האירוע, כדי שישמש סמל מלכד, מטרה נעלה, שאיפה למצוינות, סמל לגבורה אישית, קבוצתית, חברות בקרב וקשר דם בין הלוחמים. "המיתוס" - הוא בעל חשיבות לאומית פסיכולוגית, חברתית, תרבותית והיסטורית, לכן צריך לטפל בו ברגישות ועדינות.
ההיסטוריה הצבאית - מלאה במיתוסים מסוג זה, שאם ינתחו את כולם לפרטי פרטים, ימצאו בכל אחד חסרונות רבים.
קחו למשל את הבולטים שבין האירועים דוגמת: איבו ג'ימה (עבור צבא ארה"ב והמרינס). הקרב על "האלמו" - עבור ההיסטוריה של ארה"ב. "סטלינגרד" - עבור הצבא הרוסי במלחמת העולם השניה. "גבעת קותל החזיר" עבור צבא ארה"ב במלחמת ווייטנאם, קרב "דין וין פו" - עבור הצבא הצרפתי, קרב "מידווי" - עבור צי ארה"ב. וכך הלאה לגבי כל הצבאות.
גם לנו, לא חסרים גיבורים, סיפורי גבורה, שהפכו ל"מיתוסים", החל בסיפורי הגבורה בתנ"ך, ולאורך ההיסטוריה של מרד בר-כוכבא, מרד המכבים, מרד גטו ורשה וגטאות אחרים, פרטיזנים יהודים.
גיבורי המחתרות, עולי הגרדום, גיבורי מלחמת השחרור, ששת הימים, יום כיפור ומיתוסים – דוגמת גבעת התחמושת, המיתלה, החווה הסינית, אנטבה. כך שלגבי מדינה קטנה עשינו והקרבנו רבים מדי – למטרה ברורה – ביטחון העם והמדינה.
כבר כתבתי על כך בעבר, לכל צבא נלחם יש את "החווה הסינית שלו" - על משמעויותיו ותוצאותיו. נכון, שצריך לבדוק ולברר, אבל רצוי שהדבר יעשה ע"י גוף מקצועי ניטראלי, כמו מחלקת ההיסטוריה של צה"ל - כפי שנעשה לגבי מלחמת יום כיפור, כדי שתהיה גרסה מוסמכת אחידה ומחייבת.
אין ולא רצוי, מאידך למנוע מלוחמים או היסטוריונים לנתח ולכתוב את גרסתם, אך צריך להיזהר לא לשבור את הכלים, כי קל לנתץ, קשה מאד לחבר את השברים לאחר מכן.
אין מלחמות נקיות - אין קרבות ללא שיבושים, ללא פגיעה בחפים, ללא טעויות, לפעמים טרגיות לצד זה או אחר, זהו חלק מהפעלת מכונה כה גדולה ואדירה גם אם היא משומנת היטב.
התפוררות החללית "אפולו" באטמוספרה רק מוכיחה שגם תכנון מדויק ומושקע, לא נקי מטעויות מכניות טכניות ואנושיות. על אחת כמה וכמה - החלטות וביצועים של בני אנוש.
לכן, כל אלה שמחפשים לנתץ אני אומר תפסיקו לחפור ולעסוק בכבוד, אגו, כותרות למען החיים והמתים, גם אם התמונה לא תמיד מושלמת. גם "המונה-ליזה" לא מושלמת ובכל זאת היא סמל ומיתוס משך דורות גם לעתיד, וטוב שכך.
וכל שנה, ביום הזיכרון וערב יום העצמאות – נזכור את כולם את יפי הבלורית והטוהר, את הרעות, ההקרבה, אהבת המולדת והעמידה האיתנה על עצמאותה וביטחונה של ישראל.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
