ב"ה
דרגות בכוונה
לאחר שהסברנו בפרקים הקודמים את החשיבות של הכוונה, שללא הכוונה המעשה הוא כמו גוף ללא נשמה, נעבור להסביר את הדרגות השונות בכוונות.
אהבה ויראה
היראה ואהבה הם, כאמור, הכנפיים של העוף. העוף מסמל את מעשה המצווה הגשמי שמתעלה למעלה רק בזכות המידות, אהבה ויראה. בפרקים הבאים נדבר על מידות אלו וכיצד מולידים אותן בנפש. לפני כן נדבר על המעלה שיש בכל אחת מהן בפני עצמה.
מה יותר חשוב יראה או אהבה ?
האהבה, כאמור, דוחפת אותנו לקיים את מצוות העשה, והיראה שומרת עלינו שלא נעבור על מצוות לא תעשה. מובן ששתיהן הכרחיות.
אך בעומק יותר גם בקיום מצוות עשה צריכים להרגיש את היראה.
יותר מזה, ההתחלה היא דווקא על ידי היראה. היראה אין פירושה פחד מהעונש שאני עלול לקבל (וגם האהבה, כמובן, אין פירושה ציפייה לפרס). בפרקים הראשונים הגדרנו את היראה כחשש מהתנתקות מהקב"ה, כחשש לאכזב אותו.
ניתן לזה עכשיו הגדרה נוספת. היראה זו ההבנה שיש בעל הבית לעולם, הוא ברא את העולם, הוא מנהל אותו בפועל, הוא בורא אותי כל רגע מחדש ונותן לי כוח לחיות, ממילא יש להישמע להוראות שלו. צריך לקבל את העול שלו, המלכות שלו ואת ההוראות שלו.
כיום המושג יראה קצת יצא מהאופנה... אין נהוג כל כך לדבר על יראה אלא בעיקר על אהבה, ישנם שטוענים (ובכך בעצם מגבילים) כי הקב"ה הוא אהבה וצריך רק לאהוב אותו.
הטענה הזו אינה שגויה לחלוטין, כי אכן אין אנו רוצים לעשות את המצוות מתוך פחד, בטח שלא מתוך פחד אגואיסטי על העתיד שלנו. יחד עם זאת, קיום מצוות המבוסס על אהבה בלבד, ללא רגש היראה, ללא ההבנה שצריך להתבטל לבורא ולשמוע בקולו הינו חסר.
בת ראשונה סימן לבנים
המוחין (השכל) נקראים אב ואם (חכמה ובינה), השכל על ידי ההתבוננות הראויה מוליד את המידות. הילדים הם האהבה והיראה (חסד וגבורה). האהבה היא הבן והיראה היא הבת. נהוג לומר כאשר נולדת בת ראשונה לזוג צעיר, כי בת ראשונה (בת שנולדה בלידה הראשונה) סימן לבנים, סימן שבהמשך יהיו עוד הרבה בנים (יש כאלה שנולדים להם עוד כמה סימנים עד שהבן הראשון נולד...).
בפנימיות הכוונה היא שאם במידות נולדה בת (יראה) אז סימן שעוד יהיה בנים (אהבה) אבל כשזה להיפך אז לאו דווקא.
אהבה
אהבה היא דבר נפלא. אהבת השם היא הרגשה של קרבה לבורא, מרגישים כי הוא אבינו, אוהב אותנו ודואג לנו, אנו בניו אוהבים אותו ומוכנים לעשות בשבילו.
אך אהבה שבאה ללא יראה קודמת לה, עלולה להיות חסרה.
רגש האהבה נובע מה"אני". "אני" אוהב את השם, וכמה שאני אוהב אותו יותר, יש יותר אני. אני רוצה לעשות בשבילו.
לפעמים כשיש רק אהבת השם, עושים את המצוות כי נהנים מזה, לוקחים את זה כמעין משחק, זה משעשע ולכן עושים זאת, כאשר חסרה היראה, חסרה ההרגשה של קבלת עול, אפשר לפספס את הכל.
יתירה מזו, כיוון שאהבה היא רגש של קירבה, עלולים להרגיש כי הבורא ואנחנו זה באותה רמה, מסתכלים עליו כחבר ושוכחים שהוא מעלינו, שוכחים כי יש לקבל את מרותו.
עובד ומתנדב (עבד ובן)
אדם שעובד במפעל, מקבל משכורת מבעל הבית וממשכורת זו הוא חי, מבין כי עליו לציית להוראותיו של המנהל. הוא מבין שאם לא יעמוד בהתחייבויות שלו כלפי המפעל בו עובד, לא יקבל את המשכורת בסוף החודש, ולא יהיה לו איך לקנות אוכל ולהתקיים.
מתנדב לעומת זאת, לא מקבל כסף ממקום התנדבותו. לכן, הוא אינו מרגיש מחויבות למקום בו הוא מתנדב.
בכל אחד מהם יש מעלה וחיסרון.
העובד אכן יבצע כל מה שנדרש ממנו, אך יתכן, כי יביט על השעון כל הזמן ויחכה כבר ללכת לביתו.
המתנדב, לעומת זאת, לא חייב להיות שם, הוא בוחר להיות שם, הוא רוצה להיות שם. זו מעלה מאוד גדולה, כי בוודאי ייתן את עצמו בעבודה עוד יותר משכיר שעובד תמורת תשלום, הוא ישקיע מכל הלב ויחפש לעזור ככל האפשר.
אך זהו גם החיסרון.
כיוון שהוא בוחר להיות שם, הוא גם יכול לבחור לא להיות שם. הוא יכול לקחת את רגליו בכל עת ולעזוב את המפעל. כל עוד שהוא לא קיבל עליו את מרותו של המנהל, כל עוד שהוא לא מרגיש מחויב למפעל, הוא עוד לא התחיל בכלל לעבוד, זה עדיין בגדר משחק, בגדר שעשוע בשבילו.
כך גם באהבה ויראה
כל עוד שזו רק אהבה, האדם בוחר לעבוד את השם, אין הוא מרגיש מחויבות אמיתית, הוא עושה זאת כי הוא בחר בכך, עוד לא התחילה עבודת השם באמת. זה עדיין רק בגדר שעשוע מבחינתו. הוא עדיין יכול בכל רגע לבחור ולעזוב הכל, לבחור ולהפסיק לעבוד.
אפשר לקחת דוגמא מאדם שהתחיל להתקרב ליהדות ולקיום תורה ומצוות, אך עדיין לא קיבל על עצמו את עולו של הקב"ה. הוא מניח תפילין, שומר שבת, אך עדין לא קיבל את ההחלטה שהוא "הולך עד הסוף" שהוא "לגמרי בפנים". אמנם המעשה הוא העיקר, וכל מצווה שהוא עושה בוודאי פועלת על העולם, כפי שהסברנו בפרקים הקודמים, אך לאידך הוא עדיין לא "עובד את השם".
הוא עוד לא התחיל את העבודה האמיתית, הוא עדיין משתעשע, ועדיין אי אשר לדעת לאן הוא יתקדם, אם בכלל. לפעמים אפשר לראות שכל עוד שנמצאים בשלבי ההתקרבות הראשוניים, הכל עוד קל ונחמד, ורק כשמקבלים את ההחלטה לקבל את העול, אז מתחילות הבעיות... כיוון שרק אז באמת מתחילים את העבודה, לפני זה, זה עדיין לא זה (ושוב אין זה בא להוריד מהחשיבות של קיום כל מצווה בפני עצמה, גם ללא קבלת עול מוחלטת).
חתונה עם הקב"ה
במידה מסוימת אפשר להשוות זאת לבחור/ה לפני החתונה לעומת מי שכבר התחתן. כל עוד שלא הייתה את החתונה היחסים יכולים לזרום, אך אין זה המבחן האמיתי, כיוון שעדיין אין כאן מחויבות אמיתית, רק אחרי החתונה עצמה, כשישנה מחויבות לכל החיים, רק אז מתחילה העבודה האמיתית. כך גם ב"חתונה עם הקב"ה", כל עוד שלא הייתה החתונה בפועל, כל עוד שאין קבלת עול מוחלטת, עדיין אין התחייבות אמיתית, ועבודת השם עוד לא התחילה באמת.
הלוואי בינוני
באחד הפרקים הראשונים הבאנו את הסיפור על אחד מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן, ר' הלל מפאריץ', שכאשר קרא את ספר התניא בפעם הראשונה אמר:"עד עכשיו חשבתי שאני צדיק, עכשיו אני אומר הלוואי בינוני". אפשר לקשר את הסיפור הזה גם לעניין המדובר, קודם שנכנסים ממש לעבודת השם ומקבלים את מרותו של הקב"ה נדמה לנו שאנו צדיקים, הדברים באים בקלות והכל נחמד ונעים. רק אחרי שמקבלים את עולו של הקב"ה ומתחילה העבודה האמיתית, מתחילים להרגיש מאוד רחוק מהמושג צדיק, והלוואי שנהיה בינוניים.
לכן רגש היראה הכרחי כל כך, והוא ההתחלה של הכל. האהבה הבאה ללא יראה שקודמת לה, עדיין אינה בגדר עבודת השם.
איך מגיעים ליראה
הרגשות נולדים על ידי השכל. על ידי התבוננות, נולדים המידות. ככל שנתבונן יותר בגדולת הבורא, מול מי אנו עומדים, אל מי אנו מתפללים, כך נרגיש יותר את רגשות האהבה והיראה.
התבוננות המביאה ליראה
שעת הכושר להתבוננות היא בעיקר לפני התפילה ובתפילה עצמה. אחד העניינים העיקריים בתפילה הוא לעורר בנו את הרגש. כאשר הרגש יתעורר אז ודאי שזה ישפיע על כל שאר מהלך היום.
קודם ההתבוננות יש "לנקות" את המחשבות המתרוצצות במוחנו, כדי שנוכל להתרכז בנושא בו אנו מתבוננים.
לאחר שאנו כבר מוכנים, אפשר להתחיל להתבונן בגדלותו של הבורא.
ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין
נתבונן בכך שהוא בורא את כל העולם כל רגע מחדש, הוא נמצא בכל מקום, כל הזמן. הוא גם בתוך הזמן וגם מעל הזמן בו זמנית. כלומר, הוא מחיה כל נברא בנפרד, הוא חושב ברגע זה על כל נברא בעולם ודואג לצרכים הפרטיים שלו, מחיה אותו עם החיות המתאימה לו באופן אישי. מאידך, הוא גם "למעלה" מכל הנבראים, כלומר, כולם שווים בעיניו, ואינם פועלים בו שום שינוי.
בזוהר כתוב כי הקב"ה "ממלא" את כל העולמות ו"סובב" את כל העולמות, שהם שני סוגים ב"אור" (באנרגיה) של הקב"ה.
אור הממלא את כל העולמות – "אור פנימי"
זהו אור מצומצם שלכן הוא נתפס ונקלט ב"כלי" של מי ש"מקבל" אותו וגם מתאחד איתו. כמו הנפש והגוף. הנפש לא רק נמצאת בתוך הגוף, אלא היא מאוחדת עם הגוף, היא ממלאת את הגוף בכל נקודה ונקודה , עד שאי אפשר להפריד ביניהם.
באיזה אופן הנפש מתלבשת בגוף ?
בכל איבר היא מתלבשת לפי הצרכים שלו, ולפי הכלים שלו. במוח יש יותר אור מאשר ברגליים, בראש יש יותר מבידיים וכן הלאה.
באותו אופן אפשר לומר שהקב"ה ממלא את כל העולמות והנבראים, בכולם יש "חיות אלוקית" המתלבשת בהם ומתאחדת עמם. אך אין החיות נמצאת בשווה בכל הנבראים, אלא היא מתחלקת לפי ה"כלים", בבעלי חיים יש יותר חיות מאשר בדומם וכן הלאה.
אור הסובב כל עלמין – "אור מקיף"
אור זה אינו בהגבלה כמו האור הממלא, אלא הוא "בלי גבול", ונמצא בכל מקום בשווה. אין הוא נקלט ב"כלי המקבל", ולכן אינו נתפס בעולמות. לכן נקרא סובב, כי לא נתפס בגדרי העולם.
כמו שכשלומדים חומר מאוד עמוק, ולא מצליחים "ליישב" אותו בשכל, ה"אור שבלימוד" כל כך נעלה ולכן אינו מתלבש ב"כלי השכל".
בנפש אפשר להקביל זאת לכח הרצון.
כח הרצון בשונה מכוחות השכל והרגש, אינו נמצא במקום מסוים בגוף. השכל נמצא במח, הרגש בלב. הרצון נמצא בכל הגוף בשווה , כיוון שאינו מתלבש בגוף, אלא מקיף וסובב עליו. כלומר, כיוון שהוא כח כל כך נעלה אין הגוף יכול לקבלו, הגוף לא קולט אותו בכלים שלו, ולכן הוא נקרא אור סובב.
בשבילי נברא העולם
ועם כל הגדולה שלו, עם כל "העיסוקים" שלו, הוא, כביכול, מתפנה מהכל ודואג לעם ישראל בכלל ולי בפרט. הוא מכיר אותי, יודע איך קוראים לי, מה אני אוהב, מה אני צריך.
יותר מזה, כל מה שנברא בעולם זה בשבילי. לא באופן של יוהרה וגאווה, אלא באופן של אחריות.
בעומק יותר, העולם (ההעלם) נברא בשבילי.
כל מה שאני רואה מסביב נברא בשביל שאוכל לעבוד את השם. יש דברים שבאופן ישיר עוזרים לי בכך, ולפעמים ישנם גם דברים שנראה כאילו שמפריעים לי בכך, אך גם הם באים לעזור לי, על ידי שאני אתגבר עליהם, אוכל להתקדם בעבודת השם.
הגעלת כלים בסיביר
שני חסידים שישבו בכלא הרוסי בעוון הפצת יהדות הכשירו לעצמם סיר ערב פסח על מנת שיוכלו לבשל בו תפוחי אדמה כשרים לפסח. מצות לא היו להם וגם לא יין, וממילא לא היה להם איך לקיים את ליל הסדר. אחד החסידים פרץ בבכי ואמר לחברו:"יכולנו להיות עכשיו בבית עם המשפחה לחגוג את יציאת מצרים, איך אפשר לחגוג את יציאת מצרים כאשר נמצאים בכלא?", ענה לו החסיד השני:"וחשבת שאולי כל ירידת נשמתנו לעולם הייתה בשביל שנגעיל סיר בכלא רוסי ובכך נגלה בו את הניצוץ האלוקי?"
העולם נברא בשבילי, יש ממני ציפיות וצריך להתחיל לפעול בהתאם.
עד כאן, הרגש עלול להיות עדיין "תקוע" במוח ולא להיות מורגש בלב. כדי שהרגש ימשך גם ללב, יש צורך בהתבוננות נוספת.
לסיכום
יש צורך הן במידת היראה (קבלת עול) והן במידת האהבה (תשוקה לדבוק בהשם). כדי להוליד את המידות הללו יש להתבונן (ובכך עוד נרחיב בהמשך). התחלת העבודה היא ביראה דווקא.
נדב כהן, אסנט צפת-חווית הקבלה - בית לסדנאות בנושא מיסטיקה יהודית, מודעות וקבלה.
