הקטע המצורף מוקדש לישויות הצי הכסוף, לאלה שמאז ילדותם רצו לאמץ כל גור כלבים שמצאו ונתקלו בהתנגדותם העזה של הוריהם.
הוא מוקדש לכל אלה שמתנדבים לתקן דברים, לשנות, להביא אכויות לפלנטה הכואבת.
הוא מוקדש לוטרינר שבוכה בכי תמרורים בחדרי חדרים לאחר מותו של כלב מטופל.
הוא מוקדש לאנשים שמביאים גורים שנמצאו נטושים ללא אם, אל תחנות האימוץ.
הוא מוקדש למנקה הרחובות של העיריה שמגיע בכל יום לעבודת הנקיון ובהפסקת האוכל שלו, בגן הצבורי, מאכיל באהבה חבורת חתולים .
הוא מוקדש לאלה האוספים יונה שבורת כנף או עורב פצוע ומטפלים בהם.
הוא מוקדש לאלה שמבחינים בערוצי האנרגיה של הנמלים שעמלות ללא הפסקה למרות כל הסכנות והמכשולים.
הוא מוקדש לאלה הכואבים את כאבם של עצים עתיקים שנעקרים.
הוא מוקדש לעוד רבים מישויות הצי הכסוף החיים כאן בגוף פיזי על פלנטה ארץ.
הוא מוקדש לכל אלה ששכחו, שעדיין לא נזכרו מדוע הם כאן...
הקטע הבא מובא על ידי תמבא או בשמו כאן- ג.
"אמרתי לך - בלי החליפה יהיה קשה, בלי החליפה, ללא הגנה, ללא בידוד זה יהיה אחרת.
שם היתה לנו החליפה. החליפה היתה הכל, היא הגנה מחום, מקור, מאש, מקרינה, ממצבים של חוסר איזון. החליפה היתה עשויה מאור והיא היתה חלק בלתי נפרד מהמהות, היא הזינה אותנו.
היינו בעולם אחר, זמן אחר, מימד אחר, רטט אחר לגמרי. היית חלק מקבוצה גדולה שהיתה קבוצת הצלה. זה היה התפקיד, כולם לבשו חליפות כסופות עם עורקים של אור זהוב, בפנים הם היו אור. זה לא היה גוף פיזי כמו שיש לנו כאן, אבל בכל זאת משהו היה דומה, מעט.
(הם היו מגיעים ברחפות כסופות לעולמות שנשאו רטט של הכחדה. תפקידם היה לסמן בעלי חיים בקולרים עם רטט מיוחד. הם היו יודעים מה קורה לפי הסימנים שנקלטו בחליפה. אם הגיע הזמן הם היו מגיעים ומעבירים לכוכב חדש, בעלי חיים מסוגים שונים, גם צמחים ועצים. לא בני אדם או תרבויות אחרות. היו קבוצות שונות בצי הכסוף, תפקידים שונים.)
היינו קבוצת ההצלה. החליפה בודדה מרגשות, אחרת בלתי אפשרי היה למלא משימות שהוטלו עלינו.
היינו הולכים בשבילים מסומנים בפלנטה נטושה.דרך רשת הידע שבחליפה ידענו בדיוק איפה הצמחים שיש לאסוף ולהביא איתנו. רשת הידע היתה חלק בלתי נפרד מהחליפה שלנו. היינו עוברים לפלנטה חדשה להעביר צמחים וזרעים. את השתילה והטמינה באדמה היו עושים כבר אחרים שהיו נמצאים שם. אנחנו היינו נעים ממקום למקום. החלק שקשור לכל בעלי החיים דרש הרבה ידע ונסיון. לשם כך עברנו מבחנים מיוחדים שנקראו- מבחני סיבולת ר.מ.א (רגש, מיקוד, אהבה).
האכסניה- היתה תמיד ביתנו. תמיד היינו מדברים במחשבות, לא היה הרבה מה לומר. היתה ידיעה והידיעה היתה הרמונית. אם חווינו התפעמות, יופי, לא היינו צריכים לומר- וואהו ! איזה יופי, אפילו לא להסתכל בעינים. התחושה היתה שם בפנים. החיוך היה שם,
השמחה. כאב לא היה מוכר, הוא אינו קיים בתוך החליפה. גם כשהיינו באכסניה בלי החליפות היה שקט. אף פעם לא ידענו שיכול להיות אחרת. כשהגיע השדר חשבנו שזה נהדר. איזו מילה - נהדר. לא, זו לא המילה המתאימה, ידענו שעלינו לעשות זאת, לעבור בלי החליפה. זו היתה ידיעה שאין דרך אחרת, שזהו תפקיד שנועדנו לעשותו, אבל לא ידענו בעצם מהו, ידענו שעלינו להתנדב למשימה.
כשהגענו היה הפחד. הוא היה בכל פינה. זה היה מוזר, לא זכרנו אז דבר, לא רצינו להיות שם. רצינו לחזור אבל לא ידענו לאן.
היינו קטנים ומבוהלים, המסע כאן- החל?"
קטע נוסף זה מובא מתוך יומנו של תמבא/ ג.
"הלכנו, החמישה, עטופים במלבוש הכסוף שהגן עלינו בצורה הכי טובה. ההרס היה סביבנו, נכנסנו למערה והתקדמנו בתוך מנהרה אפלה כשרשת האיתור מראה על הימצאותם של שני יצורים חיים אי שם בפנים. פעימות לבו של האחד סדירות ושל השני הולכות ונחלשות.
לחצנו על כפתורי השינוי ובמהירות עברנו את המנהרה לאורכה. עכשו היינו בקצה המנהרה, אמור היה להיות גם שם פתח אך הוא היה חסום במפולת סלעים, המערה מלאה בעשן מחניק ואנחנו היינו מוגנים על ידי החליפות. סקרנו עם הפנסים את המרחב סביבנו ושם ראינו אותה. בעצם מסע החילוץ הזה נועד בעיקר מלכתחילה להציל את שניהם, את מהינה ומאטו, כל השאר כבר לא היה קיים. ראינו אותה שם בפינה, נשענת על קיר המערה, גדולה, עטופה בפרוותה השחורה המרהיבה שהחלה להראות מדובללת ואפורה. עיניה היו עצומות, הגענו ממש ברגע האחרון- להיפרד ממנה.
לידה מאטו, עגלגל ורך, תמים וקולני, פרוותו רכה ועשירה. מאטו התחכך בפרוותה של מהינה, משמיע קולות תרעומת על שאינה מגיבה.
מהינה פקחה את עיניה ומראנו המוזר לא הבהיל אותה, זכרה אותנו. היא המתינה לנו, ידעה שנגיע. היא עברה במבטה על פני כולנו- החמישה, מבטה חדר אל תוככיי החליפה והביא עימו גלי אהבה, ידעתי כי היא נותנת בנו את אמונה המלא. עיניה נעצמו ורשת האיתור בחליפה הראתה עכשו את איתות פעימותיו של לב אחד. ליבה של מהינה נדם. מאטו התחכך עוד מעט בפרוותה של אימו, ידענו שעלינו לעזוב אך היה עלינו לתת למאטו את הזמן להיפרד ממהינה אמו.
הרמתי את מאטו ועטפתי אותו ברשת חיטוי והגנה, עמדנו קרובים אחד אל השני, החמישה, יצרנו סביבנו את פירמידת האור וכולנו עברנו אל הכוכב הכחול לשם היינו אמורים להעביר את מאטו ולהישאר עמו.
כוכב הבית איננו עוד, אנחנו במקום חדש, לא מוכר, הכל שונה כאן בתדרים שלו והחליפה אינה יכולה לשמש אותנו יותר."
הועבר אל תבת האור של טמרה ביער הנוצות הכחולות.
בברכה לשנה חדשה ונפלאה לכולכם.
הוא מוקדש לכל אלה שמתנדבים לתקן דברים, לשנות, להביא אכויות לפלנטה הכואבת.
הוא מוקדש לוטרינר שבוכה בכי תמרורים בחדרי חדרים לאחר מותו של כלב מטופל.
הוא מוקדש לאנשים שמביאים גורים שנמצאו נטושים ללא אם, אל תחנות האימוץ.
הוא מוקדש למנקה הרחובות של העיריה שמגיע בכל יום לעבודת הנקיון ובהפסקת האוכל שלו, בגן הצבורי, מאכיל באהבה חבורת חתולים .
הוא מוקדש לאלה האוספים יונה שבורת כנף או עורב פצוע ומטפלים בהם.
הוא מוקדש לאלה שמבחינים בערוצי האנרגיה של הנמלים שעמלות ללא הפסקה למרות כל הסכנות והמכשולים.
הוא מוקדש לאלה הכואבים את כאבם של עצים עתיקים שנעקרים.
הוא מוקדש לעוד רבים מישויות הצי הכסוף החיים כאן בגוף פיזי על פלנטה ארץ.
הוא מוקדש לכל אלה ששכחו, שעדיין לא נזכרו מדוע הם כאן...
הקטע הבא מובא על ידי תמבא או בשמו כאן- ג.
"אמרתי לך - בלי החליפה יהיה קשה, בלי החליפה, ללא הגנה, ללא בידוד זה יהיה אחרת.
שם היתה לנו החליפה. החליפה היתה הכל, היא הגנה מחום, מקור, מאש, מקרינה, ממצבים של חוסר איזון. החליפה היתה עשויה מאור והיא היתה חלק בלתי נפרד מהמהות, היא הזינה אותנו.
היינו בעולם אחר, זמן אחר, מימד אחר, רטט אחר לגמרי. היית חלק מקבוצה גדולה שהיתה קבוצת הצלה. זה היה התפקיד, כולם לבשו חליפות כסופות עם עורקים של אור זהוב, בפנים הם היו אור. זה לא היה גוף פיזי כמו שיש לנו כאן, אבל בכל זאת משהו היה דומה, מעט.
(הם היו מגיעים ברחפות כסופות לעולמות שנשאו רטט של הכחדה. תפקידם היה לסמן בעלי חיים בקולרים עם רטט מיוחד. הם היו יודעים מה קורה לפי הסימנים שנקלטו בחליפה. אם הגיע הזמן הם היו מגיעים ומעבירים לכוכב חדש, בעלי חיים מסוגים שונים, גם צמחים ועצים. לא בני אדם או תרבויות אחרות. היו קבוצות שונות בצי הכסוף, תפקידים שונים.)
היינו קבוצת ההצלה. החליפה בודדה מרגשות, אחרת בלתי אפשרי היה למלא משימות שהוטלו עלינו.
היינו הולכים בשבילים מסומנים בפלנטה נטושה.דרך רשת הידע שבחליפה ידענו בדיוק איפה הצמחים שיש לאסוף ולהביא איתנו. רשת הידע היתה חלק בלתי נפרד מהחליפה שלנו. היינו עוברים לפלנטה חדשה להעביר צמחים וזרעים. את השתילה והטמינה באדמה היו עושים כבר אחרים שהיו נמצאים שם. אנחנו היינו נעים ממקום למקום. החלק שקשור לכל בעלי החיים דרש הרבה ידע ונסיון. לשם כך עברנו מבחנים מיוחדים שנקראו- מבחני סיבולת ר.מ.א (רגש, מיקוד, אהבה).
האכסניה- היתה תמיד ביתנו. תמיד היינו מדברים במחשבות, לא היה הרבה מה לומר. היתה ידיעה והידיעה היתה הרמונית. אם חווינו התפעמות, יופי, לא היינו צריכים לומר- וואהו ! איזה יופי, אפילו לא להסתכל בעינים. התחושה היתה שם בפנים. החיוך היה שם,
השמחה. כאב לא היה מוכר, הוא אינו קיים בתוך החליפה. גם כשהיינו באכסניה בלי החליפות היה שקט. אף פעם לא ידענו שיכול להיות אחרת. כשהגיע השדר חשבנו שזה נהדר. איזו מילה - נהדר. לא, זו לא המילה המתאימה, ידענו שעלינו לעשות זאת, לעבור בלי החליפה. זו היתה ידיעה שאין דרך אחרת, שזהו תפקיד שנועדנו לעשותו, אבל לא ידענו בעצם מהו, ידענו שעלינו להתנדב למשימה.
כשהגענו היה הפחד. הוא היה בכל פינה. זה היה מוזר, לא זכרנו אז דבר, לא רצינו להיות שם. רצינו לחזור אבל לא ידענו לאן.
היינו קטנים ומבוהלים, המסע כאן- החל?"
קטע נוסף זה מובא מתוך יומנו של תמבא/ ג.
"הלכנו, החמישה, עטופים במלבוש הכסוף שהגן עלינו בצורה הכי טובה. ההרס היה סביבנו, נכנסנו למערה והתקדמנו בתוך מנהרה אפלה כשרשת האיתור מראה על הימצאותם של שני יצורים חיים אי שם בפנים. פעימות לבו של האחד סדירות ושל השני הולכות ונחלשות.
לחצנו על כפתורי השינוי ובמהירות עברנו את המנהרה לאורכה. עכשו היינו בקצה המנהרה, אמור היה להיות גם שם פתח אך הוא היה חסום במפולת סלעים, המערה מלאה בעשן מחניק ואנחנו היינו מוגנים על ידי החליפות. סקרנו עם הפנסים את המרחב סביבנו ושם ראינו אותה. בעצם מסע החילוץ הזה נועד בעיקר מלכתחילה להציל את שניהם, את מהינה ומאטו, כל השאר כבר לא היה קיים. ראינו אותה שם בפינה, נשענת על קיר המערה, גדולה, עטופה בפרוותה השחורה המרהיבה שהחלה להראות מדובללת ואפורה. עיניה היו עצומות, הגענו ממש ברגע האחרון- להיפרד ממנה.
לידה מאטו, עגלגל ורך, תמים וקולני, פרוותו רכה ועשירה. מאטו התחכך בפרוותה של מהינה, משמיע קולות תרעומת על שאינה מגיבה.
מהינה פקחה את עיניה ומראנו המוזר לא הבהיל אותה, זכרה אותנו. היא המתינה לנו, ידעה שנגיע. היא עברה במבטה על פני כולנו- החמישה, מבטה חדר אל תוככיי החליפה והביא עימו גלי אהבה, ידעתי כי היא נותנת בנו את אמונה המלא. עיניה נעצמו ורשת האיתור בחליפה הראתה עכשו את איתות פעימותיו של לב אחד. ליבה של מהינה נדם. מאטו התחכך עוד מעט בפרוותה של אימו, ידענו שעלינו לעזוב אך היה עלינו לתת למאטו את הזמן להיפרד ממהינה אמו.
הרמתי את מאטו ועטפתי אותו ברשת חיטוי והגנה, עמדנו קרובים אחד אל השני, החמישה, יצרנו סביבנו את פירמידת האור וכולנו עברנו אל הכוכב הכחול לשם היינו אמורים להעביר את מאטו ולהישאר עמו.
כוכב הבית איננו עוד, אנחנו במקום חדש, לא מוכר, הכל שונה כאן בתדרים שלו והחליפה אינה יכולה לשמש אותנו יותר."
הועבר אל תבת האור של טמרה ביער הנוצות הכחולות.
בברכה לשנה חדשה ונפלאה לכולכם.
אמונה עופרה לב הורנשטיין אמנית/יוצרת
מורה ותיקה ליוגה, מנחה מפגשי דמיון מודרך ומטפלת רב תחומית, שנים רבות.
בעלת אתר האינטרנט תדרי הצבע
מרחב קסום של יצירה, ציור וכתיבה.
גלריית ציורים באקריליק, עפרונות, רישום, קולאז' ועוד, למכירה.
באתר סיפורים ומאמרים מכאן וממקומות קסומים ורחוקים, פרי עטי.
http://www.emuna.ilbiz.co.il/
מורה ותיקה ליוגה, מנחה מפגשי דמיון מודרך ומטפלת רב תחומית, שנים רבות.
בעלת אתר האינטרנט תדרי הצבע
מרחב קסום של יצירה, ציור וכתיבה.
גלריית ציורים באקריליק, עפרונות, רישום, קולאז' ועוד, למכירה.
באתר סיפורים ומאמרים מכאן וממקומות קסומים ורחוקים, פרי עטי.
http://www.emuna.ilbiz.co.il/
