והוא האור - יומן קריאה 

בשנים האחרונות אני קוראת יותר ויותר ולצד הקריאה העניין שלי בכתיבה הולך וגובר.
אני נהנית בעיקר מספרים המתעדים את זרם התודעה של הגיבורים, שמעטים בהם הדיאלוגים. דיאלוגים לעיתים הופכים את הכתיבה למאולצת ומלאכותית לטעמי וסופרים המיטיבים לתעד את מחשבותיהם ותחושותיהם המופשטות של הדמויות, יוצרים ספרים מרתקים. בדיוק כמו נפש האדם.
העלילה איננה חשובה במיוחד בעיני, למרות שעצם ההעדפה שלי של ספרות מקור ישראלית ממקמת מלכתחילה את ההתרחשות בנופים קרובים, וריחות וצבעים מוכרים, מה שמחבר אותי להתרחשויות שבסיפור.

יכולת תפישת המחשבה, תפישת ההרהור החמקמק והפיכתו לשורה בספר, שובה אותי. מכל ספר אני אוספת ביטויים ומשפטים. אותן המחשבות שלי שבאות והולכות בראשי ואינני יכולה ללכוד אותן לכלל הסבר או טיעון ואני מוצאת אותן בספר שחור על גבי לבן.
קוראת, סופגת כל מילה, כאילו משננת לעצמי, מטמיעה את המשפטים בנשמתי. כל יום קצת, רק שלא יגמר הספר ואשאר לבד. כי אחרי שאני מסיימת לקרוא יש לי תקופת אבלות שכזו על הספר שנגמר, על הרגע שחמק ולא ישוב, על הדמויות שחדלו להתקיים ועל הריק שהותירו אחריהן, על כך שלא אמצא עוד ספר שכזה שייטיב כל כך לבטא אותי, את מחשבותי, את דקויות חיי.

אני רוכשת לא מעט ספרים, יותר מכפי הקיבולת שלי והתור על המדף בסלון מתארך מחודש לחודש. אין זה מכתיב לי קצב מהיר של קריאה כי אם רוגע, לדעת שיש לי למה לצפות. ממילא אינני קוראת ברצף, עושה הפוגה בין ספר לספר, לעיתים קצרה לעיתים היא מתארכת, הכל תלוי בטיב הספר שבידי.
השבוע סיימתי את "והוא האור" של לאה גולדברג. ספר קצר שקריאתו התארכה לי מאוד. לפני הנסיעה שלי בחודש שעבר, התלבטתי איזה ספר ילווה אותי במסע שלי המיוחד.
בדרך כלל, לקראת סיומו של אחד אני מניחה ליד המיטה את הספר הבא מועמד לקריאה, מעיינת בכתוב על הכריכה, מתכוננת. אלא שהפעם הספר המתין לי על המדף, בשקט, כמעט ביישני, דק ונחבא, קורא לי מבין שאר הספרים. קניתי אותו בהמלצת חברה, מבלי לקרוא אפילו את התקציר על הכריכה. היו לי 10 דקות להרוג באיזה קניון, נכנסתי לחנות הספרים ביקשתי שילמתי יצאתי.
התחלתי לקרוא אותו בטיסה. ראשית, את הכתוב על הכריכה. כשקניתי לא קראתי כי סמכתי לחלוטין על ההמלצה ופשוט קניתי על עיוור. קראתי את התקציר מאחור והתרגשתי מאוד. בהיסח הדעת ליטפתי את הספר, עוצמת את עיני וחושבת, איך ברור לי למה היא המליצה לי עליו. ובכלל עבר זמן רב יחסית מהספר הקודם וריח הדפים והתחושה של התחלה חדשה זורמת לי בורידים. פותחת אותו ומתחילה בקריאה איטית, לספוג כל מילה, נושמת עמוק בין משפט למשפט.

"והוא האור" מתרחש בשנת 1931 ומספר על נורה, אישה צעירה בת עשרים, שבאה לביקור אצל הוריה בליטא לאחר שנת לימודים בברלין. בעיר הולדתה היא פוגשת חבר של אביה ששב אל חייהם במפתיע וללא הסבר לאחר היעדרות של עשרים וחמש שנה. זהו סיפור על אהבה חד צדדית, לא ממומשת, רצופה תנודות רגשיות של הגיבורה אשר איננה מספרת דבר לאיש אודות אהבתה. גולדברג מיטיבה לתאר את הפחד העליז ואת הציפיה למשהו מבלי לדעת מהו בדיוק אותו משהו הנלווה לאהבה נחבאת.
השפה של לאה גולדברג נפלאה, מצד אחד קלה ושוטפת ומצד שני משובצת בביטויים וצירופי מילים נדירים ויפים. כשאני קוראת על חבורת אנשים מצטופפים תחת המחסה "בהולי גשם" הרי שאני יכולה לגמרי לדמיין אותם רצים בבהילות נמלטים מן הגשם שניתך לפתע. אך גם דימויים המוכרים לי כבר, נקראים על ידי רעננים כל כך, כאילו כאן בספר הזה הוטבעו לראשונה בשפה הכתובה, כך אין בהם שמץ של נדושות המאפיינת חלק מן הספרות החדשה של היום.


התקציר מופיע באתר שוונג

http://he.shvoong.com/books/romance/1645735-%D7%95%D7%94%D7%95%D7%90-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A8/