א.אהבת האדון
חברת ההקלטה הבריטית, מן הגדולות בעולם HMV - HIS MASTER?S VOICE - ("קול אדוניו") שחנות הדגל שלה נמצאת ברח' אוקספורד בלונדון לא שינתה את הלוגו שלה מאז הקמתה( כלב ישוב מול גרמופון). עניין של מסורת. וגם מהות. שכן בהקלטה ה-MASTER חייב להיות מדויק ככל האפשר למקור. לא רחוק משם שוכן בניין ה - BROADCASTING HOUSE המטה המפורסם של ה- BBC - שרות השידור הציבורי הגדול ביותר בתבל אף הוא לא שינה את המסורת שלו,(מאז שזכה בזיכיון ב- 1927 ומנכל"ו היה סר ג'והן רית') והוא נלחם בימים אלה בעור שיניו, כדי למנוע כל רושם שהמסורת העצמאית שלו נפגמה.
זאת לא קטטה כמו בין ממשלת ישראל לבין הבי בי סי, על משוא פנים בשידורים מישראל ומן השטחים(ובאמת הבי בי סי "האובייקטיבי" נוהג במקרה כזה כמו "תיקון בסיקור" כלפי הדפוק). כאן מדובר במלחמה ממש, שכבר גרמה למותו של ד"ר דייויד קלי . קלי,יועץ בכיר לנשק כימי וביולוגי במשרד הגנה, היה מקור מידע
שלפיו האשים שרות השידור הבריטי את אליסטר קמפבל, יועץ התקשורת של ראש הממשלה טוני בלייר, במניפולציות מודיעיניות להצדקת מעורבותה של בריטניה במלחמה בעיראק. וועדת החוץ של הפרלמנט הבריטי אמנם ניקתה את קמפבל מן האשמה, אך קבעה כי אכן היה שימוש ללא ראוי בחומר מודיעיני. בינתיים אירע התאבדות הד"ר קלי, ואף גורם מבין השניים לא נסוג מעמדותיו.
מבחינת הבי בי סי, רק מקרה הוא שהנושא השנוי במחלוקת הוא קריטי כל כך. בכל הנוגע לו, ועקרון זה בא לידי ביטוי גם בימים אלה על ידי ראשי הבי בי סי, הוא נאמן למנדט הציבורי כפי שהוא רואה אותו, וכפי שהוא נקבע בזיכיון שניתן לו " להגן על עצמאות השידור הציבורי, לקובע את אופיו ולעקוב אחר ביצוע המדיניות שנקבעה ל ידי ההנהגה הציבורית". אם זה אומר להיגרר למערכה נגד הממשלה, אז בלית ברירה "במלחמה כמו במלחמה".
ב.תפיסת השידור הציבורי.
המנכ"לים של שרות השידור הבריטי מתראיינים לעתים רחוקות ביותר. מדי פעם בפעם בהופעה פומבית באירוע בולט הם סוקרים את מצב השידור הציבורי. בהופעה אחרונה לפני שנה אמר מנכ"ל הבי בי סי, גרג דייק, בין היתר:
"לבי בי בי סי אין זכות אלוהית להתקיים. היסטוריה מפוארת אינה ערובה לעתיד מפואר .הבי בי סי חייב להיות רלוונטי בעולם שמשתנה במהירות, אם אכן הוא יהיה ראוי לזכות היתר של ממון ציבורי"
באותו זמן לערך, ערב מינוי הרשמי למנכ"ל רשות השידור, הצהיר יוסף בראל בריאיון בעיתון "מעריב" על אמונו כי הרשות הציבורית שבראשה הוא עומד אמורה לשרת את ראש הממשלה ומדיניותו. בראל לא זו בלבד שלא חידש הרבה לגבי תפיסתו זאת, אלא בסך הכל נתן ביטוי למדיניות שאותה נקט מאז ומתמיד, הן כאשר היה מנהל הטלוויזיה בערבית, והן כאשר היה מנהל הטלוויזיה בעברית.
בראל אינו ליכודניק, אף שפעמיים מונה(פעם כמנהל טלוויזיה בעברית על ידי משלת שמיר ופעם כמנכ"ל הרשות על ידי משלת שרון) על ידי ממשלת ליכוד. הוא גם לא מערכניק. הוא בראלניק והוא מאמין במה שטוב לדעתו לבראל. בתקופת ממשלת שמיר הוא לא היסס לגלות לנגב את הכתב החרוץ לענייני חינוך שלומי אלדר(לימים הכתב המצטיין לסיקור הנעשה בשטחים,אז בערוץ 1 וכיום רכש של הערוץ המסחרי).זאת מכיוון שהסיקור הביקורתי שלו על מערכת החינוך השלומיאלית בראשית מלחמת המפרץ, לא היה לרוחו של שר החינוך המנוח זבולון המר, נכון יותר לרוח דוברו רב ההשפעה של השר ,ישראל כהן.
אולם כאשר התחלף השלטון, ורבין היה לראש הממשלה נכנסה רוח תזזית ב"בית היהלומים"(בנין הטלוויזיה אשר שימש בשעתו לליטוש יהלומי תעשיה),הוחלפה התפאורה, מגורשים הוחזרו מן הכפור, ונציגי השלטון החדש כיכבו בטלוויזיה. כאשר בשנת 1985 ניתן "פרס ישראל" לטלוויזיה בערבית ,שבראשה עמד בראל, כתב דהר זיידני מנצרת בשבועון "כותרת ראשית" כי הפרס ניתן ל"טלוויזיה הלימודית האמיתית של מדינת ישראל". גם זה לא מדויק. לבראל אין שאיפות חינוכיות. יש לו שאיפות חזקות של הישרדות והוא עושה זאת באופן בוטה. הוא מסלק כל אחד שעומד בדרכו ונוקם ונוטר בכל מי שנדמה לו שפגע בכבודו. הוא לא אדם נטול כישורים ניהוליים, אלא שהוא משתמש בהם בציניות, כאשר הטקטיקה שלו הופכת לאסטרטגיה. בכך, הוא כמובן לא היחיד במחוזותינו.
ג.הבי בי סי כמודל. כאילו העברת הביג בן והווסמינסטר לירושלים יהפכו אותה ללונדון.
המחוקקים הישראליים שחוקקו את חוק רשות השידור בשנת 1965 ניסו לגזור את החוק על פי המודל הבריטי, כיאה וכנאה לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. שני החוקים מדברים, בשפה שונה ובדגש שונה, על השידור הציבורי למען האינטרס של כלל המאזינים והצופים. גם הנגידים(אצלנו מקביל לחברי הוועד המנהל. באנגליה הם תריסר ובארץ 7 )מתמנים על ידי המלכה "על פי המלצת השרים". החוק האנגלי משתמש בשפה יבשה ולאקונית, ותוך חיסכון במלל, והישראלי בשפת המליצה ובהרחבה על שידור תוכניות איכות בכל התחומים(מפורט מאוד)טיפוח אזרחות טובה, קידום יצירה עברית, מתן ביטוי הולם לדעות והשקפות שונות וכל ה- GOODIES שחוק נאור יכול להכיל. אלא מה? ישראל היא לא אנגליה, גם אם יעבירו לכאן את הביג בן ואת ווסטמינסטר. היא, לצערנו, מדינה שבה מכופפים חוקים, מרוקנים אותם מרוחם ומלשונם, או מפירים אותם בריש גלי פשוטו כמשמעו. רשות השידור אינה היחידיה בתחום זה, אלא משום מעמדה הייחודי תקשורתי תופעה הזאת בולטת מאוד.
עם כל הנאמר לעיל, מנכ"ל רשות השידור הנוכחי( גם אם נוסיף ,כאמור, לתפיסה שלו את תכונותיו האישיות שהן מרכיב חשוב בהתנהגותו ובתפקודו) לא הוא הסיבה למצב הכאוטי, לחלל הנורמטיבי שבו נמצאת הרשות. חז"ל כבר אמרו שלא העכבר הוא גנב אלא החור, והחורים ברשות השידור מתחרים בגבינה השוויצרית.
חוק רשות השידור מעניק את מלוא הסמכויות לגופים הציבוריים הנבחרים: המליאה והוועד המנהל. למליאה יש 8 סמכויות חשובות ובראשם התוויית קווי פעולתה של הרשות. לועד המנהל, 6 סמכויות חשובות ובראשם "לדון ולהחליט בענייני הרשות".מישהו שומע על תפקודם של שני גופים אלה שאמורים להיות נאמני הציבור ונאמני השידור? לא בראל הוא הסיבה למצב שבו נמצאת מסגרת ביזנטינית, ביזארית ובאזארית זאת והנמק שמתפשט במערכת שלה. הוא הילד החוקי שלה, הסימפטום שרק מוסיף לה משקל. אם לעקוב אחרי הדווח השוטף היומי בעיתונים בכלל ובעיתון "הארץ" בפרט מדובר כאן במערב פרוע שבו יורים גם בפסנתרנים.
ד. מספר הוועדות מועמד להיכנס לספר השיאים של "גינס"
זאת מערכת שכל סדרי מינהל תקינים, מהמסד ועד לטפחות, בכל התחומים, ההיבט הציבורי, חוקי ,תפקוד מנהלי, עניינים כספיים, אופרטיביים, תוכניים, יחסי עבודה ויחסי אנוש משובשים לחלוטין. מין לווין שמרחף לו ואין לאף גוף שליטה עליו, וכל המלצות הוועדות הרבות שנתמנו כדי למצוא מזור לרשות התאדו.
אתמול,ב- .22.7 (2003),פורסם על וועדה חדשה שהממשלה הקימה "כדי לגבש רפורמה ברשות השידור". אם זה לא היה כה פטתי, זה היה מצחיק. חומר נפלא ל"גשש החיוור". איני זוכר כמה וועדות הוקמו, כמה המלצות הוגשו, כמה רפורמות הוצעו. ביחד דומני שאין להם אח ורע, ומספרם בהחלט יכל להיכנס לספר השיאים של "גינס", כתרגילים עקרים מחד וכצפצוף ארוך של אלה שממנים אותם.
והגרוע מכל, כאמור, שאותו וועד מנהל , שאמור לשמש נאמן הציבור, נוהג במקרה הטוב כמו חבר קונסולים בחצר הממלכה העותומנית השוקעת. אלא שהפעם לא מדובר ב"חולה שעל הבוספורוס" אלא ב"חולה" במתחם הישן של בית החולים "שערי צדק". ואם יש בכך משום סמל אולי יקומו לה לעיתונות איזה רן רזניק וחיים שדמי ( כתבי- תחקירני "הארץ "לענייני בריאות) ויקדישו ל"חולה" במתחם "שערי צדק" את הסיקור הממצה, האבחנה הנכונה והמסקנה המתבקשת. אז לפחות נדע אם לחולה הזה יש סיכוי, או שצריך לנתקו מן המכשירים ולעשות אתנו חסד ואתו חסד של אמת.
ויש עוד שותף לקופרודוקציה כושלת זאת. הציבור שגזר על עצמו אלם. הוא שמשלם את האגרה, הוא שמהווה היעד לכל אותה מערכת, משתמש במונח המאוד אקטואלי "בזכות השתיקה". גוף ציבורי כזה אם היה קם, פורום כזה, של אנשי ציבור ואחרים שאיכפת להם( כמו שוחרי "קול המוסיקה"), לא זקוקים לא לעמותה, לא למינויים, הוא יכול להתארגן ולהשמיע את קולו ואם הוא יעשה זאת בנחישות ובהתמדה, יהיו לכך הדים.ל- בי בי סי אמנם לא ניהפך, אבל גם בהישגים פחות צנועים נוכל להתברך. למשל אם מצב השידור הציבורי יהפוך מקריטי ליציב.
פורסם ב 23 ביולי 2003 19:18 במדור השידור הציבורי
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
