חודש אלול- חודש התשובה והרחמים 

כל אדם שמתכונן לימים הנוראים, יודע שמילת המפתח היא תשובה. השאלה והבלבול הגדול - על מה בעצם אנחנו צריכים לעשות תשובה?
כי באופן כללי אם אנחנו מסתכלים ברמה המעשית אמנם כתוב "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אבל באופן כללי המצב נראה שהוא משביע רצון, ז"א ציבור גברים ונשים כולם היום הולכים ומתחזקים בלימוד ההלכה, בלימוד הגמרא, היום כמעט ואין מצב כמו שהיה פעם שהיו יהודים תלמידי חכמים מצד אחד ומהצד השני היו יהודים כפריים שלא ידעו שום דבר; בין השאר גם בגלל אמצעי התקשורת שמביאים שיעורי הלכה. והדברים היום הם מפותחים מאוד.
אם כן השאלה המרכזית היא על מה בעצם אנחנו צריכים לעשות תשובה?
אציג את השאלה בצורה אחרת: פעם מורי ורבי היה בחוץ לארץ בישוב על יד לונדון שנקרא גיטסהד, שם הייתה ישיבה גדולה של הרב דסלר, ושם היה מקור ומרכז מאד גדול שיצאה ממנו תורת מוסר נפלאה (אשר הודפסה בסדרת הספרים ""מכתב מאליהו"). הרב דסלר היה יהודי גדול מאד, והוא הקים שם מוסדות: ישיבה וכולל ומוסד לבנות; ומורי ורבי היה שם, ובעצם שאל אותם את השאלה שאני שואל כאן: תאמרו לי על מה בעצם אנחנו צריכים לעשות תשובה? הוא דיבר לפני ישיבה ולפני הכולל, ושם הישיבה והכולל היו כ"כ חזקים, עד שאפילו ביום שישי מצד המסגרת היו חייבים ללמוד תשע שעות ביום!!
והוא שאל אותם: תגידו לי רבותיי, על מה אמרו חז"ל "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו"? ז"א, באדם יש יצר הרע מאד גדול, ואם הקב"ה לא יעזור אז האדם לא יכול להתמודד איתו, תסבירו לי - על מה זה כתוב, הרי זו צריכה להיות הרגשה מוחשית, וא"כ, האם אתם מרגישים שאם הקב"ה לא יעזור אז אתם תתמוטטו ולא תשמרו שבת, לא תשמרו נידה ,לא תלמדו תורה, הרי אין לכם מלחמה כזאת, אז על מה זה נאמר? ז"א האדם צריך לבוא לידי מצב כזה, שהוא ירגיש שהוא נמצא עם הגב אל הקיר, ואם הקב"ה לא יעזור לו אז הכל אבוד, על מה זה נאמר? זו בעצם אותה שאלה שאני שואל כאן.
אחד מהפסוקים המרכזיים בימים נוראים הוא: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו". הזהר הקדוש שואל או מברר: "איזהו החג שהלבנה נתכסתה בו? הווה אומר זה ראש-השנה". אבל יש לדעת אשר הזהר הקדוש כמובן לא עוסק באסטרולוגיה, אלא הזהר הקדוש עוסק בחיבור בינינו לבין בורא עולם.
בעצם צריכים לדעת מה הקשר בין העניין הזה שהלבנה נתכסתה בו לבינינו? מה זה נוגע אלינו מלבד עצם קביעת התאריך של ראש-השנה?
במקומות רבים אומר הזהר הקדוש, שמדרגת השכינה היא גם מכונה בשם לבנה, מפורסם גם החידוד וההבחנה הזאת שעשו חז"ל, שישראל מונים את חגיהם לפי הלבנה ואילו אומות העולם מונים לפי החמה, בעצם הלבנה מסמלת את כל סדר עבודת ה' של האדם אשר חפץ ורוצה לבוא לדביקות ה', כי אנחנו רואים את הסדר הגשמי בלבנה, שהיא מתחילה מאפס וגודלת בצורה הדרגתית עד שב-ט"ו לחודש מגיעה לתכלית מילואה, ואז שוב חוזרת ומצטמצמת עד שמגיעה לאפס ומתחילה מחדש.
רבנו בעל הסולם מסביר את הדבר, שזה בעצם מרמז על כל עבודת ה' של האדם. האדם מתחיל מאפס, האדם מתחיל מהנקודה המרוחקת ביותר מן הבורא, וצריך לבנות את עצמו בהדרגה עד שמגיע לתכלית הגידול שלו, ואח"כ חוזר ומצטמצם ויורד ושוב מגיע למצב של ריקנות של רפש וצריך להתחיל מחדש. בקיצור כל עניין עבודת ה' בנוי על עליות וירידות, על התרוקנות והתמלאות, שעל זה מרמז התהליך הזה של הלבנה. ומדוע הוא כך? ראש-השנה הוא היום שבו הלבנה מתכסה, וצריכים לומר שאין זה מקרה שתחילת השנה מתחילה ביום כזה שבו הלבנה היא מכוסה; כי הרי כמו שהגוף נמשך אחרי הראש כך כל השנה נמשכת אחר ראש-השנה.
אם כן אין זה במקרה שנבחר דווקא היום הזה שמתכסה בו הלבנה, הכיסוי הזה למעשה מראה על הסתרה, הסתרה של השגחת ה' יתברך בעולם. הסתרה שבה נמצאים אנו לפעמים במצבים של תהייה, מצבים של בלבול, של חשכה, ואין אנו יודעים בדיוק מהם הדברים שנדרשים מאתנו. ובין השאר כאשר אנו מגיעים מידי שנה בשנה לתאריך הזה, אזי שבה ומתעוררת מחדש השאלה הזאת, כאשר אנו ניגשים לסליחות, מתחילים לומר סליחות, שוב אותה שאלה ששאלתי בתחילה - על מה בעצם אנחנו מבקשים סליחה?
אם נהיה עם היד על הדופק, אז הרבה פעמים אנחנו אומרים את המילים הכתובות בסידור, אבל אנחנו בעצם לא יודעים מה הקשר בין זה אלינו, ומורי ורבי אמר שאם נראה אדם ברחוב שהולך ואומר לכל אחד סליחה סליחה, אז אנחנו נחשוב - אולי הוא קצת יצא מדעתו, כי זו תופעה קצת משונה, אדם הולך ואומר לכל אחד סליחה סליחה ולא ראינו שהוא חטא ופשע משהו. וכך בעצם מצבנו, כי אנחנו באים במוצאי שבת שלפני ראש השנה, ומתחילים להגיד "סלח לנו כי חטאנו", ובעצם אם נבדוק את עצמנו אז אין אנחנו מרגישים איזה פשע ואיזה עבירה כ"כ נוראים שעליהם אנו צריכים לבקש סליחה. ובכלל האם הקב"ה נפגע מהמעשים שלנו, מהמחדלים שלנו, שאנחנו צריכים לבוא ולהתחנן ולהגיד סליחה? מילא אדם בשר ודם, באם אנו פוגעים בו, צריכים אנו לבקש את סליחתו בכדי שיסלח לנו, אבל הבורא הוא הרי הרבה הרבה למעלה מאיתנו, אם כן מה המגמה של הסליחה הזאת?
בכדי להבין את הדברים הללו צריכים להבין כמה וכמה דברים יסודיים: א. בשביל מה בכלל הקב"ה ברא את הבריאה הזאת? מה היה חסר לו כביכול שהיה צריך לברוא את הבריאה הזאת? באים מדרשי חז"ל ואומרים שבעצם המלאכים שאלו את השאלה הזאת להבורא: האדם הזה למה לך? בשביל מה אתה בורא את האדם? אז אמר להם הקב"ה: משל למלך שיש לו מגדל מלא כל טוב, ומה הנאה למלך שמילאו? ובקיצור הגדירו הקדמונים את הדברים שהקב"ה ברא את הבריאה כולה בכדי להיטיב לנבראיו.
אבל כמובן ההטבה הזאת היא לא ההטבה הפשוטה שאנחנו מכירים, שהגדירו אותה חז"ל בשם הקנאה והתאווה והכבוד, לא על התענוגים הגשמיים הקטנים הללו מדובר, לא על התאוות הבהמיות, לא על הרדיפה אחר כבוד וכסף, כאשר הקדמונים אמרו שהבורא ברא את הבריאה בכדי להיטיב לנבראיו הם התכוונו להטבה היותר מושלמת ומוחלטת שהיא התגלות ה' לנבראים, כי אין תענוג ואושר ושמחה יותר גדולים בחיי האדם, יותר מאשר אותו הרגע, אותו המצב, אשר בו מתגלה לאדם מלך מלכי המלכים. ובעצם אני בטוח שכל אחד ואחת הרגישו ומרגישים בזמן מן הזמנים את הרגשת מציאות ה', זה לא איזה דבר ששייך רק לנביאים ורק לאנשים יחידים בדור, זה שייך לכל אחד, כל אחד ואחת מרגישים את ההרגשה הזאת, אם בימים טובים ובשבתות או במצבים מסוימים, רק שצריכים להאמין שההרגשה הזאת היא לא נולדת במקרה, אלא שהיא נשלחת באופן מגמתי מאת הבורא לאדם.
השאלה היא מדוע אין ההרגשה הזאת נמשכת? ובעצם אם זוהי המטרה שלשמה ברא הבורא את הבריאה אזי היינו צריכים לחיות במציאות כזאת, כפי שבאמת חיו אבותינו, לפי מה שאבותינו מוסרים לנו ולא רק אבותינו מהתקופה המרוחקת אלא גם אבותינו היותר קרובים, ואני בעיקר מסתמך על רבותיי שלי, רבי יהודה הלוי אשלג לפי כל הכתבים שהוא השאיר, אז הוא היה חי במציאות יום יומית בלתי נפסקת, עם ההרגשות הללו מה שמגיעים אלינו לעיתים, הרגשת מציאות האלוקות, זו היתה נורמת החיים אצלו, הוא לא נסחף אל חיי היום יום, אלא מה שאנחנו לעיתים מרגישים בשבתות ובימים טובים אצלו זה היה תמיד.
וזוהי למעשה המטרה שכל אחד וכל אחת צריכים להגיע. אלו לא דברים שהיו וחלפו, כי התורה הקדושה הרי ניתנה לכל הדורות, ואנחנו רואים שזוהי המגמה אשר אליה אנו שואפים לפי כל הנבואות של הנביאים אשר התנבאו לאחרית הימים, וכולם אומרים רק דבר אחד: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" וזה צריך להיות לא רק אצל חכמים גדולים נדירים אלא אצל כולנו .
בא מורנו ורבנו בעל "הסולם" ומסביר את הדברים בצורה כזאת: אנחנו רואים בגשמיות שלפי גודל הרצון של האדם וההשתוקקות שלו לקבל איזשהו דבר מסוים כך גודל ההנאה שלו מן הדבר, אנחנו רואים פשוט בגשמיות, ככל שהאדם יותר רעב הוא נהנה יותר מהסעודה, ככל שהאדם משתוקק יותר אחר התחברות עם אדם מסוים והכיסופים שלו הולכים וגדלים, אז ההנאה והשמחה והאושר בהיפגשם הם גדולים. בקיצור אפשר לומר: הכלי של האדם אשר על פיו נמדדים השמחה והאושר וההנאה של האדם הוא הרצון לקבל את אותה ההנאה והכיסופים ההשתוקקות שיש לאדם כלפי אותה הנאה.
לכן אמר זצ"ל שאם הגדירו הקדמונים את מטרת הבריאה כולה, שרצה ה' יתברך להיטיב לנבראיו, לכן ט?ב?ע את הט?ב?ע של הנבראים כולם מנער ועד זקן איש ואישה, הטבע המהותי של כולנו הוא רצון לקבל הנאה ותענוג. וזה לא נעשה במקרה, אלא מפני שזה צריך להיות כלי להשראת גילוי אלוקותו יתברך. וכפי שאמרתי הכלי האמיתי, הוא הרצון וההשתוקקות והכיסופים לקבל את אותו האושר, את אותה ההנאה.
ואם נתבונן בעצמנו , אני לא יודע אם חשבתם על-כך, אבל מי שמתבונן בדבר רואה שאין בן-אדם נמלט מזה, כל פעולה ודיבור ומחשבה של האדם נעשים, אפילו באופן בלתי מודע, מפני שהאדם רוצה לקבל על ידי כך איזו הנאה, איזו שמחה שתמלא אותו. זה ביחס לאדם בריא, יש חס ושלום אנשים שהם לא בריאים, אז מתקלקלת אצלם המערכת הזאת. אבל אדם בריא מונחה ע"י הרצון המהותי העצמותי הזה של נפש האדם.
כמובן כפי שאנו רואים את זה בחיי היום יום, כל זמן שאין לאדם הדרכה והכוונה אז האדם רוצה לקבל תענוגים נמוכים, תענוגים בהמיים או כבוד וההערכה מן החברה, זה הבסיס. אבל אדם שמתפתח ומקבל הדרכה והכוונה ויודע לכוון את הרצון שלו לקבל הנאה לאפיקים הנכונים, אז הוא כבר רוצה לקבל הנאה ממושכלות, מרוחניות, מקיום מצוות, מקרבת ה', אדם כזה כבר עולה על המסלול הנכון.
אם כן אנחנו מגיעים לפי הדברים הללו למסקנה, שמכיוון שרצון הבורא יתברך להיטיב לנבראיו, ולכן ברא את הבריאה כולה, לכן עשה שטבע האדם המהותי יהיה - רצון לקבל הנאה ותענוג, ובאו המקובלים והגדירו את הרצון הזה לקבל, יש מאין, ז"א זוהי ישות שברא הבורא יתברך אבל היא באה מאין, אין לה שום מקור בעצמותו יתברך, מפני שהבורא יתברך הוא שלם בתכלית השלמות ולא שייך להגדיר במציאותו איזה עניין של חסרון והשתוקקות ובלתי שלימות כפי שיש אצל האדם, לכן היות ורצה להיטיב לנבראיו היה מוכרח ליצור ישות שנבראה יש מאין. וזה המהות של האדם. (האמת היא שזוהי המהות של הבריאה כולה גם של הדומם הצומח והחי, אבל זה נושא נוסף).
עכשו אסביר את הנקודה הזאת שבה פתחנו: חז"ל באו וביארו לנו את הפסוק:" ולדבקה בו " - להידבק בה', ושאלו: איך אפשר להידבק בו? איך האדם הקטן , השפל, בשר ודם, יכול להידבק במלך כל היקום כולו? של?ית אתר פנוי מיניה, אין מקום שהוא לא נמצא, ואין לו גוף ואין לו דמות הגוף, האדם הזה הקטן שהיום הוא כאן ומחר לא, איך הוא יכול להידבק בישות האלוקית?
וענו תשובה: "אלא הדבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון". בא רבנו בעל "הסולם" ויצר מטבע לשונית: איך אפשר למדוד קירוב וריחוק ברוחניות, הלא הרוחניות אינה תופסת מקום וגם לא זמן? אנחנו מבינים ערכים של קירוב וריחוק בתנאים של מקום, מטרים סנטימטרים, אבל כשמדברים על הנפש של האדם שהיא רוחנית, ועל הבורא שהוא רוחני, והרוחניים בעצם לא תופסים מקום, איך שייך לקרב את השניים האלו? ומה בעצם גורם לריחוק של השניים הללו אם אין אנו מדברים במושגים של מקום: ע"כ אמר רבינו בעל "הסולם": הכל הוא ערכים של השתוות הצורה או שינוי צורה.
צורה משמעותה הצורה והתכונה הרוחנית, אם יש השתוות בין שתי ישויות רוחניות אזי לפי גודל ההשתוות כך הוא גודל החיבור ביניהם, אם יש שינוי לפי גודל השינוי הן מתרחקות, אם יש הפכיות הצורה אזי שתי הישויות הן מנותקות אחת מן השניה לחלוטין. וקודם כל יש להבין זאת בצורה פשוטה: בזמן ששנים רוצים להתחבר ביניהם, איש ואישה רוצים להתחבר ליצור חיים משותפים, הם מחפשים באופן טבעי מכנה משותף, נפגשים ובודקים איש אצל זולתו אם יש מכנה משותף, וכאשר מוצאים מכנה משותף סביר אז אומרים - אם כן, אפשר ליצור קשר ולבנות חיים משותפים ביחד. המכנה המשותף הזה הוא עניין של השתוות הצורה. אבל בזמן שאדם אחד אוהב כל מה שחברו שונא ולהפך, אז הם לא יכולים להתחבר ביניהם, הם יכולים לשבת אחד על יד השני כי אנחנו לא מדברים פה בערכים פיזיים בכלל, אבל אנחנו בכ"ז נאמר שאחד הוא במזרח והשני הוא במערב. כמו למשל יעקב ועשו שהיו שניהם ברחם אחד, ואומרים ששניהם היו עולמות שונים, אז מבחינת המקום הפיזי הם היו ממש קרובים, אבל מבחינת הצורה הרוחנית הם היו מרוחקים לגמרי.
לכן אמר רבנו בעל "הסולם" אנחנו יכולים ע"י זה להבין את סולם הערכים שיש בינינו ובין הבורא, הבורא יתברך מוגדר בשם הטוב והמטיב, הטוב המוחלט, הטוב ומטיב לרעים ולטובים, כפי שאנו אומרים בימים הנוראים, ואין בגבולותיו של הבורא עניין של רצון לקבל הנאה ותענוג, מפני שאין בו חיסרון, אין בו השתוקקות למשהו מפני שהוא שלם בתכלית השלמות, לכן כל הפעולות שיוצאות ממנו ביחס לנבראים הן פעולות של נתינה, של השפעה, של אהבה, אין בהן אגואיזם ואין בהן אהבה עצמית. ואילו אנחנו עומדים לכאורה בצד השני של המתרס לגמרי, כפי שאומר הפסוק: "עייר פרא אדם יולד", אדם נולד חמור פרא, והם התכוונו לכך שהטבע העצמי של האדם הוא הרצון לקבל הנאה ותענוג, האגואיזם. ואין בכלל בגבולותיו של האדם עניין של השפעה לזולתו בצורה אמיתית.
אם כן לפי זה יוצא שאנחנו מרוחקים בתכלית הריחוק מהבורא. ולפי זה אפשר להבין את העניין הזה של הכיסוי, מדוע ה' יתברך מכוסה בבחי' "בכסה ליום חגינו"? מה הפירוש שהוא מכוסה? תשובה: ענין הכיסוי הוא שאנחנו לא מרגישים אותו, כאשר אנחנו הולכים ברחוב אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים במחיצת המלך? אפילו שאנחנו עם המחזור פתוח, או עם הסידור פתוח אנחנו אומרים "ברוך אתה ה'.." אנחנו מתכוונים לזה? אנחנו מרגישים באמת את מציאות ה' ואנחנו מברכים עליה? זה נדיר! בואו נודה על האמת. אני לא אומר שזה לא קיים, אבל זה נדיר, ואדם צריך להתאמץ התאמצות גדולה בזמן שהוא פותח את הסידור שהוא אומר את המילים הללו "ברוך אתה ה'.." בכדי לא לחשוב על העסקים שלו כל אחד עם העניינים שלו, האישה חושבת על מה שיש בבית, והגבר חושב על מה שיש בעבודה. זו המציאות, הרי לא נרמה את עצמנו .
מורי ורבי אפילו היה מתבדח על חשבון כך ואומר: פעם אדם עמד בתפילה, ופתאום הרגיש שמישהו נותן לו מכות, אז הוא התעורר מן התפילה הסתכל ימינה ושמאלה ולא ראה אף אחד, מי זה נתן לו מכות? התברר שהוא בעצמו ב"סלח לנו אבינו כי חטאנו" נתן מכה בחזהו, אבל היות שהראש שלו היה בעניני עוה"ז, ע"כ שכח שהוא מתפלל ופתאום הרגיש שמרביצים לו... כך הוא היה מתבדח. אבל אצלנו בבית המדרש דיברו אמת, כי אם לא מדברים אמת לא יכולים להגיע לדבקות.
אם כן מהי הסיבה באמת שהמצב שלנו הוא מצב כזה של כיסוי והסתרה? באו חז"ל ואמרו לנו את התשובה: אין השתוות בינינו לבין הבורא. המפתח לדבר הוא מאוד מאוד פשוט להבין, אבל לא כ"כ קל לעשות, הם אמרו לאדם אתה רוצה להידבק בבורא? אתה רוצה להרגיש את מציאות ה' בחיי היום יום? שזה לא יהיה רק בגדר דיבורים או רק בגדר חלומות, זה צריך להיות דבר טבעי, כשאדם הולך למכולת לקנות חלב ולחנות הירקות אז הוא ילך עם הבורא, אז הם אמרו לנו - המפתח לדבר הוא אחד, מה הוא רחום אף אתה רחום, זה המפתח.
את זה צריך לחדד ולהבין היטב היטב, שהאדם מצד הטבע העצמותי שלו הוא לא רחום, הוא מרחם על עצמו, זה כן, אבל לרחם על השני, להוקיר את השני, לעשות חסד עם השני לא בגלל שחונכתי לזה, לא בגלל שזו נורמה חברתית ואני ארגיש את עצמי טוב אח"כ, ואני אטפח לעצמי על השכם - הנה אני בסדר, אלא בגלל שבאמת השני מעניין אותי ולא אני בעצמי, סביב הנקודה הזאת מסתובבת כל העבודה בתורה ובמצוות. כי חסדים ב"ה אנחנו עושים: אני נותן צדקה, מכניס את הילדים של השכנים אלי הביתה כאשר יש איזו בעיה אצלם ומטפל בהם וכו', עושה כל מיני דברים עבור הזולת, אבל האם באמת מעניין אותי מהשני? זה צריך בדיקה גדולה. אם נבדוק את עצמנו לאחר שאנו עושים מעשים טובים האם באמת חשבנו על השני, אזי פעמים רבות נגלה שכלל לא. העניין הזה הוא מדהים - אנחנו עושים מעשים לטובת השני אבל בעצם כאן חסרה הנקודה של אהבת הזולת הממשית, לחשוב באמת על מעלותיו של השני. כי כשחז"ל אמרו "מה הוא רחום אף אתה רחום", הם התכוונו לומר שהאמת שבדבר היא מחייבת, כפי שהקב"ה הוא רחום בלי שום אינטרסים, הוא לא טופח לעצמו על השכם, הוא לא בא למלאות שום נורמות חינוכיות או חברתיות, אלא פשוט "אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו", כך גם אנו צריכים להגיע לאהבה כזו כלפי הזולת. כי הקב"ה מתייחס אלינו ולא לעצמו, ולמצב כזה אנחנו צריכים להגיע, וזה לא פשוט, זה מאוד לא פשוט.
לכן בא רבי עקיבא ואמר: עמוד השדרה של כל התורה כולה זה "ואהבת לרעך כמוך". לא במקרה הוא תפס את הכלל הזה, לא במקרה הוא לא אמר שבת או תפילין, או דברים אחרים, רבי עקיבא תפס את נקודת המבחן האמיתית שהאדם צריך להציב לעצמו במערכת ההתקרבות שלו לבורא. וגם הלל הנשיא אמר דברים בהירים מאוד לאותו הגר שביקש ממנו שילמד אותו את המוטיב המרכזי של התורה בקיצור, אז הוא אמר לו: "ואהבת לרעך כמוך", הוא רק אמר את זה מהצד של ה"לא תעשה" - מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך. ואח"כ הוא אמר דברים מאוד בהירים: ואידך, כל שאר התורה כולה, כל תרי"ג המצוות, זה רק פירוש של זה, כי הכל הכל בא לרקום דבר אחד בנפש האדם: אהבת הזולת.
אם כן לפי הדברים הללו, נשוב ונשאל את השאלות ששאלנו בהתחלה, מהי בעצם התשובה? התשובה היא כפי שאומר הנביא הושע: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך". הסביר רבנו בעל "הסולם": "כי כשלת בעוונך" זהו העוון הבסיסי שאנחנו לא מגדירים אותו בשם עוון, אבל זה רק בגלל גודל ההסתרה שבה האדם נמצא. כי זה שאנחנו רוצים לקבל הנאה ותענוג לתועלת עצמנו, זה לא נחשב בעינינו עוון, זה אפילו נשמע משונה בעינינו - אם אני מקבל, אני נהנה מהחיים, זה לא בסדר? האם רוצים שאהיה מזוכיסט?
זה באמת לא כ"כ פשוט צריכים להבין את זה, אבל צריכים לחלק את התשובה לשתי רמות, התשובה שכל העולם מכיר, זו התשובה ברמה המעשית החיצונית, והיא מכונה תשובה דתורת הנגלה. תורת הנגלה עוסקת במה שמגולה לעיניים דהיינו במעשים, כשהאדם עושה מעשים חיצוניים, שנותן צדקה, שמניח תפילין, זה נקרא נגלה, כי כל אחד יכול לראות את עשיותיו, כולל הוא בעצמו, ע"כ מכונה חלק זה - תורת הנגלה, וכן נקרא חיצוניות התורה, כי הוא מופנה כלפי חוץ.
אבל פנימיות התורה היא החלק המופנם פנימה, החלק שעוסק בדברים שמעבר למעשה: ברצונות שלנו בכוונות , במחשבות, בהרגשות, על זה מדברת פנימיות התורה, ועל זה מדבר חלק הנסתר. מה זה נסתר? מה שנסתר ולא מגולה בחוץ. אף אחד לא יכול לדעת את הכוונות של חברו, הוא יכול לראות את חברו עושה מעשה שנראה לכאורה שלילי וכוונתו היא חיובית לגמרי, וגם להפך. כל חלק הנסתר שבתורה מרוכז על הנקודה הזאת שהיא נסתרת.
נמצא, האדם מצווה להתאמץ, במעשה הוא יכול, בדיבור גם כן יכול, במחשבה כבר יותר קשה ,אבל אפשר עוד להתייגע ולהסב את המחשבות מלא נכונות לנכונות וכן להפך, אבל ההרגשה אינה בידיים של האדם. יש כאן נקודת מפתח אחת ויחידה הנקראת אמונה, אנחנו פשוט לא חיים במציאות הזאת, אבל דמיינו לעצמכם אם האדם היה חי במציאות של אמונה חזקה, והאמונה אינה סתם מילים, האמונה היא בעצם אור שהקב"ה מאיר לנפש האדם.
דמיינו לעצמכם - אם האדם היה חי באמונה מוחשית, שאין עוד מלבדו, וכל רצונו הוא להטיב לנבראיו, הוא בכלל לא היה מתעורר לכעוס, האם האדם הקטן יכול לכעוס על מלך מלכי המלכים? ודאי שלא, ואם הוא היה מאמין באופן מוחשי שכל התקלות שהשני מסב לו, זה לא השני, אלא זה המלך מסב לו, הוא היה מתקומם על המלך? הוא היה מקבל את העניין בהכנעה ובאהבה, ז"א שהאמונה היא, ורק היא, יכולה לעקור את הכעס לחלוטין.
והיא גם נקודת המפתח לשמחה, כי למה אין לנו שמחה בחיים? תארו לעצמכם שאתם זוכים להיכנס אצל גדול הדור, והוא מבקש ממכם: אדוני/גבירתי היקר/ה אני מאוד שמח לראות אותך ואני מבקש ממך תעשה/י לי טובה תלך/י למקום זה וזה , תדבר/י עם זה וזה, אז מה הייתה ההרגשה של כל אחד ואחת? אני בטוח הרגשה נפלאה, גדול הדור מבקש אותי שאעשה לו את הטובה הזאת!
אז למה אנחנו לא מרגישים אותו דבר כשאנחנו אומרים "ברוך אתה ה'.."? הרי הוא בחר בנו מבין מיליארדים של גויים, למה? כשאנחנו עושים מצווה הכי קטנה היינו צריכים להיות בשמיים, מה הבורא הוא יותר קטן מגדול הדור? אלא הנקודה של האמונה לא מפותחת אצלנו. איך מפתחים את זה? זה צריכים ללמוד.
צריכים לדעת שהאהבה העצמית שלנו יש לה "ראש וגוף", אני דיברתי במאמר הזה יותר על "הגוף" של האהבה העצמית, דהיינו שאנחנו רוצים לקבל הנאה ותענוג ואנחנו לא מוכנים בכלל לנושא של אהבת הזולת ע"ד האמת, אבל יל"ד ש"הראש" של האהבה העצמית שלנו מכונה בשם ידיעה. דהיינו שאנחנו רוצים לדעת ולהבין כל דבר, ואין אנו מוכנים להאמין במה שלא מתיישב עם התפיסות שלנו הכוללות חמשה חושים וכן את התפיסה השכלית. ז"א שעצם המושג של האמונה הוא סותר לאהבה העצמית שלנו. נמצא, ששתי הנקודות המרכזיות של היהדות שנקראות אמונה והשפעה לזולת הן למעשה נגד הטבע שלנו, ולכן כל התורה והמצוות מרוכזים לפיתוח שתי הנקודות הללו.
בזמן שיש אמונה יש שמחה, האדם יכול להיות שמח ללא גבול שמחה עצומה , שמחה שאנחנו אפילו לא מדמיינים אותה, איזה אושר אינסופי יכול לחוות האדם. והאמונה עוקרת את הכעס מכל וכל , זה לא רק שהאדם מבחוץ מתאפק לא להוציא את הכעס שלו, אלא הכעס הוא דבר שלא שייך במצב של אמונה. השאלה רק - איך משיגים את זה, אבל בכל אופן זה למעשה מה שאומר הנביא: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", ובא לומר לנו בדיוק גמור מה שיעור התשובה - "עד ה' אלוקיך", דהיינו עד שתרגיש את מציאות ה' שהוא אלוקיך, בהרגשה גמורה, בשפתו של רבנו בעל הסולם הכוונה להשתוות הצורה, עד ה' אלוקיך.
התשובה ברמה המעשית היא נצרכת והכרחית, אבל היא רק שלב אחד, ואח"כ מגיעה הרמה השניה של התשובה ברמה של הרצונות אשר צריכים להיות מעוצבים לאור האמונה. יכול להיות שהאדם הוא בסדר גמור מבחינה מעשית, מקיים את המצוות מעל ומעבר, משתדל להקפיד על קלה כחמורה וכו', אבל השאלה שצריך לשאול את עצמו האם כל קיום המצוות שלו שינה אצלו את הטבע הבסיסי של אהבת עצמו או לא, שאם לא כן אז עדיין איננו יכול להתחבר עם הבורא, איננו יכול לשוב ולהדבק במקור, כפי שאמרו המקובלים ש"נשמתו של האדם היא חלק אלוק ממעל", פירושו של דבר שהנשמה של האדם נחלקה ונפרדה מהבורא, והסיבה היחידה לדבר היא בגלל התכונה הזאת של האהבה העצמית של האדם, והאדם צריך אם כן לשאוף לבטל את החיץ הזה בינו ובין הבורא.
כמובן שחז"ל לא דיברו על ההכרח, כי ההכרח לא יגונה ולא ישובח, וכשאומרים שהאדם צריך לבטל את הרצון לקבל שלו, האם הכוונה שהוא צריך להפסיק לאכול ולשתות? ודאי שלא, לא דיברו על ההכרח, דיברו על מה שמעבר להכרח. ועדיין מה שמעבר להכרח יש בו מקום רב מאוד לעבודה. ולכן באו רבותינו והגדירו את הנקודה המרכזית של התורה בשם אהבת הזולת. כי שם היא נקודת המבחן האמיתית של האדם אם באמת הוא הצליח לעשות את כל מה שצריך היה בכדי לשנות את הטבע שלו, ואז שב בתשובה אמיתית, או לא. והתשובה האמיתית מתבטאת במישור החברתי בצורה של "ואהבת לרעך כמוך", ובמישור שבין אדם למקום בהתגלות ה' יתברך לנבראים.
ובסדר התפילות של ימים נוראים אנו אומרים: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו", הכל אפשר ללמוד בתוך גוף אחד: "וידע כל פעול" - הכוונה שכל פעולה ופעולה של האדם צריכה להיות נפעלת מתוך הכרה "שאתה פעלתו", "וכל יצור"- כל צורה שהאדם יוצר צריכה לבוא מתוך ההכרה "שאתה יצרתו". "ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך", זהו הסימן שאמרו חז"ל שהאדם ידע שעשה את התשובה, דהיינו תיקן ובא למצב של השתוות הצורה בינו לבין הבורא, ושב והתדבק במקור, דאז אין את הכיסוי, את המכסה, את ההסתרה שה' יתברך מכוסה מאתנו, כי אז ישנה השתוות בינינו לבינו. (מתוך שיחה בישוב פסגות תשנ"ז).
סיכום: "תקעו בחודש שופר", היינו הכריזו הכרזה פנימית על שיפור המעשים והרצונות, מפני ש"בכסה ליום חגינו", היינו שעדיין הקב"ה מכוסה מאיתנו, וזהו סימן לכך שעדיין "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", וע"כ תחילת השנה היא בסימן של שיפור המעשים, וזהו הראש לכל השנה כולה.
(המאמר מאת הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א תלמיד הרב ברוך שלום הלוי אשלג ה"ברכת שלום" זצוק"ל)