מעלליו ופעלוליו של העצב האנושי 

העצב האנושי הוא המשקולת העיקרית שמאטה את בני האדם מצמיחה מהירה יותר ומשינויים רבים בחייהם. הדבר אינו ידוע ואינו מדובר כל כך משום שעצב הוא חוויה שאנו מעדיפים שלא לחוות. העצב מוליך אותנו לחוות מחדש כאבים שונים שלמדנו עם הזמן לשכוח. אירוע עצוב אינו נחווה רק כאותו אירוע, אלא כפתיחה מחודשת של מגוון אירועים כואבים מהעבר, ולכן נזהרים מרבית האנשים מלהתקרב לחוויית העצב התמידית שבהם, אלא אם המציאות כופה עליהם לעשות כן, או במהלך עבודה רגשית – טיפולית, המוליכה אותם לשם, כחלק מתהליך ניקוי והבראה.

אני מציע לך, כעת, לקחת חלק פעיל בדיון הזה, ולענות לעצמך, על דף, על השאלות הבאות:

א. ממה אתה עצוב כעת? (אין לך אפשרות לענות שאינך עצוב כעת, עליך למצוא דבר מה ולכתוב אודותיו, אחרת לא ניתן יהיה לקחת אותך לדיון מעמיק בנושא הזה).

ב.  כתוב חמש שורות של תמיכה ונחמה לעצמך, הכנס תקווה וחיבוק למילים שלך. אל תחסוך במילים חיוביות כלפי עצמך.

ג.   הרשה לעצמך להישאר עם חווית הרגש הזה, מבלי לעשות דבר. היה שם, עם העצב שלך, שלוש-חמש דקות, ואז נמשיך במאמר.

אנשים המשתתפים בסדנאות שונות, כולל כאלה של ציור אינטואיטיבי, פוגשים מדי פעם חוויות עצב, חלקן ברורות ועוסקות באירועים מסוימים בחיים, וחלקן עמומות יותר, אך תחושתן חזקה ומבקשת פורקן של הדמעות הרבות שהצטברו ולא מצאו מוצא בחיי היום-יום. העצב הוא אנרגיה רבת עוצמה שאי ביטוייה גורם להאטה כללית של האדם, אך ביטוייה באופן לא מבוקר גורם גם כן לקשיים ועיכובים אחרים, כך שיש להתבונן בעצב ובהשלכותיו באופן מעמיק יותר, מעבר לשאלה של האם לבטא, מה לבטא, כיצד, מתי וכלפי מי.

מהו העצב? למה אני מתכוון במילים אלה? אני מניח שהפרשנויות יכולות להיות רבות. העצב האנושי, מבחינתי, הוא מכלול גדול של מגוון חוויות כואבות שאדם צובר במשך חייו. כשאני מחבק את בני במהלך לילה שלם של גמילה מהנקה, הוא עובר חוויה של בניה, צמיחה וגם כאב בו זמנית. הכאב הזה בלתי נמנע כמו כאבים רבים אחרים שבלתי נמנעים בחייו של אדם בכוכב הלכת שלנו. החיים רצופים פרידות, אכזבות, אובדנים, עלבונות, כישלונות, אי  הבנות, אבל  והתאבלות, אי וודאות לגבי ההמשך, ידיעה שהחיים זמניים ועוד ועוד. אין אחד שמצליח להימלט מנשיאת שק עצב גדול על גבו. יש כאלה שמודעים יותר לכך, ויש כאלה שעושים מאמץ רב על מנת להתרחק ממגע בכאב, אך לכולם יש את המשא הזה לסחוב במהלך חייהם. יחד עם זאת, ישנן דרכים להקלת המשא, להפחתת העומס.

המחיר שכל אחד משלם על העצב המצטבר בנו מתבטא בין השאר, להערכתי, בעיכובים ובשיבושים בהגשמת משאלות ובכל דבר בחיים הדורש תנועה, אלתור ויצירתיות. אני מציע לך לנסות ולהתחבר בזיכרונותיך לתקופה בה דברים לא כל כך התחברו לך. תקופה בה חשת שאינך מצליח לחוש זרימה נינוחה עם החיים, תקופה בה היו לך יותר התנגשויות עם הסביבה, יותר אי הבנות, יותר עיכובים ויותר מפחי נפש. בתקופה כזו יתכן ולא חשת שום עצב משמעותי בחייך, אך יתכן מאד שאנרגיית העצב שבתוכך ניהלה את חייך ביד רמה. כך נוהג העצב, כשהוא צף באופן חלקי. הוא יוצר שיבושים וחוסר זרימה, מבלי שנדע שכך מתרחש באותם רגעים. המנגנון המפעיל את המצב הזה, כפי שציינתי לעיל, הוא שאנו עושים הכל, באופן לא מודע, שלא לחוות את העצב שלנו. אז העצב עושה בנו את השפעותיו, אך אנו עסוקים מדיי בתסכול על שיבושי החיים, ולא מנסים לראות את הקושי בכך שמאחורי הקלעים אנו כואבים. אנו כואבים מאד, אפילו.

מתחשק לך לעשות תרגיל פסיכו קריאטיבי נוסף בעניין הזה?

ציין נושא אחד בחייך לגביו אתה חש תקיעות רבה מדיי. לכל אחד יש כאלה. ציין נושא אחד שיותר מעניין אותך לעסוק בו כעת.

כעת, צא מנקודת הנחה שהעיכוב הזה הוא תוצר של משהו בחייך שמעציב אותך ושלא מצאת דרך לפתור הכאב הכרוך בכך. אני מציע לך כעת לנחש מהו הדבר המדובר. אינך יכול לטעות בכך, החלט סתם כך, וכתוב מספר שורות לגבי הנושא הכאוב והבלתי פתור הזה. תן לכאב הזה לבוא אל הדף ואל תעסוק בביקורת על מה שהחלטת לכתוב, אל תשפוט את הבחירות שלך, פשוט כתוב וכתוב. זה בדיוק מה שאני עושה כעת, למשל.

לצורך העניין, אקח גם את עצמי לתרגיל הזה, אני מניח שאוכל להרוויח איזה שחרור חסימה בחיי.

הנושא שאני חש שאני תקוע בו הוא מידת הפעילות הפוליטית שלי. אני חושב שעליי להיות פעיל יותר, למען בניי ולמען החברה בה אני חי, ויחד עם זאת איני מוצא את עצמי, כעת,  יצירתי או יוזם, בתחום זה.

כעת, עליי לצאת מנקודת הנחה שקיים עצב כלשהו בחיי המעכב את הביטוי היצירתי-פוליטי שלי ועליי לקבוע כבר עכשיו ממה אני עצוב. הדבר הראשון שעולה לי הוא חוויות משפחה מוקדמות, יחסיי עם אחי הקטן, שעמו חוויתי מידה לא קטנה של עצב שמרביתו אינו פתור עד כה. אני מבין כעת שלמרות שקיים בינו וביני נתק תקשורתי רב שנים, בתוך תוכי לא ביצעתי שום תהליך פרידה ממנו, שום דיון נוקב עם עצמי, לגבי מה שנוצר מיחסים בין אחים בילדות, לנתק רגשי גדול, בבגרות. ביני ובין עצמי אמשיך כעת לעשות עבודת ריפוי כדי לשפר את מה שמתחולל בתוכי ביני ובין אחי. אבדוק, בהמשך, אם הביטוי הפוליטי שלי השתפר גם כן, בעקבות זאת.

הדבר הבא שאעשה הוא שאכתוב מכתב בן שלושה עמודים לאחי הצעיר, אשתדל לספר לו דברים רבים ככל הניתן על איך שאני חש היום ואיך שחשתי בעבר עמו. אשתדל לסיים את המכתב בסוג של סגירת מעגל, סוג של הצהרה על סיום החובות בינינו. איני מצפה שמכתב זה כשלעצמו יפתור את כל הבעיה, אך בהחלט יתכן שזה יתחיל להניע אותי בכוון המתאים.

עצב "מפריע" הוא עצב תקוע. כזה שנוגע לתהליכים כואבים שלא הגיעו לפתרון ולסיום נאות, כאלה שנקטעו כי לא היה ברירה אחרת, כאלה שהשאירו צלקות כואבות מדיי, שלא מצאו דרכן לריפוי סביר. הבשורה הטובה היא שכל אירוע מהעבר הוא בעל פוטנציאל ריפוי, לפחות ריפוי חלקי. הריפוי מוכרח לכלול, בצורה כזו או אחרת, את ביטוי הרגשות התקועים מאותו אירוע ובהמשך אקט סמלי של סליחה ופרידה מההיתקעות סביב אותה הבעיה. הפעולה היצירתית יכולה לעמוד כאן לעזרתנו באופן מובהק. ביטוי רגשות נרחב יכול להתבצע במכתב שלעולם לא יישלח, בציור שלא נראה לאף אחד או בשיר שנחבר לכבוד אותו נושא.

הבה נחזור אליך ולתרגיל שביקשתי ממך לעשות. אותו נושא שבחרת להיות העצב שמוליך את ההיתקעות שלך, מבקש ממך כעת לעשות עמו עבודה. למי אתה יכול לכתוב כעת מכתב? למי אתה רוצה להביע רגשות שלא ממש הבעת בעבר, או שהבעת והיום נראה לך שכדאי לעשות זאת, אחרת? למי הגיעה השעה שתסלח? ואולי הגיעה השעה לסלוח לעצמך על דבר שעשית בעבר, ועדיין תקוע לך בלב?

אסיים בנושא שבוודאי יהיה שנוי במחלוקת, ומראש אתנצל אם יש כאלה שיתרגזו עליו או יחושו נפגעים. להערכתי, התודעה היהודית מתקשה מאד להתאושש מטראומת השואה. קשה להאשים אותנו בכך, שכן עמנו עבר את אחד הדברים הקשים והמזעזעים שידע המין האנושי. כואב לחשוב שהיינו זקוקים למכה כל כך אנושה על מנת שהעולם יסייע לנו, סוף סוף, להקים מדינה. יחד עם זאת, אם אנו מעוניינים להתפתח ולצמוח כעם, עלינו ללמוד להחלים ולרפא את הכאב הזה, ולהתקדם הלאה, כחלק אינטגראלי במשפחת העמים הנאורים. כעם, מהווה השואה זיכרון של כאב ועצב עצומים, שלא ניתן לחשוב עליהם במובנים הגיוניים. אנו משננים מדור לדור, שאסור בשום מחיר לשכוח את השואה ולקחיה. אני מעריך שהשואה היא אחד הזרזים ליצירת צבא יהודי חזק ביותר במדינת ישראל, כזה שיוכל למנוע כל פגיעה או השפלה חוזרת ביהודים שמצאו סוף סוף את ביתם. וכעת אשאל את השאלה שמעסיקה אותי בהקשר זה וזו שאלה קשה אך משמעותית – במידה ונשתכנע שאקט של סליחה הכרחי בהחלמה מטראומה, האם יש סיכוי שנחשוב על האפשרות של לסלוח לנאצים על מה שעוללו לנו?

הייתכן שאנו, בני העם היהודי, שנפגענו באופן אנוש על ידי האיש המוטרף הזה, היטלר, שחפץ להשמיד אותנו ולמחות את זכרנו מהאדמה, הייתכן שנוכל יום אחד למחול לו על מעשיו? היש אפשרות לסלוח על המעשים הזוועתיים שנעשו באבותינו בזמנו, על ידי בני תמותה, כמוך וכמוני? הדבר נשמע אולי מופרך ולא אפשרי, עד כדי מקומם, אבל אני חושב על ריפוי העם היהודי, שעדיין, להערכתי, מבקש לנקום את נקמתו (המוצדקת) .

אני טוען שהכרחי להשתדל ולסלוח. הכרחי. ובמיוחד למי שעשה  לנו את הגרוע מכל. הדבר אינו קשור בהפניית הלחי השנייה או בויתור על הענשה וכעס רב. הדבר אינו קשור בהרשאת המעשים, להיפך. הדבר קשור בשחרור. הדבר קשור בשחרור האומה היהודית מהעול הרובץ עליה, כל עוד אינה סולחת. מי שלא סולח נושא עמו את נטל השנאה, את נטל הכאב של ההשפלה, ודברים אלה מעיקים, מכבידים ובולמים.  יתרה מזאת, כשגרעין השנאה וכשגרעין ההשפלה אינם מוצאים לעצמם מוצא יצירתי נאות, הם מבשלים צורך בנקמה, צורך בהמשך מאבק הישרדותי על קיום, וכל אלה לא מאפשרים צמיחה, פרידה ממשאות העבר ויצירת חיים חדשים, עם פחות כאב.

כפי ששלום עושים רק עם אויבים, כך גם מחילה מעניקים רק למי שעשה לנו נזק, קטן כגדול. העצב האנושי לא יכול להשתחרר מבלי שתתקיים מחילה רבה למי שהסב לנו את הנזקים הגדולים ביותר. זו הדרך היחידה לצאת מעמדת הקורבן. הדבר אינו בא על חשבון של התבוננות נוקבת במה שקרה ושל שליחת כל האחראים על הפשע לדין צדק. הדבר יכול, יחד עם זאת, לשחרר את מי שחפץ להשתחרר ולנוע קדימה בריא יותר.

והנה הכנסתי מעט סממנים פוליטיים לדבריי.