אימון לזוגיות-מערכות יחסים, זוגיות, - על דחיינות, ועל דחיינות בהחלטה להתחתן 

אימון לזוגיות- על דחיינות בכלל ועל דחיינות בהחלטה להתחתן

משתתפים בקורס נשאלו מי היה ממקם דחיינות בין שלושת ההתנהגויות הכי חבלניות שלו? למעלה מ-90% הרימו יד.
כמעט כולנו דוחים למחר מה שיכול היה להעשות היום.לפני שנדבר על הסיבות לדחיינות בקבלת החלטה להנשא בואו נכיר את הנושא:
יש הרבה סיבות מדוע אנשים דוחים דברים: הם מטילים ספק בעצמם, הם משועממים , הם פוחדים מכישלון, הם לא מרגישים מוכנים,  אבל התחושות הללו לבד לא בהכרח מובילות לדחיינות, בדרך כלל מה שמטה את כף המאזניים זוהי התחושה שצריך לקחת סוג של סיכון לבד בלי עזרה של אף אחד.
( "אבל בנישואין זו בדיוק ההיפך" תאמרו, ובכן זה לא מדוייק  כי בחוויה של הדחיין הסיכון הוא בהתמודדות מול בן הזוג  ולכן עדיין קיים ה"לבד" ומשפיע, אבל בואו נמשיך, נגיע גם לזה בהמשך)

בדחיינות הכי גרוע זה כשאנחנו מנסים לגרום לעצמינו לזוז בטרור עצמי:  אנו אומרים לעצמינו שאנו עצלים, פחדנים או חסרי ביטחון, זה אולי עובד אבל באיזה מחיר?  אנו מפעילים כח עלינו או על אחרים דחיינים בסביבתינו  כדי לפעול, אבל התוצאה היא כמו במתיחת חוט גומי, מושכים מושכים ותמיד בסוף הוא חוזר בחזרה ולפעמים גם מכאיב בדרך. מה כן נדרש לעשות קראו הלאה.

הפסיכותרפיסט ד"ר גולסטון טוען שלבעיה יש בדרך כלל שרשים מוקדמים  יותר , למשל כשילד עושה את צעדיו הראשונים הוא מתנדנד בין שימחת החידוש שבדבר  לבין אימת הלא ידוע. כשהוא מרוגש הוא לא צריך אף אחד, אבל ברגע שהוא פוחד הוא מסתכל לאמו או אביו כדי לשקם את תחושת הביטחון שלו. אם הוא שומע : "זה בסדר אל תפחד אתה יכול לעשות את זה" זה עוזר לו להמשיך קדימה. אבל אם הוא לא מוצא תמיכה הוא נופל וחוזר לזחילה, והוא לא יהיה מוכן ללכת לבד. אותו תהליך חוזר על עצמו בכל פעם שילד צריך להתמודד עם משימה קשה. אם אין שם מבוגר שיכול להציע תמיכה הילד יקשר בין אתגרים לבין בדידות.

יכול להיות שהיה מבוגר בסביבה אך מספיק שהוא  מדגיש לילד כל הזמן שיזהר חזור והדגש על מנת שהילד יחווה חוסר פירגון.  
חלק מכם יאמרו ובצדק כי זו חובתו של ההורה להתרות על סכנות ולכן יש כאן גם עניין של מינונים מצד ההורה ועד כמה הוא איזן את האזהרות עם יצירת תחושת מסוגלות אצל הילד, וגם אם הוא עשה כמיטב יכולתו, עדיין יכולה להיות לילד "חוויה" של חוסר פירגון וחוסר תמיכה שעלולה להוביל לדחיינות.
הסיבה נעוצה בחוסר היכולת של רבים מאיתנו לתת מקום לחוויה הרגשית שלנו.
למה הכוונה - כשילד פוחד אנו אומרים לו "למה אתה פוחד , אל תפחד בוא ותראה שהכל בסדר" נשמע לכם בסדר לא - ובכן כאן הטעות: כי זה דווקא יוצר חוויה רגשית של חוסר תמיכה , איך בדיוק? כי  כשאומרים למישהו שפוחד לא לפחוד מבטלים לו את הביטחון בתגובה הרגשית האוטומאטית שלו, לא נותנים לגיטימציה גם למקום של הפחד.  מה שצריך לאמר הוא: "כן לפעמים זה נראה מפחיד, ואני מצטער שזה מפחיד אותך בוא  נראה ביחד מה אפשר לעשות", ואז לפתח פיתרון משותף, כשזה נעשה נכון זה נותן תחושת תמיכה, ומפתח מסוגלות. גם כמבוגרים אנחנו עדיין פוחדים ולפעמים כל מה שמזיז אותנו מהדחיינות זה מישהו שישתתף איתנו בקושי שלנו, כדי שנוכל לאסוף כח ולהמשיך.

ילד שמקבל עידוד הדרכה ואישור שזה בסדר גם לפחוד ולהמשיך הלאה למרות הפחד, יפתח ביטחון ועמידות שיעמדו לרשותו בתקופות של חשש, מצד שני אם יהיו לו זכרונות רגשיים של בדידות רגשית  או חוסר תמיכה רגשית מול אתגרים הוא יטה לדחיינות כבוגר.
הדחיינות מופיעה כדי למנוע מהפחד להופיע , הפחד הוא לכאורה רגש "אסור" , ולכן במקום להתמודד עם החשש אני עוצר ומונע מעצמי "כאילו" לחוות פחד.
כשיש בנו את המקום שמתמודד עם פחד אזי כשעלי לעשות משהו שאני חושש מהתוצאה שלו, אצליח רק אם אחצה את גשר הפחד, למשל אם אומר לעצמי: כן עלולה להיות בעיה, וכן אני חושש ממנה אבל אם היא תופיע אטפל בה ואם לא אדע איך להתמודד איתה לבד אסתייע בעזרה. זה לחצות את גשר הפחד, לעומת זאת, כשלא חוצים את גשר הפחד נתקעים.  
בדחיינות הפחד כל כך עמוק , עד שאנו לא מכירים בו, כי לימדו אותנו להדחיק  ולהכחיש אותו,  ואז כשמופיע משהו שמפחיד אותנו, באופן אוטומאטי מבלי שאנו מודעים לכמה מהר זה קורה, אנו נעצרים בגלל הפחד ונתקעים במצב של "לא לבלוע ולא להקיא": הפחד עצר אותנו אבל אין לנו גישה אליו, התוצאה: תסכול ורגשות אשמה כשאנו מאוד רוצים להתקדם.

המפתח להתגבר על הדחיינות הוא לגייס עזרה . זו הסיבה שאנשים עושים פעילויות בחבורות. קבוצות ריצה, קבוצות למידה ושיתופי פעולה, וזו גם הסיבה מדוע סדנאות מצליחות בדיוק בגלל העידוד וההשפעה של חברי הקבוצה.  
זו הסיבה מדוע אנשים בוחרים לקחת ליווי טיפול או הדרכה, כך כשהם מרגישים תקועים ורוצים  לזוז ולהתקדם  הליווי מעודד ובונה בהם יכולת להתקדם למרות הפחד: הם לומדים לזהות את הסימנים של הדחיינות להבין שמאחוריה יש חשש, מוצאים לו פיתרון וכך מפתחים את יכולת ההתמודדות שלהם ומתקדמים.

דחיינות אינה אומרת שהאדם פחדן מטבעו כלל וכלל לא, לעיתים אנו פוגשים בדמות שהיא חזקה בתחומים רבים, דמות שהיא פעילה והישגית, ורק בתחום מסויים כמו למשל בזוגיות ונישואין יש בעיה. ככל שהדמות יותר חזקה כך יותר יהיה לה קשה להכיר בצורך לקבל ליווי לפתוח את החסימה ולהתקדם .

בואו נבדוק דחיינות בקבלת החלטה למסד קשר : היא נעוצה  ברגשות שפיתחנו במהלך חווית הזוגיות שלנו כילדים עם הורינו: חווית הזוגיות שלנו עם אמא היתה הזוגיות הראשונה שלנו , וכך גם חווית הזוגיות שלנו עם אבא, וכך גם מודל הזוגיות שראינו אצל הורינו בינם לבין עצמם, אם שם נחוותה אצלנו פגיעה או חוויה לא טובה, נגן על עצמינו בכך שנתרחק מקבלת החלטות שלכאורה "יחזירו אותנו לחוויה ההיא".   
אבל ככל שהפחד והחוויה הלא טובה קבורים עמוק יותר, לא נדע לזהות את הסיבה האמיתית ובעצם נאמין בלב שלם בשורה של "הסברים" כמו: "אני לא בנוי לזוגיות", "אני לא בעד להביא ילדים לעולם", "אני לא בנוי לנישואין", "אני לא סגור על זה", "אני צריך את החופש שלי" ועוד ועוד. 
הרבה זוגות יוצאים הרבה שנים ובסוף נפרדים כי אחד הצדדים לא החליט להתקדם, או החליט שלא מתאים לו למסד את הקשר. לרקע ולעבר הקדום שלנו יש השלכה על החלטה הזו , גם אם הקשר בין ההורים היה לכאורה טוב , יש ארועים שנשמטו לחלוטין מזכרוננו  ולמרות זאת הם משפיעים מאחורי הקלעים, ומונעים מאיתנו לקדם את הקשר בהווה .בעזרת ליווי מתאים אפשר לעזור להם לראות את הקשר  .

ממה להזהר, ומהם הסימנים המקדימים -
הסטוריה של של קשרים קצרים יחסית, או הרבה קשרים שהתפוצצו בגלל סיבות שונות, בן זוג שעסוק כל הזמן בפעילויות מבוקר עד ערב כמעט שבעה ימים בשבוע וקושי רב לבן הזוג להשתלב בחייו , ולפעמים קושי ביכולת להכנס בכלל לקשר.
מה עושים? -  אי אפשר להכריח אדם שמאמין שהכל בסדר איתו לקבל ליווי, ואם תזכירו בפניו את המילה פחד הוא יכחיש מכל וכל.  רק כשאדם מכיר בכך שהוא תקוע והוא רוצה מאוד לזוז אפשר להמליץ לו לקחת ליווי.

השלב הראשון החשוב באמת הוא להבין שאנו לא אשמים, דחיינים רבים מסתובבים עם המון רגשות אשמה, הם מפרשים את הפעולה שלהם כעצלנות, חוסר מוטיבציה, וזה לא נכון. יש כאן פגיעה ואפשר לחשוף אותה ולעבוד עליה ולהתקדם. מי שרוצה לשנות ולצאת מהתקיעות, בהחלט יש תיקווה, וכשעושים את התהליך עם מישהו שמלווה אותך ומעודד אותך זה סותר את חווית הבדידות הבסיסית שחווינו שם בילדותינו ומרפא פצעים כואבים. זהירות כשמנסים לעשות את זה לבד  עלולה חווית הבדידות מהעבר להפריע וצריך לדעת להתמודד איתה  היא תופיע בצורת "האמת" וחשוב להבין שזו הקלטה מהעבר ואפשר להתגבר עליה .