עופר גלזר הורשע בשתי עבירות של מעשה מגונה ובשתי עבירות של הטרדה מינית. הוא לא הביע חרטה, לא הבטיח לתקן את דרכיו, לא התנצל בפני המתלוננות, אלא ההיפך: הוא גרר אותן במשך תקופה ארוכה בהליך קשה ומייסר של חקירות צולבות וחיטוט בחייהן הפרטיים. בגין כל אלה נגזרו על עופר גלזר ששה חודשי מאסר בפועל, והמדינה רועשת על גלי הרחמים המציפים לבבות רכים. ואולם על פי חוק העונשין (סעיף 355), חובה על בית המשפט לגזור על מי שהורשע במרבית עבירות המין לכל הפחות רבע מגזר הדין המירבי שניתן היה להשית עליו. על פי חשבון פשוט, כל אחד ממעשיו המגונים של גלזר יכול היה לעלות לו בשלוש שנים - סך הכל שש שנות מאסר. רבע משש שנות מאסר הוא שנה וחצי בפועל. וזה רק המינימום, ורק על המעשים המגונים, בלי לקחת בחשבון את ההטרדות המיניות (שגם דינן, כל אחת, שלוש שנות מאסר).
נכון, אמנם, שסעיף 355 אינו חל על מעשה מגונה מן הסוג בו הורשע גלזר, ואולם זוהי נקודה טכנית. בעקרון, מן הראוי היה שבתי המשפט יפסקו לפחות רבע מעונש המקסימום בכל עבירות המין, גם ללא הוראתו המחייבת של סעיף 355. והנה, כשהשופטת הדסי-הרמן (שגילתה נחישות ואומץ ראויים לשבח, ועמדה בלחצים שכסף רב יכול לקנות) גוזרת רק שליש מן הרבע שראוי היה להשית על גלזר רק בגין המעשים המגונים - גואים הרחמים. זוהי תוצאה של המציאות המשפטית המבישה, במסגרתה עברייני מין כמעט שלא נענשים. שופטים נחושים במיוחד שופכים קיתונות של מילים גבוהות וחריפות, אך בסופו של דבר - מסתפקים במלל, ונרתעים מלהשית עונשים. כך, על עשרה מעשים שעונשו של כל אחד מהם שלוש שנות מעשר (יחד - שלושים שנה), שופטיו של עאטף זאהר גינו אותו בכל פה על כי הפך חיילת בפיקודו ל"שפחת מין חרופה", אך שלחו אותו לשבעה חודשי מאסר בלבד. (רבע משלושים שנה הוא, כזכור, שבע שנים וחצי... שבעה חודשים הם כ - 7% מן הרבע...). כך, סוחרים בנשים, אשר אשמים בעשרות ובמאות מעשי אונס המבוצעים בנשים אלה, מגונים אף הם על ידי שופטי ישראל בכל גינוי שבעולם, ונשלחים למחצית שנת מאסר. לעומתם, מי שביצעו עבירות רכוש וגנבו, רחמנא ליצלן ממון, נשלחים לשנות מאסר ארוכות, כראוי למי שפגעו בערכים חשובים באמת. כי כבוד האדם, שלמות הגוף, האוטונומיה האנושית, הזכות לפרטיות - כל אלה נראים נפלא על הנייר, אך איש לא הסביר לשופטים כי יש להוציאם מן הכוח אל הפועל, ולא די במילים היפות שהם שופכים כמים.
סיכומו של דבר, ששה חדשי מאסר על שני מעשים מגונים ושתי הטרדות מיניות הם עונש קל, אך סביר. על רקע המציאות המבישה של כמעט העדר ענישה על עבירות מין, גזר הדין מתבלט כחמור במיוחד. ואולם הבעיה אינה בגזר הדין, אלא במציאות השיפוטית שסובבת אותו, אשר הופכת ללעג וקלס את עבירות המין, את המאמץ להביא עבריינים לדין ולהרשיעם, את ערכי היסוד של החברה הישראלית ובמיוחד את כאבן של הקורבנות ונזקן הכבד.
ומילה על שופטות בישראל. לפני כעשור נערך מחקר שמצא כי שופטות נשים נוטות להקל בעונשם של עברייני מין יותר מאשר שופטים גברים. והנה בשנים האחרונות השתנתה מגמה זו, ושופטות נשים מעזות לבטא את תחושת הצדק שלהן, ולהביא לעולם המשפט את קולן השונה. זוהי עדות לכך שכשמספר השופטות הגיע לכ - 40% מכלל העוסקים בשיפוט בישראל, הן חשות בטוחות במעמדן, ואינן נדחפות להוכיח כי הן "יותר גברים מגברים". זוהי תופעה חיובית ומעודדת, שיש לקוות כי תמשך. (מעניין לציין כי אל"מ יהודית גריסרו, שישבה בהרכב שדן את עאטף זאהר, שיתפה פעולה על הכרעת הדין ועם גזר הדין המבישים שנכתבו, ככל הנראה, על ידי אב בית הדין, השופט אמנון סטרשנוב. יתכן שמה שהטה את הכף כאן הוא העובדה שגריסרו אינה שופטת, וכ"אישה הדיוטה" במערכת הצבאית היא לא העזה לחלוק על עמדתו המשפטית של אב בית הדין. דווקא השופט השלישי, אל"מ אבי לוי, לא הסס וכתב, ככל הנראה, את דעת המיעוט, שהיא נכונה וראויה לאין שיעור יותר מדעת הרוב, ויש לקוות שתאומץ בערעור).
נכון, אמנם, שסעיף 355 אינו חל על מעשה מגונה מן הסוג בו הורשע גלזר, ואולם זוהי נקודה טכנית. בעקרון, מן הראוי היה שבתי המשפט יפסקו לפחות רבע מעונש המקסימום בכל עבירות המין, גם ללא הוראתו המחייבת של סעיף 355. והנה, כשהשופטת הדסי-הרמן (שגילתה נחישות ואומץ ראויים לשבח, ועמדה בלחצים שכסף רב יכול לקנות) גוזרת רק שליש מן הרבע שראוי היה להשית על גלזר רק בגין המעשים המגונים - גואים הרחמים. זוהי תוצאה של המציאות המשפטית המבישה, במסגרתה עברייני מין כמעט שלא נענשים. שופטים נחושים במיוחד שופכים קיתונות של מילים גבוהות וחריפות, אך בסופו של דבר - מסתפקים במלל, ונרתעים מלהשית עונשים. כך, על עשרה מעשים שעונשו של כל אחד מהם שלוש שנות מעשר (יחד - שלושים שנה), שופטיו של עאטף זאהר גינו אותו בכל פה על כי הפך חיילת בפיקודו ל"שפחת מין חרופה", אך שלחו אותו לשבעה חודשי מאסר בלבד. (רבע משלושים שנה הוא, כזכור, שבע שנים וחצי... שבעה חודשים הם כ - 7% מן הרבע...). כך, סוחרים בנשים, אשר אשמים בעשרות ובמאות מעשי אונס המבוצעים בנשים אלה, מגונים אף הם על ידי שופטי ישראל בכל גינוי שבעולם, ונשלחים למחצית שנת מאסר. לעומתם, מי שביצעו עבירות רכוש וגנבו, רחמנא ליצלן ממון, נשלחים לשנות מאסר ארוכות, כראוי למי שפגעו בערכים חשובים באמת. כי כבוד האדם, שלמות הגוף, האוטונומיה האנושית, הזכות לפרטיות - כל אלה נראים נפלא על הנייר, אך איש לא הסביר לשופטים כי יש להוציאם מן הכוח אל הפועל, ולא די במילים היפות שהם שופכים כמים.
סיכומו של דבר, ששה חדשי מאסר על שני מעשים מגונים ושתי הטרדות מיניות הם עונש קל, אך סביר. על רקע המציאות המבישה של כמעט העדר ענישה על עבירות מין, גזר הדין מתבלט כחמור במיוחד. ואולם הבעיה אינה בגזר הדין, אלא במציאות השיפוטית שסובבת אותו, אשר הופכת ללעג וקלס את עבירות המין, את המאמץ להביא עבריינים לדין ולהרשיעם, את ערכי היסוד של החברה הישראלית ובמיוחד את כאבן של הקורבנות ונזקן הכבד.
ומילה על שופטות בישראל. לפני כעשור נערך מחקר שמצא כי שופטות נשים נוטות להקל בעונשם של עברייני מין יותר מאשר שופטים גברים. והנה בשנים האחרונות השתנתה מגמה זו, ושופטות נשים מעזות לבטא את תחושת הצדק שלהן, ולהביא לעולם המשפט את קולן השונה. זוהי עדות לכך שכשמספר השופטות הגיע לכ - 40% מכלל העוסקים בשיפוט בישראל, הן חשות בטוחות במעמדן, ואינן נדחפות להוכיח כי הן "יותר גברים מגברים". זוהי תופעה חיובית ומעודדת, שיש לקוות כי תמשך. (מעניין לציין כי אל"מ יהודית גריסרו, שישבה בהרכב שדן את עאטף זאהר, שיתפה פעולה על הכרעת הדין ועם גזר הדין המבישים שנכתבו, ככל הנראה, על ידי אב בית הדין, השופט אמנון סטרשנוב. יתכן שמה שהטה את הכף כאן הוא העובדה שגריסרו אינה שופטת, וכ"אישה הדיוטה" במערכת הצבאית היא לא העזה לחלוק על עמדתו המשפטית של אב בית הדין. דווקא השופט השלישי, אל"מ אבי לוי, לא הסס וכתב, ככל הנראה, את דעת המיעוט, שהיא נכונה וראויה לאין שיעור יותר מדעת הרוב, ויש לקוות שתאומץ בערעור).
ד"ר אורית קמיר היא פעילה חברתית ופמיניסטית, מרצה למשפט ולמגדר באוניברסיטה העברית בירושלים, ושייכת למרכז הישראלי לכבוד האדם.
