אהבה רבה 

ב"ה

אהבה רבה ואהבת עולם

בפעם הקודמת דיברנו על המדרגות השונות ביראה. יראה תתאה (נמוכה) ויראה עילאה (גבוהה), והיום נתחיל לדבר על דרגות שונות באהבה.

אהבה רבה

אהבה רבה, היא האהבה בתענוגים, אותה הזכרנו בפרקים הראשונים. אין זו אהבה של געגועים. אהבה של געגועים היא תוצאה של חסר. מושא האהבה חסר לי, ואני מתגעגע אליו ונמשך אליו. אהבה בתענוגים היא שונה, זוהי אהבה שאינה חסרה שום דבר. זוהי אהבה שהאוהב אינו מצפה לשום דבר, הוא לא מחכה לקבל שום דבר, די לו בזה שהאהוב קיים, הוא מתענג באהבתו.

מובן, כי זוהי דרגה הנעלית ביותר, ואכן אין זו דרגה שכל אחד יכול להגיע אליה, וגם אין התבוננות מסוימת שתביא אותנו אליה, כי זוהי אהבה שמקבלים "מלמעלה" במתנה.

אדם שהגיע לשלימות ביראה יכול לקבל מהשם כמתנה דרגה זו של אהבה בתענוגים.

אהבת עולם

"אהבת עולם" היא תוצאה של התבוננות, של עבודת האדם. כאשר מתבוננים, כי הקב"ה בורא את העולם כל רגע מחדש, והוא נמצא בתוך כל פרט בבריאה, אין מקום פנוי ממנו (בלשון הזוהר "לית אתר פנוי מיניה").

 הוא בורא את העולם בדיבור, "דבר השם" היא האנרגיה המחיה את העולם. וכמו שבאדם דיבור שיוצא מהפה, הוא חסר משמעות ביחס לכוח הדיבור בכלל, ויותר מזה חסר ערך ביחס לנשמה, כך העולם כלפיו. מזה מבינים כמה חסר ערך (מבחינה אובייקטיבית) העולם לגביו.

התבוננות זו מביאה את האדם להבנה כי כל התענוגים הגשמיים, כל התאוות של האדם, וכל האהבות שהיו לו, הן חסרות ערך ביחס ל"דבר האמיתי". בהתבוננות זו האדם מגלה כי כל הדברים אליהם שאף, הם לא "גדולים" כפי שחשב, שהרי ביחס לקב"ה, ביחס לאור האלוקי הם חסרי ערך. כמו היחס בין משהו חולף למשהו נצחי.

על ידי זה האדם מבין כי אם כבר שואפים לדברים גדולים, אז יש לשאוף לקב"ה כי רק הוא גדול באמת, וכל השאר קטנים ביחס אליו. ולכן, אם נמשכתי לתענוגים ותאוות, אז את אותה משיכה אני יכול "להעביר" לקדושה, ולהימשך לקב"ה.

מכונית צעצוע או מכונית אמיתית

ילד קטן רוצה מכונית צעצוע, כשהוא גדל הוא כבר לא מסתפק בצעצוע ורוצה את "הדבר האמיתי", מכונית אמיתית. אם נציע לו מכונית צעצוע כשהוא כבר מבוגר, הוא וודאי לא יסתפק בזה, הוא יצחק מזה. כך אם נצליח להסביר לעצמנו, לנפש הבהמית שלנו, כי הקב"ה זה הדבר האמיתי, זו ה"תאווה" האמיתית ביחס לעולם שהוא רק צעצוע, אז ממילא נרגיש אהבה לקב"ה ולא לעולם.

כאשר רואים צלחת מלאה בכל טוב, החושים נדרכים והתאוות מתחילות לצאת. אם היינו רואים צלחת שהאוכל עליה עשוי מפלסטיק, וודאי לא היינו חושקים בה, כיון שאנו מבינים שזה לא אמיתי וממילא אין לנו רגש כלפי זה. באותו אופן, אם נשכיל לראות שהעולם הוא בעצם "פלסטיק", והאמת היא אצל הקב"ה, אז ממילא לא נרגיש תאווה לעולם, והתאווה לעולם תוחלף בתאווה לקב"ה.

שנינו בעלי תאווה

מסופר על יהודי שניגש לאחד הצדיקים ואמר לו:"מה ההבדל בינינו - לי יש תאווה לאוכל, לכסף, לכבוד וכד', ולך יש תאווה לקדושה, אז מה ההבדל בינינו, שנינו בעלי תאוות, ולכן במה אתה יותר טוב ממני ?"

ענה לו אותו צדיק:"אתה צודק, שנינו בעלי תאוות, אך כדי להגיע לתאווה לקדושה, צריך לוותר קודם על כל שאר התאוות".

אהבת השם לא הולכת יחד עם שאר האהבות. אפשר לאהוב גם אוכל וגם כבוד וגם כסף, בו זמנית, אך כאשר האהבה היא לקב"ה, היא באה על חשבון שאר התאוות ולא הולכת איתם ביחד.

אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם?!

הפירוש הפשוט בפסוק (מלאכי) הוא שהשם אומר לעם ישראל, כי בזכות שהוא לא השתנה, בזכות שהוא "עומד בהתחייבויות" שלו, אז עם ישראל נשאר בחיים ולא נכלה. אך הפירוש העמוק הוא שהשם אומר לעם ישראל, אני לא השתניתי, אני למעלה מהעולם, העולם אינו תופס אצלי מקום, לא נפעל בי שום שינוי כתוצאה בריאת העולם. על כך תמה הקב"ה, התפללתם, התבוננתם בזה ולא כליתם? זה לא הביא אתכם לכלות הנפש?

על זה נאמר כי אילו בעלי התאוות היו יודעים מהי תפילה, היו זורקים את כל התאוות ומתפללים כל היום.

ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק

יצחק מסמל את היראה ואברהם את האהבה. וזהו סדר העבודה הרגיל, ראשית יצחק (יראה תתאה), אח"כ אברהם (אהבת עולם), שוב אברהם אבל בדרגה נעלית יותר (אהבה רבה) ולמעלה מזה שוב יצחק בדרגה הנעלית יותר (יראה עילאה).

וכך גם אומרים לפני התפילות בדחילו (יראה תתאה) ורחימו (אהבת עולם) ברחימו (אהבה רבה) ודחילו (יראה עילאה).

אמנם זהו הסדר הרגיל, אך ישנה גם אפשרות "לעקוף" את הסדר הרגיל.

לפעמים (ובדורנו זה יותר מ"לפעמים"), תהליך התשובה מתחיל באהבה לקב"ה, והיראה נמצאת שם בהעלם ורק בהמשך בא לידי פועל. יהודי "נזכר" בקב"ה, נתקף געגועים, ואהבה זו מניעה אותו עוד לפני שיש לו יראה וקבלת עול.

ובכל אופן, הסדר הרגיל הוא שמתחילים בקבלת עול, ביראה ומשם ממשיכים לאהבה.

ירושה מהאבות

עד עתה דיברנו על שתי דרגות באהבה. אהבה רבה שמגיע כמתנה, ואהבה עולם שמגיע על ידי התבוננות. שתי דרגות אלו מתחלקות לעוד תתי דרגות רבים. ואינה שווה בין האנשים השונים.

אך ישנה דרגה אחרת באהבה השייכת לכל אחד ומשותפת לכולנו.

כולנו קיבלנו בירושה מהאבות אהבה לקב"ה. אלא, שאהבה זו היא בהעלם, ואנו צריכים למצוא את הדרך להוציא אותה החוצה (בשער השני עסקנו ארוכות באהבה זו והתייחסנו אליה כאהבה טבעית, עכשיו נסביר כי אפשר להגלות אותה באופן שכלי).

נפשי אויתיך

כשם שאדם מתאווה לחיי נפשו, כשם שאדם שהולך לישון בלילה רוצה לקום בבוקר, כשם שאדם חולה רוצה להיות בריא, כך הוא גם יכול להתאוות לקב"ה.

זאת מכיוון שבפנימיות ה"אני" שלנו (שאליו אנו מתאווים באופן טבעי) זה הקב"ה!

ההתבוננות היא במהות הפנימית שלי, מי אני - מה הם החיים -

התשובה היא שנשמתי היא חלק אלוקה ממעל ממש. שהקב"ה נמצא בתוכי, והאהבה שלי לעצמי היא בעצם אהבה לקב"ה. ובכך אני יכול "להעביר" את האהבה שלי לעצמי ואת ה"תאווה" שלי לחיות, לאהבת השם ול"תאווה" לקדושה.

כבן ואב

יתירה מזו, בפנימיות שלי אני בן של הקב"ה, וכמו שבן מוכן להתמסר להוריו, כמו שבן אוהב את הוריו עד כדי כך שמוכן למות בשבילם, כך גם אני אוהב את אבי שבשמיים ומוכן לעשות הכל בשבילו.

אמנם דרגה זו נאמרה במקור על משה רבנו, ולכאורה זה לא שייך למדרגה של אנשים רגילים. אך בכל זאת משהו מזה יכול להיתפס גם אצלנו.

הקול מעורר הכוונה

וגם אם לא ממש מרגישים את הדרגות הללו, צריך להרגיל את עצמנו לומר בפה, כי הקב"ה הוא אכן אבינו, והוא מקור חיינו. הרגל זה שהוא, כביכול, דבר חיצוני, ונראה אולי כדבר לא אמיתי, שהרי כרגע אני לא באמת מרגיש כך, יעזור לי לגלות את האמת הפנימית שלי. ולכן לא צריך להתבייש ולא צריך לחשוש מדמיונות, שהרי בפנימיות זוהי האמת.

ועל ידי כך, נוציא את האהבות האלו מההעלם אל הגילוי, שיהיו מורגשות בלבנו ויביאו אותנו למעשה בפועל בלימוד התורה וקיום המצוות. והתנהגות זו מביאה נחת רוח לקב"ה כמו שמחת מלך שבנו חזר אליו לאחר שהיה בבית הכלא.

ובכך אהבה זו משמשת ככנפיים למצוות שלנו ומעלה אותם למעלה.

רחמים

עד עתה דיברנו על יראה (כנגד יצחק אבינו) ואהבה (כנגד אברהם אבינו) , וכאמור על מנת לעורר אותם יש צורך בהתבוננות מעמיקה המגיעה ביגיעה גדולה.

ישנה בחינה נוספת המעוררת אותנו לקיום המצוות לשמן והיא הרחמים (כנגד יעקב אבינו).

מדתו של יעקב אבינו

לרחמים יש תכונה מיוחדת שהם מתעוררים בקלות ואינם מצריכים התבוננות עמוקה כמו האהבה ויראה. כשאדם רואה אדם פצוע הוא מרחם עליו באופן טבעי, ללא צורך בהתבוננות עמוקה.

לכן, על ידי הרחמים נוכל לקיים את המצוות לשמן יותר בקלות מאשר על ידי האהבה.

על מי מרחמים ?

קל לנו לרחם על אנשים אחרים. אם רואים יהודי אחר במצב קשה גשמי או רוחני, אנו מרגישים רחמים כלפיו באופן טבעי. כך אנו צריכים לעורר רחמים גם על הנשמה שלנו. כמו שאם אראה יהודי שרחוק מהקב"ה ארחם עליו, כך צריך לרחם על הניצוץ האלוקי שבתוכי.

תחילה מתבוננים בכך שהניצוץ האלוקי היה מאוחד עם הקב"ה, חיי החיים אין סוף ברוך הוא, והוא ירד לעולם והתלבש בתוך גוף. גוף גשמי עם תאוות ורצונות גשמיים, גוף המעלים ומסתיר על הניצוץ האלוקי, גוף שיכול להרחיק את הניצוץ ממקורו ושורשו.

בהמשך מתבוננים, כי לא רק שהניצוץ עלול להתרחק מהשם על ידי הגוף, אלא שבפועל זה אכן קרה. הרי המחשבות שלי לא תמיד קשורות בקב"ה, ואפילו להיפך, וכך גם לגבי הדיבורים והמעשים. וכאשר זה כך, כאשר אני מתנתק מהקדושה אני לוקח איתי גם את הקב"ה, גם הוא הניצוץ האלוקי, מתרחק באותם רגעים.

וישוב אל השם וירחמהו

הפירוש הפשוט בפסוק זה, הוא שכאשר אדם שב אל השם, אזי השם מרחם עליו. אך הפירוש העמוק הוא שהאדם מרחם על השם, כלומר על הניצוץ האלוקי שבתוכו (שהוא חלק מהשם) וכך הוא שב אל השם.

כלומר, הרחמים מעוררים את האדם לשוב אל השם ולדבוק בו. כיוון שהתעוררות הרחמים אינה מצריכה התבוננות מעמיקה כמו התעוררות האהבה, לכן דרך זו שווה בפני כולם.

לסיכום

אהבה רבה היא אהבה שניתנת במתנה מלמעלה. אהבת עולם מגיע על ידי התבוננות באפסיות העולם ביחס לבורא. נפשי איותיך ובן האוהב את אביו, נמצאים אצלנו בטבע ורק צריך לגלות אותם. הרחמים מעוררים את האהבה ביתר קלות מההתבוננויות. אנו צריכים להתאמץ להגיע לכל הדרגות הנ"ל.