ט"ו באב הוא חג עצוב עבור אלה שלא יכולים לממש את אהבתם. מדינה שבה אי אפשר לאהוב היא מדינה שאזרחיה עצובים.
בבית לימדו אותי מהי אהבת אם ואב, בגן למדתי מהי אהבה בין ילדים ובבית-הספר כבר חוויתי את האהבה הראשונה שלי. איש לא לימד אותי מהי הגדרת האהבה ומי אחראי לה. היום אני יודעת: "אהבה" היא ערך רוחני המהווה מקבץ של רגשות חיוביים כלפי האחר, אשר גבולותיהם הפיסיים והרגשיים נקבעים על-ידי לא אחרת מאשר - המדינה.
כדי להוכיח זאת, בשנת 2004, בהיותה בת 56 ובשיא פריחתה, מחוקקת מדינת ישראל את קודקס חוקי האהבה. לראשונה מאז היווסדה של המדינה יכול המחוקק הישראלי לציין, כי יש לו רשימה סגורה של חוקי אהבה.
לדוגמא, הוראת השעה בדבר חוק האזרחות, וחקיקת חוקי ההגירה, שמים גבול לאהבה בפני קבוצות רבות בחברה הישראלית. החוקים האלה מונעים מיותר מ-350,000 איש ואישה את הזכות הבסיסית למשפחה, הורות ופריון.
אם עד-כה האפוטרופוס של האהבה היה מוגדר על-פי החוק כשר הפנים, שבטוב ליבו שידך בין זוגות או הפריד ביניהם, חוקי ההגירה שיזם ח"כ משה כחלון מונעים גם את הזכות הזו. כעת כל אדם יחויב לאהוב רק את מי שנראה, חושב ומאמין בדיוק כמותו. אלה חוקים המבטיחים שכפול גנטי של הדימוי האחד שקדח ממוחו המחוקק.
נוסף להם גם חוק האזרחות אשר בונה גדר פיזית ורגשית בין בני זוג ישראלים ופלשתיניים. הארכת הוראת השעה קורעת עשרות אלפי משפחות שעדיין לא יודעות מתי אפשר יהיה להתחיל לאהוב או לגדל את הילדים ללא חשש צבא או משטרה.
גם הניסיון היחיד להרחיב את תחומי הגדרת המשפחה ויצירת אלטרנטיבה שפויה עבור אלה שהרבנות איננה מכירה בהם נדחק, ונדמה כי גורלה של הצעת חוק ברית הזוגיות כבר נחרץ לשבט.
עצוב, כי למרות חסרונותיה ומוגבלויותיה, הצעת החוק החדשה מעמידה את ישראל לצד כל המדינות האירופאיות. מנקודת מבט תחיקתית, עיגון ברית הזוגיות הוא "קפיצת כיתה" בהשוואה לנישואים האזרחיים, ומעבר מהיר לעידן "הידועים בציבור" (הכולל יתרונות לא מעטים לשני הצדדים בהשוואה למעמד הנשואים). ההצעה נותנת מעמד חדש לזכות האדם לזוגיות, ומקדמת גם את הרחבתה - לעבר הכרה בזוגיות החד מינית ובזרמים הדתיים השונים.
המציאות הישראלית מגוונת יותר מדלות החקיקה בנושא. במציאות שלנו לאהבה אין גבולות ולא אזורי מחיה. במציאות שלנו האהבה היא מתת אל שכל אדם קיבל ולמענה הוא חי. לכן מדינה שבה אי אפשר לאהוב היא מדינה שאזרחיה עצובים. העובדה שציבור הולך וגדל, כ-42% מהאוכלוסייה, מוצא את עצמו מחוץ להגדרה ה"נורמטיבית" למושג המשפחה מציבה אותנו בסכנה של ממש. זוהי חברה שלא מדביקה את השינויים שחלים עם הזמן ופוגעת בזכויות האדם והאזרח של החברים שבונים ומרכיבים את החברה הזאת.
האבסורד לפיו כמעט חצי מהאוכלוסייה מקיים חיי משפחה מחוץ לגדר לא יוכל להתקיים עוד זמן רב. הממסד הרבני הוא הראשון להיפגע, כבר עתה ניתן לראות עוד ועוד זוגות המוותרים מראש על המפגש המעיק עם הרבנות.
גם המחוקק לא ייצא נשכר מכבילת האהבה בשלשלאות חוקים כפויים. כוחה של האהבה גדול אפילו מכוחה של הכנסת המאבדת את הרלוונטיות שלה לחיי האזרחים החיים כאן.
ביום האהבה הזה חשוב שניזכר במקורו הקדום של החג. ט"ו באב מצוין במקורות כיום בו בנות ישראל יצאו לחולל בכרמים בלבוש לבן. אחת הסיבות לתלבושת האחידה החגיגית הזו הוא הרצון למנוע הבדל בין אישה לרעותה. במדינה הפוערת תהומות ובונה גדרות בין נשים ואנשים בשל גזעם, דתם או נטייתם - ט"ו באב הוא חג עצוב עבור אלה שלא יכולים לממש את אהבתם, וגם עבור רבים אחרים שכואבים את כאבם.
ראוי שננצל את יום האהבה שחל היום לעשיית חשבון נפש נוקב על זכויות המשפחה במדינת היהודים.
