בשבחי הביישנות 

רגישות יתר עשויה לגרום לנטייה מוגזמת לפגיעות, לביישנות ולהסתגרות ולהתבודדות. כל גירוי מכאיב, פוגע, מאיים, בעיקר רגשית ופוגם בביטחון העצמי.

ביישנות נחשבת לתכונה שלילית שצריך לתקן אותה. היא מקטינה את טווח עולמו החיצוני של הביישן, וגורמת לצער ולתסכול.

למרבה הצער רבים מאלו שלא חוו ביישנות, ולפעמים דווקא אלו שעברו חוויה זאת, לא רק שאינם עוזרים אלא שהם מביאים לנזק בלתי הפיך. הם, למעשה, מבטלים את האופי שהאדם נולד אתו מתוך כוונה לעקור את אישיותו המקורית ולשתול במקומה אישיות אחרת. כבר כשמתייחסים לביישנות כאל חיסרון ולא כאל תכונת אופי הביישן חש פגום ואפילו נכה.

לעתים קרובות המטפלים גוערים בביישן ואפילו מכריחים אותו להשתתף בפעילויות שלא מעניינות אותו או שמפחידות אותו, או שהם לוחצים עליו להתחבר עם אנשים שלא מעניינים אותו ולפעמים אפילו פוגעים בו, או שהם מאלצים אותו להתבלט יותר ממה שהוא מסוגל מבחינה נפשית. המטפלים בעלי הכוונות הטובות טוענים להגנתם שעל הביישן להכיר את המציאות ולהשתפשף בה אבל התוצאה המעשית היא שהוא נזרק למקום שעשוי לגרום לו לטראומה. כך הילד נולד למציאות עוינת ומאשימה ומקטלגת עוד לפני שהספיק להתחסן וללמוד שיש גם יתרונות בתכונת האופי שלו. טיפול כביכול יותר מעודן אצל פסיכולוג אפילו גרוע יותר משום שהוא מקבל גושפנקה מסמכות גבוהה שהוא בעייתי. בבית הספר הביישן נענש על ידי המורים שמורידים לו ציונים בגלל חוסר השתתפות. התגובות של חברת הילדים יכולות לנוע מהתעלמות להתעללות. בגלל סגירותו אנשים לא מזהים את רגשותיו ואת כוונותיו ומייחסים לו תכונות שלא קיימות בו כמו אדישות וחוסר הבנה וחוסר התמצאות.

קל לפגוע בביישן. דווקא בגלל רגישותו הוא קולט את הביקורת של הזולת ביתר שאת מאשר חבריו גם אם היא מרומזת. מה עוד שלעתים קרובות לא מסתירים אותה. ההורים עשויים לדבר בקרבת הילד השקט והביישן כאילו הוא חרש. בנוסף הוא מתקשה להגיב ולהתמודד עם הזולת משום שהוא מגיב ברגישות יתר לתגובות רגשיות ולכן גם התגובות שלו וגם תגובות הצפויות של הזולת מפחידות אותו. התוצאה היא שהוא נמנע מלהביע אותן, להתרחק ולהסתגר.

מכאן שהפיתרון האידיאלי כביכול הוא למצוא את שביל הזהב לביטחון עצמי בלי להציק לביישן ובלי ללחוץ עליו להיות דומה לחבריו הפופולאריים.

האומנם?

לא.

לכל בעיה כמעט יש יותר מפיתרון אחד.

קודם כל כדאי להיווכח שהביישנים הם בעלי נכסים שהם לא פחותים מאלו שעברו את ילדותם תוך כדי האזנה למחיאות הכפיים של חבריהם.

עודף רגישות ופגיעות דוחפת את הביישן לראות ולחוש גירויים שהאדם הממוצע מתעלם מהם. גירויים קיימים כל הזמן. גירויים שרוב האנשים בקושי חשים בהם עשויים כמעט להכאיב לרגיש ולביישן. הפגיעות מכריחה אותו להבחין ולבדוק את הגירויים ואז גם להפוך אותם ליצירה. גם ההסתגרות ובלית ברירה ההתבוננות הן בעולמו הפנימי והן בעולם החיצוני מאיצים התפתחות והבחנה בניואנסים שנעלמים מעיני אחרים. אלו מסייעים בידו להפוך למוכשר ואפילו להיות גאון. לראות דקויות שהאדם הרגיל לא מבחין בהם וזוהי היכולת של הגאון. זהו הכישרון להבחין בדקויות מיד ראשונה ולא משום שהוא ראה בקולנוע, או כתבו על זה או דיברו על זה. גילוי הוא גם בריאה. בשעה שאתה רואה דברים חדשים אתה גם בורא אותם כי לפני כן אף אחד לא ראה אותם ולכן לא היו קיימים בתודעה האנושית.

ידוע שהיכולת הגאונית או לפחות הכישרון נובעים לעתים קרובות משונות, אותה שונות שמגדירים אותה כבעיה או כליקוי. רוב הגאונים היו אנשים שהיו פגיעים במידה זו אחרת. הרבה אמנים חוו פגיעות ובדידות. רבים מאנשי המקצוע הטובים היו אנשים רגישים ובעלי פחדים שונים. זה לא אומר שאתה אוטומטית גאון או כישרוני רק משום שאתה רגיש וביישן ופגיע, אבל יש בך פוטנציאל מעבר לבינוניות.

כתוצאה ממה שנאמר לעיל, הביישן יכול שלא לראות את הביישנות כחטוטרת מכוערת אלא להיפך כתכונה שמעדנת את הכישרון שלו בכל תחום שבו הוא עוסק. זוהי כבר הקלה עצומה ושחרור רגשי ענק המעניקים גם ביטחון עצמי. הביישן לא עסוק בלהיות אחר ממה שהוא אלא מתגאה בעצמו.

בדרך כלל הביישן, אם לא מפריעים לו, מסתדר בחייו ומוצא פתרונות. הם מפלסים דרכם בדרך העדינה שלהם. מדובר בעיקר על ביישנות לא פתולוגית. רבים מהשחקנים הם ביישנים, למרות שזהו מקצוע שדורש עמידה על במה. רבים משתחררים מהפגיעות וההסתגרות בלי שום עזרה משתמשים בכישורים שנקנו להם באותה תקופה בה היו מסוגרים ופגיעים. הביישן אמנם מוצא חברים אם כי בכמות פחותה מחבריו הוא זקוק לזמן רב יותר להתחבר אבל הוא לא סובל כמו חבריו המוחצנים כאשר הוא לבדו כי עולמו עשיר ומלא בעיסוקים ותחביבים. בחברה שלנו נוטים להמעיט בערך העולם הפנימי כי אם לא שומעים אותך, אתה כביכול לא קיים. אבל זה לא נכון. הנפש חשובה מן ההצגה כלפי חוץ. על ההורים לשמוח שהילד המסוגר שלהם קורא ספרים ומשחק במשחקים "חנונים" במקום להתמחות באופנה האחרונה או בכל מה שמסתיר ריקנות שמתמלא תמידית בפעילות עם החבר'ה.

ביישנות לעתים קרובות היא הגדרה חברתית. הורים ישראלים מוטרדים מביישנות יותר מאשר הורים יפנים או אנגלים והם מצפים שהילד יהיה חברותי ואפילו תוקפני. כלומר, הבעיה היא גם של ההורים ושל חוסר סובלנות של החברה.

אין צורך לשנות את הביישן. לכל היותר אפשר כמה ללמד אותו טכניקות ומיומנויות, כמו למשל לגלות לו את הסודות של חבריו הבטוחים בעצמם. סוד אחד הוא שכאשר המוחצנים מגמדים אותו ואת העיסוקים "החנונים" שלו ומתפארים בכל הישג שטחי שלהם, אין זה אומר שהם בטוחים בעצמם. נהפוך הוא. לעתים קרובות הם חסרי ביטחון וזו הדרך שלהם להתגבר על פחדיהם הנסתרים, להתחרות בביישן ולשרוד בעולם. המוחצנים עוברים מאבקים רבים, הרבה יותר מאשר הביישנים כדי לכבוש את מקומם, וחוטפים מכות רבות יותר. הם עוברים כישלונות רבים, אבל בניגוד לביישנים הם מסתירים את הדרך הקשה שלהם ואת תיסכוליהם ומספרים רק על ניצחונותיהם והישגיהם. סוד אחר הוא שהם לא מוצלחים ממנו בשום דבר. הם טועים לא פחות ממנו גם מבחינה חברתית, הם לא מתוחכמים כפי שנדמה לו ורובם משוחחים בעיקר על דברים טריוויאליים וחוזרים על קלישאות חבוטות.

הביישן יכול ללמוד ואפילו להתנסות במידה מסוימת של מוחצנות לא כדי להשתנות, אלא כדי להיות מאוזן יותר וכדי להגדיל את אופקיו אך לא כדי לוותר על עצמו, כפי שגם על המוחצן ללמוד על העולם הפנימי ולהבחין בניואנסים רבים כדי להעשיר את עולמו. הביישן ייווכח שאם הוא יוותר על עולמו הפנימי ויעסוק אך ורק בעולם החיצוני עד מהרה הוא ישתעמם ואפילו ירגיש שהוא כלוא במקום לא לו.

לבסוף, על המטפלים גם להעניק לו אהבה שאינה מעיקה על הביישן, ולהניח לו להתחבר לזולת במידה שתתאים לו ולא לפי איזושהי מוסכמה חברתית.