על האושר ועל העצב של בני גיל הזהב 

הזמן כבועה וכבבואה - על מצוקות ושמחת חיים בגיל המבוגר

א. בתוך בועת הזמן

בועת הזמן חובקת אותנו מהיוולדנו. אנו באים לעולם כשאנו נתונים - לפותים בתוך מעגליה ובין ציריה.
ימים רבים חולפים עד שאנו מבינים את מלוא משמעותה ומשלימים בלית ברירה עם האזיקים שבהם היא כובלת אותנו.

בראשית חיינו היא נראית לנו ערטילאית וגמישה, מרוחקת ונינוחה. עם חלוף השנים אנו חשים כיצד היא מהדקת את אחיזתה בנו וגבולותיה החיצוניים הולכים וסוגרים עלינו.

דרכים שונות אנו מסגלים לעצמנו כדי לחיות בתוך הבועה. חלק מאיתנו לומד לחיות עם הזמן, חלקנו חיים בתוך הזמן, אחרים חיים למרות הזמן, ואחדים אפילו מול הזמן.
דפוסי ההתייחסות השונים לזמן הם תולדה של אישיותנו, אופיינו, השקפת עולמנו, מצב בריאותנו, חוויות חיינו, הצלחותינו וכישלונותינו.

הפילוסוף הנודע שופנהאור מיטיב לבטא זאת באומרו: "הבריאות, החופש והגיל הצעיר, אין אנו חושבים עליהם אלא מרגע שהם חסרים לנו"...

ב. גיל אחד - גילים שונים

הגיל הכרונולוגי , שאמור לציין היכן אנו עומדים בבועת הזמן הפרטית שלנו, הפך מזה זמן לבלתי רלוונטי כמעט. המראה החיצוני ממילא עובר שינויים קוסמטיים נרחבים, אבל גם בכל הפרמטרים האחרים ניכרים הבדלים גדולים בין אדם לאדם גם כשהם בני אותו גיל כרונולוגי.
האחד, חרף הגיעו לגיל שבעים, נראה ומתנהג כבן חמישים וחמש. גזרתו חטובה, חזותו שופעת חיוניות ומרץ, הילוכו זקוף, גמיש ונמרץ, ערנותו גבוהה, מעורבותו החברתית עמוקה ומקיפה.
השני, נראה ומתנהג כאילו היה בן שבעים וחמש לפחות. מותניו עבים, הילוכו כפוף, איטי ומשתרך, מראהו מנומנם כלשהו, תקשורתו עם הסביבה דלה, וקשריו החברתיים סובלים מניכור בולט.
כלומר, הם מתנהלים באורח שונה לחלוטין בתוך בועת הזמן האישית שלהם. הנמרץ מבין שניהם חי כנראה מחוץ לזמן או מולו, ואילו חברו חי בתוך הזמן, מציית לתכתיביו ומניח לו לסגור עליו ולהטביע בו את חותמו המובהק.

נסו לקחת לעצמכם את ההזדמנות לשעשוע חברתי מעניין. צאו לבתי הדיור המוגן או למועדוני הקשישים ומקדו את מבטכם בנמצאים שם. עקבו בדקדקנות אחר הגילויים החיצוניים של הגברים והנשים ותגיעו למסקנה שחרף היותם בערך באותו גיל, הם משדרים חזות שונה זה מזה. חלקם ייראו לכם צעירים מהאחרים ואילו חלק אחר ייראה לכם מבוגר בהרבה מכל השאר. מדוע? מה בעצם גורם לנו לסכם לעצמנו את התרשמותנו מנשוא בדיקתנו? מתי אנו מסווגים אותו כצעיר מגילו ומתי כמבוגר ממנו?

או קחו עוד ניסוי מרתק. אנשים שלא פגשתם שנים רבות ולפתע נתקלתם בהם, במכוון או באקראי. מתי אמרתם לעצמכם שהם נראים צעירים בהרבה ממה שציפיתם, ומתי קרה בדיוק ההיפך? ושנית, מדוע קרה הדבר? מה גורם לנו ליצור בראשנו את הדימויים השונים הללו? על פי אילו אמות מידה מתעצב בתוכנו האומדן לגבי גילו של אדם?




ג. נתיבים אישיים בבועת הזמן

מסתבר שבתוך בועת הזמן האישית סולל כל אחד מאיתנו נתיבים משלו. לפעמים אלה דרכים רחבות, מעין דרכי מלך ראשיות, המאפשרות לנו לנוע במהירות לעבר מטרות חיינו. לפעמים אלה הם שבילי עפר צדדיים אליהם אנו פונים כדי לפוש קמעא מהמרוץ המואץ וליהנות מתוואי הנוף שבתוכם עוברים השבילים.

כל סוג נתיבים גובה מאיתנו את מחירו במונחי זמן. שנים לא מעטות אנו נוהגים בזבזנות יתירה בכל הקשור בתשלומי זמן. אלה הן השנים בהן בועת הזמן עדיין נראית לנו רחבת ידיים, כאילו משתרעת מאופק אחד של חיינו אל האופק האחר.
רק משעברנו כברת דרך ארוכה אנו רואים - לרוב במפתיע - את קירותיה הקרבים של הבועה, ואז מתחילה מצוקת הזמן לכרסם בנו, להטריד את מנוחתנו ולהדאיג אותנו.

בפועל, זהו כנראה העידן המיוחד בו אנו מעצבים במו התנהגותנו את צביון חיינו בשנים שנוהגים לכנות שנות הזהב, שנות הגיל השלישי או השנים המאוחרות.

תוחלת החיים המתארכת לאיטה גורמת כנראה לשינוי עמוק בהתייחסותנו לזמן ולגיל.
אני מניח שבימים בהם הלכו לעולמם אנשים בני חמישים וחמש או ששים, ואפילו אלה נחשבו זקנים, כל ההתייחסות לגילו של אדם הייתה שונה בתכלית לעומת המקובל בימינו. "מרחב החיים" הממוצע היה אז קצר יותר ו"מלאי הזמן האישי" היה ממילא קטן יותר.

בשנים אלה, של תחילת המאה העשרים ואחת, הגיעו רוב ארצות המערב המפותחות לתוחלת חיים ממוצעת של כמעט 78 שנים לגברים ומעל 80 שנים לנשים.
פירוש הדבר - תוספת של עשרים שנה לחיינו! פשוט מדהים!.

ראוי לכן ללבן מה הן ההשפעות הנורמטיביות של השינוי הכל כך משמעותי, הן במישור החברתי והן במישור האישי.

הממצא הראשון הבולט לעין הוא המרחק הגדול שנוצר בין מועד פרישתו של האדם מעבודתו במסגרת היצירה לגמלאות, ובין קצה גבול תוחלת החיים כיום.
שערו בנפשכם: פלוני, בריא יחסית, עם אמצעים כלכליים טובים יותר מקודמיו בני אותו גיל, פורש מעבודתו ובכך הופך בבת אחת לסוג אחר של אדם. כל היבט באורח חייו משתנה ללא הכר. הזמן הפנוי העומד לרשותו הוא עצום מימדים והדרך בה ינצל אותו תקבע את עתידו במשך כל השנים שנותרו לו.

אם יתכנן את מהלכיו כראוי ויכלכל את מעשיו בתבונה, הוא עשוי למצוא את עצמו פעיל, ערני, נהנה, במצב רוח טוב ובמוראל גבוה. אפילו שינויים טבעיים במצב הבריאות (למעט מחלה קשה חלילה) לא ישפיעו יתר על המידה על איכות החיים שבנה לעצמו.

אם לעומת זאת יחיה בהמתנה למשהו שאולי יקרה, או ליוזמתם של אחרים, או בשקיעה בשגרה המנוונת של חיי בטלה, כי אז יהפכו חייו לדלים וחסרי תוכן, איכות חייו תיפגע אנושות, וגרוע מכך - הוא יסומן על ידי סביבתו המשפחתית והחברתית כקשיש נרגן, קרוב מאד למה שנהגו פעם לקרוא "עובר בטל".






ממצא בולט שני הוא שפע האפשרויות שהחברה המודרנית מעמידה לרשותם של אלה שפרשו מעבודתם. ראו כמה מגוון הוא ההיצע:

? תחום הלמידה - החל מלימודים אקדמיים מסודרים לתואר, דרך השתלמויות ממושכות בנושאים ספציפיים, עבור דרך לימודים בתכניות משולבות שונות וכלה ברכישת ידע ומיומנויות לצורך עיסוק בתחביב מוגדר.
? תחום התחביבים - גם כאן תמצאו שפע של אפשרויות, החל ממלאכות יד שונות, אמנות ואומנות, משחקי חברה וחשיבה, חוגי ברידג' ושחמט, חוגי טיולים בארץ ובחו"ל, נגינה בכלים שונים וכדומה.
? תחום ההתנדבות - ההולך ומתרחב ומציע מסלולים שונים בהתאם לתחום התעניינותו או התמחותו של האדם או לפי הנושא שנראה לו חשוב עד כדי נכונותו לתרום לו מזמנו וממרצו.

במילים אחרות, מרגע שגדלו משמעותית הן "מרחב החיים" והן "מלאי הזמן האישי" השתנה גם צביונה של בועת הזמן עליה דברנו בראשית המאמר.
במובנים רבים היא רחבת מימדים יותר, שופעת אפשרויות, מציבה אתגרים ומרתקת.

שינוי זה נותן לנו מרחב החלטה גדול יותר בשאלה הקריטית: באיזה סוג של חיים ובאיזו איכות חיים אנו רוצים לחיות את שנותינו המאוחרות?

אני סובר שכל אחד מאתנו חייב לעצמו תשובה ברורה וחדה על השאלה החשובה הזאת, ולאחר שיענה עליה, שיתכנן את חייו בהתאם.

מכאן ואילך נבין מדוע נמצאים בתוכנו אלה שנתונים במצוקת העצב של הגיל המבוגר, כיוון שלא השכילו לדעת לנהל את זמנם השופע, ובצידם את מאושרי הגיל המבוגר, אלה ששאבו מהפנאי שעומד לרשותם: אתגרים, הנאות, אושר, נחת, תוכן ועניין.

לו יהי חלקנו עם אנשי המחנה השני.