אביתר בנאי, בשירו הנפלא "כלום לא עצוב", שר על הציניות של החיים, כיצד דווקא ברגעים מאושרים, או כאשר אף אחד לא מצפה לזה, פתאום נוחתת המכה או האסון או הטרגדיה ומבהירה עד כמה הכול שביר ונזיל. השורה הזו "בגיל 46 עם בית ואישה, רגע אחד בחזה ואישה אחת תישן לבד" מתארת את כל מה שמפחיד ומזעזע אותנו בחושבנו על המוות ועל הסופיות שלו.
האמנות לאורך כל שנות ההיסטוריה עסקה במוות ובמה שקורה בעולמות שמעבר, וכמעט שלא עסקה במי שנותר מאחור, במשפחות ובשארים. העיקרון של ביטוח חיים, כפי שאנו מכירים אותו, על כל הסעיפים, תתי הסעיפים והנקודות הקטנות, הוא פיתוח של המאה ה-20 ודמותו התעצבה רק כאשר מדינת הרווחה הסוציאליסטית, ולאחר מכן הסוציאל דמוקרטית, קרמה עור וגידים. התעשייה, מבחינת מכונות והון אנושי, הפכה ליקרה יותר והמעסיקים, שרצו להבטיח כי הם לא ייפגעו במקרה של אובדן כושר עבודה, יצרו את מושג הביטוח, שהחל כביטוח עבודה ובריאות, והלך והשתכלל עד לביטוח חיים, דירה וכל דבר אפשרי כמעט.
ביטוח חיים, הגם שהוא נראה כמשהו טרחני שלא ראוי לחשוב עליו כאשר האדם צעיר, בריא ומלא חיות, ממש כמו חיסכון פנסיוני או, לחילופין, הקמת משפחה, הוא הפיתרון היחיד למי שנשאר מאחור ומאבד, בעת הפטירה, את המפרנס העיקרי ואת המשענת הכלכלית שלו. לא מדובר רק על מקרי מוות אלא גם על מקרים של אירוע רפואי בקנה מידה גדול והרסני, בנכות או בכל אסון אחר.
אם נחזור לשירים ולמוטיב האסונות בהם, נראה כי הם כמעט תמיד יופיעו בהקשר סרקסטי וציני, ויקרו בדיוק בזמן הלא מתאים והלא נכון, ברגעים הכי פחות צפויים, בדיוק כאשר זוכים בפרס גדול, מגלים אהבה אמיתית, מוצאים את הייעוד בחיים. כולם יודעים שכאשר יוצאים למלחמה או מסתכנים באיזושהי הרפתקה אתגרית, יש סיכוי לא קטן לפגיעה, פציעה או חמור מכך, למוות. האמנות, כדרכה, פונה דווקא ללא צפוי, לא ללוחמים בשדה הקרב, אלא לבעל האהוב שמכין הפתעה לאשתו ולא מספיק להעניק לה, לאישה שמחכה לילדיה ולא תספיק לראותם, כל אלו תופעות אירוניות, ואמר מי שאמר כי באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה. בחיים, אפשר לפחות לרכוש ביטוח חיים ולהגן על מי שנותר מאחור כי גם כאשר אדם נפטר, אהוביו ומשפחתו נותרים אחריו, אהבתם אליו נמשכת והיכולת היחידה להגן עליהם היא בעזרת אותו ביטוח חיים בירוקראטי, מוסדי, לא סקסי ומפחיד, שברגעים כאלו הופך לרגש האהבה הרומנטי מכל.
מי כמו חנוך לוין, אמן הציניות והסרקזם, היטיב לתאר את הסיטואציה של המוות והציפייה לו, כשכתב לחוה אלברשטיין את השיר "לונדון"- "אם למות כמו כלבה, אז לפחות הטלביזיה תהיה טלביזיה", והתכוון לכך שאמנם אי אפשר להתחמק מהסוף המצפה לכולם, אבל אפשר ליהנות מהדרך, אפשר להספיק הרבה ואפשר גם להשאיר משהו אחרינו לטובת אלו שעדיין זוכרים ואוהבים אותנו, כך שהייאוש נעשה הרבה יותר נוח.
