כל אחד מאיתנו מבלה את חייו במעגלים שונים ומגוונים – במדינה שלנו, בעיר שלנו, במקום העבודה שלנו, בבית הספר או באוניברסיטה, בצבא, ועוד. כמעט בכל רגע בחיים מלווה אותנו מערכת שלמה של חוקים הוראות וקודים חברתיים. עם זאת אנחנו לא מצטיידים בעורך דין לפני שאנחנו נכנסים לשיחה עם הבוס, או ניגשים לעירייה להסדיר אישור כלשהו או קונים מוצר הביתה.
הקהילה בה אנחנו חיים ובעיקר המדינה דואגת להבהיר לכל אחד מאיתנו מהם גבולות המותר והאסור, הרופא למשל, חייב לתת למטופל הסבר על כל טיפול שהוא מציע וחייב לקבל את הסכמתו לכך, המשטרה לא יכולה לעצור אדם ליותר מ- 24 שעות מבלי להביאו בפני שופט. בית ספר לא יכול להעניש תלמיד לפי הוראות משרד החינוך, על מעשה או מחדל של הוריו. למעשה כמעט כל מסגרת שאנו פוגשים בה או חיים בה, יש לה מערכת כללים, חלקם כתובים וחלקם בלתי כתובים כמעט.
דווקא במסגרת שאנחנו מבלים בה את מירב שעותינו בעשרים השנים הראשונות לחיים, דווקא במקום שמשפיע עלינו יותר מכל, קובע את עתידנו, והמקום בו אנו חשופים למירב הסכנות –הכללים והנורמות לא תמיד מוגדרים ולא תמיד ברורים– המסגרת המשפחתית.
עד כמה חשובה היא המסגרת וגבולותיה, למדנו לא רק מן החוק, אלא בעיקר מן החיים. העובדה שיש אנשים שאינם מסוגלים להבחין בין עיקר לטפל מחייבת את יצירת הקוד החברתי, קוד שממנו והלאה אסור ועד אליו מותר. בחוק הישראלי אין כל הגדרה מהי "משפחה", מהי אותה שותפות מחייבת שבה אנו רואים חוף מבטחים, מהן החובות של כל אחד משותפיה כלפי האחר (בעיקר הורים כלפי ילדים, בני זוג לבין עצמם), ומהן הזכויות של כל אחד מאיתנו במסגרתה.
במחשבה ראשונה זה נראה אולי מובן – מה לחוק, שוטרים ושופטים במסגרת כל-כך אינטימית, חמה ואוהבת. זה לא מקום לסעיפים וסעיפי משנה, זה מקום לקשר חם, תומך, דואג ואוהב. כשכך הם פני הדברים, באמת אין מקום מעורבות של גורם חיצוני כלשהו, כמו מחוקק, שוטר, שופט וכדומה. הבית הוא מבצרנו הבטוח, שם אנחנו קובעים את הקודים המוסריים שלנו.
אלא שאנחנו שוכחים שבשביל עשרות אלפי ילדים בישראל, התמונה של המסגרת המשפחתית הבטוחה, היא שונה לגמרי. עבורם הבית הוא מקום מאיים. החוויה היום-יומית, למעשה דקה-דקה, היא חוויה של פחד וחוסר אונים מול הכח הפיזי ומול התלות הנפשית בהורים, הקודים המשפחתיים שלהם קצת שונים מן הנורמה. התופעה של התעללות הורים בילדיהם היא לצערנו, לאימתנו, תופעה קיימת ביטוי של תרגום מעוות של אחריות ודאגה. כמובן שהיא אסורה על פי חוק. הורה שמתעלל בילדיו יעמוד למשפט ואם ימצא אשם – ייענש.
אלא שהשלב הקיצוני והקשה ביותר ביחסים מעוותים בין הורים לילדים, כמו מעשה ההתעללות המזעזע והסוף הטראגי של רוז, לא מגיע משום מקום. הוא מתפתח על רקע של תחושת בעלות של הורים על ילדיהם, שלהורה מותר הכל ושהילד נתון לחסדיו ורק לחסדיו. שלילד אין כל זכויות. המדינה אינה מביעה עמדה לגבי תפיסה זו, ומתערבת רק כאשר הילד כבר סבל התעללות גופנית קשה, או חלילה כאשר כל שנותר הוא לחפש אחר גופה.
משך שנים ארוכות כלל לא היה ברור ש"מכות חינוכיות" אסורות על-פי החוק בישראל, עד שהדבר נקבע בפסק דין תקדימי של השופטת בייניש, כיום נשיאת בית המשפט העליון, מסתבר שגם הקביעה שעכשיו יום ולא לילה לא ברורה לכולם ולעיתים יש לנסח אותה ולהגדיר אותה. כך גם החובה והאחריות ההורית, כאשר אנחנו מגדירים אותה, אנחנו מכוונים לכל אותם אנשים שאינם מסוגלים להבין אותה מאליה, שהיא איננה ברורה להם כלל ועיקר ועבורם אנו חייבים לקבוע מסגרת. כך למשל משך שנים היה ברור שבעלים יכולים לאנוס את נשותיהם, ומבחינה משפטית הדבר לא נחשב אונס, עד שבא בית המשפט וקבע אחרת.
אבל את הסדרת היחסים בתוך המשפחה, ואת הקביעה מתי המדינה ומערכת אכיפת החוק צריכות להתערב בתוך המשפחה, אי-אפשר להותיר לקביעות מזדמנות של בתי משפט, אי-אפשר לחכות למקרה הקשה הבא. המחוקק צריך לקבוע בצורה ברורה מהי המסגרת המשפחתית, לפחות למען מי שהמסגרת איננה ברורה לו, כך שאינו מבחין בין שמירה על החיים של שותפיו לקיפוח חייהם במעשיו או במחדליו. אז אולי הצורך בקביעת נורמה אחידה, נועד בדיוק לאותם שוליים עכורים שאינם מסוגלים להבין זאת וכשאינם מבינים זאת, לפחות איום האכיפה או הידיעה שיש עין צופייה ירתיעו אותם ודומיהם.האחריות החברתית שלנו מחייבת יצירתן וחיקוקן של נורמות משפחתיות, גם אם נדמה שהן ברורות לכל. העובדה שלא ייצרנו נורמה כתובה עבור המסגרת המשפחתית היא מסר בפני עצמו, מסר האומר כי הכל ברור כשמש ואין צורך בדבר חקיקה, אולם מסתבר שיש מי שהמסר כלל לא ברור להם ואם נציל בזכות זאת נפש אחת, עשינו עוד מעשה חשוב כלפי עולם ומלואו.
ברגע זה ממש מתפתח במסגרת משפחתית כלשהי סיפור רוז הבא, להורים שאינם מבינים אחריות, בואו נזהיר אותם באמצעות כלים וחוקים שיש בידינו כי נתפוס אותם, שמא חושבים הם שאיש לא רואה ולא יודע. המחוקק חייב להגדיר את המסגרת המשפחתית כבר עכשיו ולא לחכות למקרה הפלילי הבא.
