דמוקרטיה: מכירת חיסול 

השינויים העוברים על שכנותינו ברחבי המזרח התיכון אינם דבר של מה בכך. מדובר על תמורות חסרות תקדים שמבשרות לכאורה ולכאורה בלבד על קצם של המשטרים הטוטליטריים אשר אמורים לפנות את מקומם למשטרים דמוקרטיים וחופשיים יותר. בפועל עם זאת הדברים נראים אחרת והשאלה החשובה ביותר שצריכה להישאל היא האם בכלל ייתכן משטר בעל גוון דמוקרטי במדינות כמו מצרים או לוב. וגם, מדוע קדאפי זוכה להפצצות ואילו במקרה של אסד מסתפקים בהצהרות בלבד?

תקציר הפרקים הקודמים: נשיא תוניסיה לשעבר שבארצו החלו המחאות הוגלה לערב הסעודית בינואר ולקה בשבץ מוחי בפברואר. בארצו בנתיים ממשיך לשרור אי סדר שנובע בעיקר מאי הודאות הכלכלית והמחירים הגואים. במצרים, שכנתינו מדרום הדברים היו הרבה יותר מסובכים כאשר הפגנות של כחודש שלם הביאו בסופו של תהליך להדחתו של הנשיא המכהן חוסני מובארק אשר פינה את מקומו למועצה צבאית בראשותו של הרמטכ"ל.

מובארק הודח מכסאו על ידי ההמונים זכה לכתף קרה מוושינגטון כאשר הממשל האמריקאי והעומד בראשו תמכו באופן פומבי בהדחתו של מובארק בנימוק של מענה לרגשי העם. כשלושה חודשים לאחר ההדחה עומד המנהיג שהפך את מצרים למעצמה משמעותית במזרח התיכון למשפט כשגזר דין מוות מרחף מעל ראשו. האדם שיכול היה לבטל בנקל את הסכם השלום עם ישראל, אותו ירש מקודמו בתפקיד סאדאת, אך בחר לשמר את השלום ואף לבססו עומד לסיים את חייו כאחרון הבוגדים. בנתיים הספיקו יורשיו לסגור את צינור הגז לישראל, לפתוח את מעבר רפיח ואם זה לא מספיק אז אמש גם חזרה תנועת האחים המוסלמים שהוצאה מחוץ לחוק על ידי מובארק -  לגוף לגיטימי. ומה עם הרפורמות הדמוקרטיות? הן יכולות לחכות. בכל זאת, גם החברים החדשים ליד שולחן הממשלה רוצים לקבל נתח שמן מהעוגה. מעניין לדעת מה חושב עכשיו אובמה.

קצת יותר דרומה, בלוב מנהלים כוחות הקואליציה זה מספר חודשים מבצע צבאי שמטרתו להביס את קדאפי ולמוטט את מחנה תומכיו. קדאפי שראה מה קרה לעמיתו המצרי מבין שאין לו מה להפסיד ועל כן מוכן להילחם עד לטיפת הדם האחרונה. בסוריה לעומת זאת לא ממהרים כוחות הקואליציה להתערב ומסתפקים בהצהרות ממלכתיות. בשאר אסד טבח בלא פחות מבני עמו אבל להבדיל מלוב – סוריה אינה עשירה במשאבים טבעיים. ובמילים אחרות, היכן שאין נפט – אפשר להסתפק במילים.

כל המדינות שהוזכרו לעיל אינן בשלות לדמוקרטיה, פועל יוצא של מורשתן ההיסטורית. עם כל הצער שבדבר עושה רושם כי הסבירות לפיה הדבר ישתנה אינה גבוהה. הסיכוי שלבנון, סוריה, מצרים או לוב יאמצו ערכי יסוד ליברליים שואף לאפס לאור העובדה כי אין במדינות הללו מנהיג שמאמין באמת ובתמים בצורך למסד רפורמות מהסוג הזה. גם בעירק התרחיש די דומה. אמנם כיום רמת האלימות במדינה נמצאת בירידה בהשוואה לשנים הראשונות של ההתנגדות החמושה לנוכחותם של האמריקאיים, אך עם נסיגתם של הכוחות הזרים האחרונים בעוד כשנה – יהיה קשה מאוד לראות את השקט נשמר על כנו.

ישראל היא יצור חריג במרקם המזרח-תיכוני הסוער והיא תמשיך להיות כזו כל עוד לא יחול שינוי קרדינלי במנטליות המקומית. המקרה המצרי ממחיש בצורה הטובה ביותר את הטענה לפיה אין חדש תחת השמש.   

 לפוסטים נוספים היכנסו לבלוג שלי - ריאל פוליטיק: הבלוג של יורי גנקין