רבי ברוך שלום הלוי אשלג- הברכת שלום זצוקל 

בפרשת השבוע כתוב: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי", פירש רבנו זצ"ל ה"ברכת שלום": יש כאן כמה וכמה לשונות, בעניין השמים כתוב "האזינו", בעניין הארץ כתוב "תשמע". מה ההבדל בין האזנה לשמיעה? האזנה היא דווקא מקרוב, שמיעה היא מרחוק, כמ"ש "ישמעו רחוקים ויבואו". בשמים כתוב דיבור, "ואדברה", לגבי הארץ כתוב אמירה, "אמרי פי". שאל רבנו זצ"ל: מה ההבדל בין זה לזה? ואמר כך: אנחנו מכירים במציאות שני סוגים של אנשים, יש אנשים שמימיים ויש אנשים ארציים, הארצים מכונים "דעת בעלי בתים", השמימיים "דעת תורה", הארציים מכונים בשפתו "דרך הכלל" והשמימיים נקראים "דרך הפרט". הארציים הם אלה שחושבים על עצמם, על תועלת עצמם, הגם שמקיימים תורה ומצוות אבל הם לא מתרוממים ולו גם מילימטר אחד מעל תועלת עצמם. לומדים תורה וקובעים עיתים לתורה ומקיימים מצוות, אבל יש מי שעושים את זה בשביל שכר עוה"ז שיהיה להם בנים טובים בריאות ופרנסה וכו', ויש שעושים את זה בשביל שישתלם להם בעוה"ב.
נסעתי לא מזמן עם נהג מונית ערבי, והוא אמר לי כך: לנו, לי ולך, יש שכל, אבל אלה המסכנים החילונים, אין להם שכל. למה? הם מתרוצצים בעוה"ז, אח"כ העוה"ז נגמר באיזה שלב, אח"כ באים אל העולם הנצחי מה יש להם? אבל אני ואתה שאנחנו מקיימים מצוות של האלוקים, אנחנו נבוא לעוה"ב, ומזומן לנו שם מכל טוב, ולא שתי דקות אלא באופן נצחי. כה אמר נהג מונית ערבי. התבוננתי בזה, הרי הגוי הזה נקרא אומות העולם, ורשב"י אומר: "אתם קרויים אדם ואין אוה"ע קרויים אדם", ואני רואה שאומות העולם הזה מדבר בשכל גדול, ובכל אופן יש יהודים דתיים רבים שסוברים כמוהו. ובהקדמת ספר הזוהר (אות קצ"א) נאמר, שיש כאלה מקיימי תו"מ בשביל עוה"ז, ויש המקיימים בשביל עוה"ב, ושניהם אינם העבודה הנכונה. ז"א שקיום תו"מ לאיזה עניין של הנאת גופו - פסול. יש כאלה שאינם בגדר מקיימי תו"מ אפילו, כי הם לא חושבים על עוה"ז ועוה"ב, רק פשוט הם חונכו כך, ונמצאים בחברה כזאת, הם לא חושבים יותר מדי, מה יהיה לי מה לא יהיה לי, רק יש נורמות חברתיות, הוא נמצא בחברה כזו, וכך מתנהגים בה, אז מה הוא יכול לעשות.
אבל העבודה הנכונה אומר הרמב"ם בפרק י' מהלכות תשובה: לעבוד את ה' לא מטעם שכר, לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, אלא מטעם אהבת הבורא, מטעם שאוהבים את הבורא ורוצים לקיים את רצון המלך, והחומר דלק הוא: לשמש את המלך, לא מטעם שיצא לי מזה משהו בעוה"ז או בעוה"ב, אלא מטעם גדלות ורוממות המלך.
אלו האנשים הארציים, שנקראים "עם הדבוק בארץ", חושבים על תועלת עצמם, לכן כתוב: "ותשמע הארץ אמרי פי", תשמע זה רק מרחוק, לא יכולים לשמוע קול הקב"ה קרוב, רק בשמיעה בעלמא, זה נקרא בחינת "דומם דקדושה". ה"ברכת שלום" זצ"ל אמר: הדומם אין לו תנועה מעצמו, אלא התנועה שלו היא כללית, דוגמת כדור הארץ שנע באופן כללי, אבל לפרטים שבו אין תנועה. כך גם האנשים השייכים לבחינת הכלל, אין להם תנועה פרטית בעבודת ה', אין להם חיות פרטית שמניעה אותם, בשביל זה כבר צריך להיות בחינת "צומח", לצומח יש תנועה ניכרת פרטית. אבל הם, התנועה שלהם היא רק מכוח הכלל, מכוח החיוב הכללי הם נעים, אבל אין להם חיות פרטית, דהיינו אין להם השתוקקות וכיסופים פרטיים לבוא לדביקות ה', אז לכן כתוב "תשמע הארץ", ולכן כתוב אמירה. מה עניין של אמירה? כתוב: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל". מביא רש"י: בית יעקב אלו הנשים תגיד להם אמירה רכה, ישראל זה הזכרים, תגיד להם דברים קשים כגידים. אז הוא זצ"ל פירש: ישראל אלו בחינת עובדי ה' שרוצים לבוא לדבקות ה', שכל מעשיהם יהיו בבחינת "ישר - אל", לעשות נחת רוח לבורא להתבטל אליו, לחיות במחיצת הבורא, יום יום שעה שעה, להם תגיד דברים קשים כגידים, תדבר איתם לעניין עבודה לשם שמים, אל תטייח אל תסתיר, תגיד בדיוק מה נדרש, כי מגבר אפשר לתבוע התגברות. אבל "כה תאמר לבית יעקב" אלו הנשים, ולא מתכוונים כאן לנשים וגברים בגשמיות, אלא מדברים כאן אודות תכונות, אדם שיכול ומסוגל לשמוע עבודה שהיא רק לתועלת עצמו, זה נקרא בחינת אישה, תשש כוחו כנקיבה, לשון נקב, לשון חיסרון, להם תאמר, דברים רכים, ז"א כמו שאומר הרמב"ם: לנשים ולקטנים ולכלל עמי הארץ צריכים ללמד להם עבודה של לא לשמה, אסור ללמד להם עבודה של לשמה, מדוע? כי אם תלמד אותם עבודה שהיא לשם שמים, והם לא יכולים להתגבר, אז לא יהיה להם חומר דלק לעבודה בכלל, הם יעזבו את כל העבודה. כפי שהה"ברכת שלום" היה אומר בלשון בדיחה, אם מלמדים לבחור לעבוד לש"ש אז הוא יישאר עם הארץ. אם אומרים לו לעבוד שלא לשמה, ממנו יש אפשרות שיצמח תלמיד חכם, אך אם מלמדים תכף בהתחלה הכל לשם שמים, מי אומר שיש לו את הכלים להתגברות הזאת, ומי אומר שיכול להתמודד עם כל הדברים הללו, צריך להזהר, כי יכול להיות שלא יהיה לו חומר דלק ולא יוכל לעשות שום דבר.
נמצא, "האזינו השמים" אלו האנשים השמימיים שרוצים לעבוד לש"ש, שרוצים שכל החיים שלהם יום יום ושעה שעה יהיו בבחינת התבטלות להקב"ה, לא לשרת את עצמם אלא לשרת את המלך, על אלו אנשים נאמר "האזינו", האזנה היא מקרוב, הם שומעים את קול ה' מקרוב, בחינת אור פנימי ולא אור מקיף, משא"כ "תשמע" זה מרחוק בבחינת אור מקיף, ולהם נאמר "אדברה" לשון דיבור שהוא מקביל ל"להגיד", דברים קשים כגידים.
דברים אלו אמר אדמו"ר זצ"ל ה"ברכת שלום" בפרשה הזאת, והיות והיום יום הפטירה שלו, אני חושב שהדברים האלו מסכמים ברור מאוד את הדרך של ה"ברכת שלום" זצ"ל. הוא הקים בית מדרש לאנשים שעל כל פנים רוצים להיות שמימיים, זה ההבדל הגדול בין ביהמ"ד של ה"ברכת שלום" לבין בתי מדרש אחרים. בתי מדרש אחרים הם בתי מדרש שאין שם תביעה להיות שמימי, אתה יכול להיות גם ארצי, החינוך בבתי מדרש אחרים הוא חינוך ארצי. החינוך שהיה אצלנו יום יום במשך שמונה ועשר שעות במחיצתו, היה חינוך להיות אנשים שמימיים. זה הבדל עצום. ואפשר לומר שבית המדרש שלו היה ממש כמו מגדלור בלב ים, אנחנו לא פגשנו בית מדרש שמחנך באופן מסודר ומאסיבי ובאופן יום יומי לעניין עבדות ה' על דרך האמת. האווירה שהיתה בבית המדרש היתה אוירה חריפה מאוד של עבודת ה', כי זאת היתה התביעה, התביעה היתה: תו"מ שהאדם מקיים בלי תשומת לב, לתועלת עצמו, זה דרג נמוך ביותר, זה מתאים לאנשים מתחילים. אבל האדם צריך להגיע לשלב שהוא עוזב את ההתחלה, ומתחיל להתקדם לפי אמות מידה של אמת, דהיינו, שצריך להתחיל להתקדם בעבודה שהיא למעלה מתועלת עצמית.
והיה מחלק את העבודה לבחינת "מוחא וליבא". מוחא נקרא עבודת האמונה, עבודת האמונה היא ג"כ נגד האהבה העצמית של האדם, להאמין שהקב"ה הוא הטוב והמטיב, על אף שזה נגד המציאות, נגד התפיסה של האדם, נגד מה שהוא רואה בחיי היום יום, ולבסס את כל העבודה שתהיה בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, מטעם שהבורא הוא הטוב והמטיב. העבודה הזאת היא עבודה על דרך האמת, והיא מתפצלת לשתי הבחינות הללו: "ראש וגוף". הראש של העבודה בחינת האמונה במציאות ה' וברצונו להיטיב לנבראיו, גם אם זה נוגד את הדעת, את ההרגשה והתפיסה של האדם, זה נקרא "אמונה". אמונה אינה נוהגת בזמן שהאדם מבין, ובזמן שפני הדברים מתאימים להגיון ולתפיסה שלו, אלא דווקא בזמן שזה נוגד את התפיסה והרצונות שלו. והגוף של העבודה הוא בחינת ליבא, הוא העבודה בהשפעה, באהבת חברים, בנתינה למי שהוא זולת האדם.
אפשר לומר בהחלט גמור שה"ברכת שלום" זצ"ל כונן בית מדרש, שהוא ממש אבן דרך בכל בתי המדרש שאנו מכירים בדור הזה. כלומר, בעל "הסולם" המשיך אור גדול לדור הזה, כל הספרים שהשאיר אחריו, כל הדרך הרוחנית שלו, זה אור גדול מאוד, אבל התרגום של האור הזה לשפה מעשית, דהיינו, לכונן בית מדרש וחברה שלמה שתלך יום יום על הדרך הזאת של אהבת חברים דייקא, מתוך תשומת לב מדוקדקת שעה שעה ויום יום שיהיה על דרך אהבת הזולת ולא ע"ד אהבת עצמו, על דרך האמונה למעלה מהדעת בבחי' "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", ה"ברכת שלום", הוא בעשר אצבעותיו בנה את החברה ואת הדרך ואת בית המדרש. אלו לא דברים פשוטים, זו עבודה שמוגדרת במכתבי בעל "הסולם" כ"עבודה שהיא למעלה מהכוח האנושי", אבל זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו, הוא רוצה שנתאמץ למעלה מכוחותינו. וזוהי בחינת ישראל, וזה נקרא יהודי, לא שעובד בגבולות הכוחות שלו, אלא שעובד אפילו למעלה מהכוחות שלו, למעלה מה"שולחן ערוך" של האהבה העצמית שלו, זה נקרא יהודי. זו דרך לא פשוטה. אך אני תמיד אומר, מי אמר שלהיות יהודי זה קל? להיות יהודי זה לא פשוט, ולמעשה זה נבחן למינימום של הגדרת יהודי. פה לא מדובר על מדריגות גבוהות, אצילות, בריאה יצירה, אנו לא מדברים על דברים כאלו עכשיו, מדברים על המינימום בשביל להיות יהודי, זוהי ההגדרה: שעובד את ה' ולא את עצמו, שיש לו אהבת חברים ולא אהבת עצמו, זה המינימום.
אדמו"ר זצ"ל "תפס את השור בקרניו" באמצעות האור שבעל "הסולם" זי"ע המשיך לעולם, אם תופסים את השור בקרניים מה הוא כבר יכול לעשות? ז"א: אתה הולך בכל מיני מקומות, ואתה שומע שצריכים לעבוד על ענוה, שמחה, לשון הרע וכו'. מחלקים את הדברים מחלקות מחלקות. בא בעל "הסולם" ואמר: הנקודה המרכזית המוגדרת בשם רע, נקראת - רצון לקבל הנאה ותענוג, ואם תלך ותתבונן בכל המידות הרעות, תראה שהן ענפים היוצאים מן הרצון לקבל. ואם תתבונן במידות הטובות, תראה שהן ענפים שיוצאים מהרצון להשפיע, מהעניין של הלשם שמים.
הרבה אנשים באים אלי ואומרים שהם מבולבלים, פעם צריך לעבוד על ענוה פעם על שמחה פעם על יראה, אבל לפי דרך בעל "הסולם" יש קו אחד, והקו המרכזי הזה הוא מוליד את כל הדברים הטובים, כי כך היא האלוקות - "אור פשוט" בלתי מורכב, רק יש דבר אחד מרכזי, ואם הולכים בנתיבי החיים עם התשומת לב לדבר המרכזי הזה, זוכים בכל הדברים הטובים.

דברים מפיו של ר' יעקב מינצברג נכדו של ר' דוד מינצברג שהיה אחד מהתלמידים הגדולים של בעל "הסולם":
לא זכיתי להיות הרבה אצל ה"ברכת שלום" זצ"ל, אך פעם אחת הגעתי אליו בל"ג בעומר, נכנסתי אליו כמובן שקיבל אותי ב"שלום עליכם", ופשוט התפעלתי מהענוה. ואמר לי: בטח ירושלמי מבין בתספורת, ב"חלקה'", מה עושים קודם? האם קודם שותים לחיים ואח"כ מספרים או להפך? חשבתי ולא ידעתי מה לענות ואמרתי: לכאורה יש ראייה מנזיר שקודם הוא מספר ואח"כ הוא שותה. הוא מאוד החשיב את המליצה הזאת, ואמר לי על זה תורה אולי שלושת רבעי שעה, ולצערי אני לא זוכר, אך ההתפעלות הגדולה היתה מהפשטות..
הפשטות של אדמו"ר ה"ברכת שלום" זצ"ל היתה מיוחדת. יש סיפור ידוע אודות הרבי מקוצק, פעם בא אליו אחד, ואמר לו: אנחנו למדנו בחדר באותה כיתה, אז איך זה קרה שאתה נהיית ראש כל בני הגולה ואילו אני נשארתי איש פשוט? ענה לו: מה, אתה פשוט? אתה עקום, ואני פשוט! ז"א: להיות פשוט זה לא פשוט. מה נבחן לפשוט? פשוט נקרא אמת, ללכת באמיתיות, אדם הולך באמיתיות אז ממילא הוא פשוט, הוא דבוק רק בדבר אחד, לא בשניים, בהקב"ה שמציאותו אמת, ואין עוד זולתו. אך אדם ההולך בשקר, זה כמו שכתוב: "האלוקים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים". חשבונות רבים נקרא - לא פשוט, האדם אז מחפש כל מיני עניינים אחרים - כבוד כסף וכו', וכיון שהולך בדרך שקר, חייו כבר אינם פשוטים.
הוא תמיד אמר לנו: אני מתנהג איתכם כמו חבר. זה טוב מאוד בשבילי וזה רע מאוד בשבילכם. הוא הסתיר את עצמו באלף כיסויים. הוא יכל לשבת על ספסל אחד עם כמה חברה ולהסביר להם סוגיה, ממש כמו חבר. פעם אמר לי: לו הייתי רוצה, הייתי יכול לשחק משחק כזה שיבואו אלי אלפי חסידים, אני רק לא רוצה, אני פשוט לא רוצה את זה. שלושים שנה בית מדרשו היה בתוך דירה, אפילו לא היה שלט מבחוץ, כי הוא לא רצה שידעו, הוא לא חפץ שיגיעו סתם "עמך". מסופר על אחד מהחסידים שבדרך לא דרך הגיע לטיש בליל שבת בתור בחור, חצי שנה הוא הגיע לטיש שבת אחרי שבת, דפק בדלת ולא נתנו לו להכנס, רק אחרי חצי שנה כשראו שיש כאן עקשן מיוחד אז הכניסו אותו, אבל חצי שנה לא נתנו לו להכנס! כי ה"ברכת שלום" חיפש אנשים שמוכנים להתעלות כמה סנטימטרים מעל לרצון לקבל, מעל לאהבה העצמית, כזו סחורה הוא חיפש, ואין הרבה אנשים מהסחורה הזאת.
אני זוכר שבל"ג בעומר (בשנים האחרונות שלו), היינו במרון. הרבי הלך במרכז, בידו מקל מכסף, וסביבו קהל רב. התחילו אנשים להתלחש: הרב אשלג המקובל האלוקי, זה נתן יד זה נתן נשיקה וכו'. קרא הרבי לאחד מן התלמידים ואמר לו: תשמע, תלך במרכז במקומי, נתן לו את המקל של הכסף, והוא הלך בצד. כולם הלכו מסביב לאותו אחד, והרבי הלך בצד, לא רצה להיות במרכז, וככה זו היתה כל הדרך שלו, זה אדם שהולך בדרך של אמת.
אנחנו לא מספרים את כל הדברים הללו כדי להעלות זכרונות, נוסטלגיה, אנחנו מספרים את הסיפורים האלה מפני שאנחנו רוצים ללכת בדרך הזאת, לא שזה יישאר בתור רשימות בעלמא. כי אנו מקווים, שיכולים ללכת בדרך הזאת שהבסיס לה- העקרונות של עניין ואהבת לרעך כמוך, ואהבת את ה' אלוקיך. ועניין שדווקא לא לבסס את החיים ואת העבודה לתועלת עצמו. האנשים שאנו מספרים עליהם הם אנשים שחיו בצורה זו, בעבודה שלמעלה מהכוח האנושי ממש. ובל נחשוב שהתביעה מאיתנו היא פחות, אלא שהכוח של כל אחד הוא אחר, אבל כל אחד עם הכוח שלו צריך להשתדל וללכת למעלה מהכוח שלו.
אדם רוצה להבין בשכל: איך אפשר לעשות פעולות שיהיו אך ורק בעל מנת להשפיע? בשכל אי אפשר להבין את זה, זו לא פילוסופיה, העבודה הראשית והעיקרית היא: העבודה באהבת חברים.
הגם שאי אפשר להעביר באופן מלא את האוירה שהיתה אצל ה"ברכת שלום" זצ"ל, אך אני יכול לומר שהאוירה היתה של אהבת חברים צרופה, ז"א: אנשים עבדו בענין זה, לא שפעם ביום הם נזכרו בחברים, אלא זה היה כל הזמן, אחד חשב על השני מה הוא יכול לעשות עבורו. אם לדוגמא מישהו היה חולה, היו תכף ומיד כל בני החבורה עושים מה שרק אפשר, זה קונה וזה מביא וזה עושה ספונג'ה, היתה תחרות של מה לעשות יותר, היתה מסירות נפש תמידית אחד בשביל השני, זה החינוך שבו חונכנו. וזו גם עבודת מחשבה ולא רק למעשה, ז"א: תמיד לדון את השני לכף זכות, הגם שהגוף מראה על השני כל מיני דברים פסולים, כל מיני דברים שליליים, אז האדם צריך בפנים, בתוך המחשבה, לדון אותו לכף זכות, ולחשוב עליו רק טוב ולראות את המעלות שלו. ושוב ושוב העבודה הזאת מתחדשת מדי יום ביומו. כמו שה"ברכת שלום" היה אומר: אדם קם בבוקר ואומר מודה אני לפניך, אז כל יום מחדש - צריך לזכור מי זה אני ומי זה לפניך, ה"לפניך" של אתמול לא מועיל על היום. בכל יום ויום האדם צריך לבנות מאל"ף את כל המערכת שלו. מדוע זה? אז הוא אמר: מפני שהעבודה הזאת לא בנויה על אינפורמציה, ידע, שכל, היא בנויה על אמונה, אמונה צריך בכל יום להתחיל מחדש - מי אני? מה אני רוצה? מה זה "לפניך"? מה הקב"ה רוצה? וכך גם בעניין חברים. ז"א צריכים להתחיל לעשות, לעשות זה לאו דווקא בידיים, זה גם בידיים וגם במחשבה, וכשאדם נכנס בעבודה הזאת עד קצה היכולת, אז הוא מתחיל לראות כל מיני הבחנות בתוך עצמו, ברצונות שלו, מה הוא רוצה מה הוא לא רוצה וכו', אז מתחילים לראות מה שיש בתוך הלב, אחרת זה סתם פילוסופיה וידע.
ה"ברכת שלום" זצ"ל תמיד היה אומר: רחמנא ליבא בעי, הקב"ה רוצה דוקא את הלב, ואותיות הלב הם פועל יוצא של עבודה. אדם שיושב ולא עובד רק מנסה לשאול שאלות, להתחכם עם כל מיני פילוסופיות וכו', מזה לא יוצא שום דבר מכל הקושיות האלה, רק מהעבודה.
(מתוך שיחה מרבי אברהם מרדכי גוטליב שליט"א- תלמיד הברכת שלום זצ"ל)