התובעת עבדה עבור החברה באיי-מן במכירת מוצרים מדלת אל דלת, ונדרשה לעזוב את המקום מאחר ועבדה ללא אישור כדין. בתביעה שהגישה כנגד החברה ובעליה, דרשה העובדת פיצוי של 126,500 שקלים בגין הנזקים אשר נגרמו לה, ובכללם- אובדן שכר עבודה, עגמת נפש ושלילת יכולת הכניסה למדינות מסוימות כגון אנגליה וקנדה. התובעת טענה, כי תכננה ללמוד משחק בבית ספר בקנדה, ואפשרות זו נשללה ממנה לאור החותמת בדרכונה בשל גירושה מאיי-מן.
החברה טענה מנגד, כי עבודת התובעת היתה מוסדרת וחוקית וכי היה עליה לעזוב את איי-מן עקב טעות של פקיד, ואף הכחישה את נזקיה.
כבוד השופטת אביב מלכה קיבלה את התביעה באופן חלקי. ראשית, קבעה כב' השופטת, כי התובעת אכן עבדה באופן לא חוקי באיי-מן, וכי מטיעוני החברה כאילו העבודה היתה חוקית, עולה כי החברה ומנהלה הסתירו ממנה כי מדובר בעבודה בלתי חוקית, ולכן לא ניתנה לתובעת האפשרות לשקול אם היא מעוניינת לעבוד בתנאים אלה.
לעניין הנזק נקבע, כי אין ספק שלתובעת נגרמה עגמת נפש- "הסיטואציה בה היא נתפסה על ידי שלטונות ההגירה של איי-מן וגורשה משם, תוך החתמת דרכונה, היא אינה סיטואציה שגרתית ואינה נעימה כלל ועיקר לאדם מן היישוב, שאינו מודע כלל לעובדה כי הוא בחזקת עבריין" כתבה כב' השופטת, והוסיפה, כי עגמת הנפש נובעת גם משלילת יכולתה של התובעת להיכנס למדינות מסוימות בגין החותמת בדרכון.
יחד עם זאת, דחתה כב' השופטת את טענת התובעת בעניין הלימודים בקנדה בהעדר הוכחה, ובנוסף קבעה כי דרישתה לפיצוי בגין אובדן שכר עבודה היא בסמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה.
עוד נקבע, כי יש לחייב אישית גם את בעל החברה, וזאת מכח דיני הנזיקין ואחריותו האישית להחלטותיו המנחות את החברה, והן מכח דוקטרינת הרמת המסך.
לפיכך נפסק, כי החברה ובעליה ישלמו לתובעת פיצוי 41,810 שקלים, וכן הוצאות משפט של 6,000 שקלים.
