הפוליטיקה הישראלית בראי הסטיקרים- חלק ב' 

הפוליטיקה בראי הסטיקרים- חלק ב'     

שירית בן- ישראל, מנכ"לית חברת STS לפיתוח א/נשים מובילים  

סטיקר: כוסברה. משאירים לכם טעם רע בפה (אתר ברשת. אחלה אתר)

למה אני צריכה אתכם?, טעם רע בפה כבר יש לי. טעם רע מהפוליטיקה, טעם רע מהפוליטיקאים, ממחירי הירקות, מעלויות שנת השמיטה המושלכות על התקציב המשפחתי, מהשחיתויות, ממדד המחירים, מהריביות בבנק, מעמלות הבנקים, ממערכת הבריאות, ממערכת החינוך, מהתרופות הבלתי מקוריות שמספקות קופות החולים, מהתורים הארוכים לניתוחים, מרמת הלימודים במערכת החינוך, מרמת המורים, מעוצמות הכס"תח של רב מערכות הציבור, מהמריבות בין בייניש ופרידמן, מהמחזה העגום שהעלה לנו מזוז, מהעובדה שלא מספיק שקיבלנו את פרץ המהמם עכשיו נקבל בעסקת חבילה את אחלמה, "המהממת 2".

הפעם האחרונה שחשבתי על כוסברה הייתה כשצחצחתי את שיני אחרי הסלט המהמם, שהכינה לי ביתי שכלל עלי כוסברה, מה  שקורה כל פעם כשהיא מתכננת לבקש ממני משהו. אז כן, המטרה הושגה!. כוסברה משאירה לי טעם רע בפה.  

סטיקר: יהודי לא דוקר יהודי (האגודה)ואישה לא תמיד מפרגנת לאישה, ואמא לא מקנאה בילדיה, ושופט לא מתייחס בצורה מפלה אובייקטיבי, ואבא לא אונס את ילדיו, ומורה לא מתייחסת שונה לתלמידים..... וכמוה גם רופא, למעט אם שילמו לו מתחת או לפני או אחרי או על השולחן... יהודי לא מפנה יהודי, יהודי ישראל ערבים זה לזה...כולם למען כולם ואף אחד לא סופר ת'שני ממטר, מ"מ או קילומטר.אחווה. מילה מיוחדת, שלטעמי מהווה את אחד מיסודות הקיום האנושי. מילה, שאנו נוטים לשכוח לעיתים קרובות מידי. מילה שמגשרת על הבדלים, מרפאה פצעים, משכיחה כאבים, מקרבת רחוקים, מצמצמת פערים מאחה קרעים. אחווה היא גישה, תפישת עולם, משקפיים, דרכן אנו מסתכלים על העולם. לצערי חלק גדול מאיתנו מרכיבים משקפיים של לוחמה ולא אחווה. אנחנו דוקרים במחשבות הרוע שלנו. אנחנו דוקרים במילות האיוולת שלנו.אנחנו דוקרים בחיצי התרעלה, שאנו שולחים מאחורי גבם של אלו שבפניהם אנו מחייכים.אנחנו דוקרים במעשי בגידה את אהובינו.אנחנו דוקרים במעשי שטן של אונס, גילוי עריות ופדופיליה חלשים מאיתנו. "יהודי לא דוקר יהודי" כוונה נעלה, מציאות עגומה.

פעם האחרונה שלא דקרתי, למרות שמאד רציתי הייתה ממש לפני שלוש שעות, כאשר שוחחתי עם אימי וכשסיפרתי לה על התחלת הדוקטורט וציפיתי למשהו.... וקיבלתי רק .. התעלמות מוחלטת רציתי לדקור. בשנייה יכולתי להעלות מאה דקירות אפשריות, וויתרתי. ויתרתי למען יותר. ויתרתי למען השקט הנפשי שלי. מבחינתי יהודיה לא דוקרת יהודיה, כי דקירה, כל דקירה דוקרת מבחוץ את האחרת, אבל באותה נשימה דוקרת גם אותך מבפנים. וגם, כשדקירה של האחר באה מחולשה, היא מחלישה בראש וראשונה את בעליה. חלשה אני לא רוצה ולא מוכנה להיות. אז מבחינתי יהודי לא דוקר יהודי תקף. 

סטיקר: ביבי. העובדים הם לא האויבים.

לא, אבל אלו שלא עובדים הם בהחלט האויבים. ראשית של עצמם. אנשים שאינם עובדים פוגעים בראש וראשונה בעצמם. כי עבודה היא יישום המהות האישית. היא מהות החיים, לפחות כמו האימהות, הזוגיות ומה שביניהם. עובדים שגולשים שעות באינטרנט במקום לעבוד הם אויבים. עובדים שבאים לעבודה אך לא באים לעבוד הם אויבים. עובדים שמרמים בשעות הם אויבים. עובדים שיוצאים לקניות על חשבון שעות עבודה הם אויבים. אילו זה היה תלוי בי, הייתי מבטלת לאלתר כמה ממסלולי בטלה בחסות ובתמרוץ המדינה:

המסלול הראשון בהייתי מבטלת- אבטחת הכנסה לאימהות. מבחינתי, מדובר בשדה מוקשים חד- כיווני שמטרתו הסמויה להשאיר נשים במטבחים בבתים תלויות במדינה. במקום להיות תלויה בגבר כמפרנס, תלויה האישה בביטוח הלאומי כפרנס- על, קשוח, קפדן ונוקשה, שאינו מאפשר לימודים, רכב, או כל מה שעשוי להיות מוגדר כמאפשר התפתחות אישית.

מסלול שני שהייתי מבטלת- השלמת הכנסה, ומחייבת מעסיקים לשלם משכורות ריאליות ואמיתיות עבור שכר עבודה. אבל זה בניגוד מלא לאינטרס של ביבי, שכל כוונותיו להעשיר את המעסיקים, מעצם היותם על סמך קיינס והמודל הכלכלי שלו וביבי כתומך נלהב שלהם גורמי הצמיחה במשק.

מסלול שלישי שהייתי מבטלת-  הוא תשלום דמי מזונות על ידי הביטוח הלאומי במקום חלק מהגברים לנשים. גם כאן הביטוח הלאומי משלם עד תיקרה מסויימת, שחס וחלילה לא תגיע האישה לסכום שמאפשר לחיות בכבוד או גרוע מכך, שתהיה עצמאית. שוב, יש מטרה גלויה ויש מטרה סמויה. אז לביבי ולשאר הפוליטיקאים צריך לומר:הנשים הן לא האויבות, מחקו את מסלולי הבטלה ותמרצו נשים בעבור צמיחה, למשל:אמא חד הורית שחוזרת לעבוד אחרי 3 חודשים תקבל תגמול בשווי 1,500 - לשנה מידי חודש לשנה ראשונה,  1,000 לחודש בשנה שנייה.גבר שלא ישלם מזונות ייכלא לאלתר, תוקפא משכורתו ותועבר לרשות האישה לרווחת הצאצאים.מעסיק שיישלם פחות משכר ראוי ייקנס, בסכום שיערער מלכתחילה את מחשבתו הראשונית לתשלום פחות משכר ראוי.

הפעם האחרונה שחשבתי על ביבי הייתה בפעם האחרונה שטרח להשמיע קול עד שנכנס לתרדמת. הפעם האחרונה בה חשבתי על העובדים הייתה, כשראיתי את השלט מול חברת החשמל ששואל את אולמרט, "למי מידידייך אתה מתכוון למכור את חברת החשמל?"...נכון שמשכורות עובדי החשמל שערורייתיות, כמו משכורות עובדי בנק ישראל ואחרים, אבל המחשבה, שכל הכסף הזה ייכנס עמוק לכיסו של אדם אחד מידידיו הקרובים של אולמרט או ביבי מצמררת אף יותר. אולי גידמאק יקנה אותם, הוא עכשיו בטראנס של רכישות לפי הפרסומת של פלאפון?.  

סטיקר: יש מרצ בעיר (מפלגת מרצ)

כן בהאנגר בנמל, כן במקומות בילוי של הצעירים. לא בפוליטיקה ובטח שלא בזו של מרצ שעושה הכל חוץ מלהמריץ. בין אם היינו ממצדדי מרץ ובין אם לאו, פעם למרצ היה מרצ. מתי?, כאשר בראשה עמדה אידיאולוגיה. מתי?, כאשר בראשה עמדה גברת אידיאולוגיה. אפשר לעצום עין לשנייה נוכח המחטף שביצע שריד לגברת ולומר, שבמידה מסויימת, למרות ואחרי הכל, גם לו היה מרצ, אם כי תככני משהו. בכל אופן אני מדברת על ימיה המפוארים, של אחת מהנשים היותר מיוחדות, למרות שאינני מחזיקה בדעותיה הפוליטיות, הגברת שולמית אלוני.

תמונת המצב היום מוציאה ממני את האנחה היהודית העתיקה, "אח איפה הם הימים ההם"....ובאמת איפה?. במקום שבו מדינאים מוחלפים למען פוליטיקאים ואידיאולוגיה מוחלפת בעסקנות, למרצ אין סיכוי למרצ, לא לעצמה ולא לנו. כי מרצ אמיתי מקורו בשני הדברים שהיו בה ואינם: מדינאים אמיתיים ואידיאולוגיה ושניהם נפחו את שארית מרצם מזמן. בתקופה שבה כמעט כל מפלגה נוטה לשחרר סיסמאות, שבסיסן שמאלה מהמצע הכי פראי של מרצ בתקופת זהרה, מרצ הייתה חיבת להמציא עצמה כמו מדונה מחדש, אך היא לא עשתה זאת.

היום, כשאומרים לי מרצ, אני רואה זהבה גלאון וסחר בנשים. נכון, אמיתי, חיובי, אך לא מצליח לייצר לי מרץ ופרץ של אידיאולוגיה מניעה, כמו זו של הגברת שולמית בזמנו. אולי כמו שהחזירו לנו בדלת האחורית את מפלגת הקשישים, אפשר להחזיר את שולמית. בהחלט יש לי מרצ לצעוק "תחזור שולמית לאלתר" כי כל השאר נראה מיותר.  

סטיקר: רק מרדכי יכול לנצח בגדול

טוב, מי זוכר אם הוא ניצח או לא, כאשר כל מה שנשאר לנו ממנו זו אישה מוכה לשעבר, שפצחה בקריירה מרהיבה וסדרה מפוארת של מוטרדות לשעבר. כמה שהעולם דינאמי, לא צפוי, ממש כמו הסחרחרת בלונה פארק, רגע אתה למעלה בשיא, בטופ, ורגע אחר, אתה בתחתית של התחתית של החיים שבנית לעצמך בשלושים שנים. מה  שמחזיר אותי למגמה הכי IN בניהול היום: ניהול על פי ערכים או MBV שמחליף את MBI שזה ניהול על פי הוראות בסגנון של  "תעשה כך, אל תעשה כך",  ממש כמו אימהות, שמחלקות הוראות, או מנהלים שמתערבים, רק כאשר משהו במערכת לא עובד כהלכה, וגם עוקף בסיבוב את ידידיו MBO ניהול על פי יעדים ובצורה מסויימת משלים אותו. אילו למרדכי הייתה מערכת ניהול על פי ערכים, אחרים מאלו שהיו לו, היה אולי היום ראש הממשלה במקום אולמרט.....והרי הוא יכול?...אבל כאשר בראש סולם הערכים שמנהל אדם עומד ככל הנראה, ערך של סיפוק מיידי והוא מרגיש שהכל מותר לו, ובלבד שיספק ויהיה מסופק- המחיר לו ולנו יקר. במיוחד אם יש א. אמיצות וג. וב. ומ. שמתלוננות.  ופה, כמובן חייבים תודה ענקית לכל ארגוני הנשים, שהעלו לסדר היום את נושא ההטרדה המינית של חלק מהגברים, שפוגע בשמו הטוב של המין הגברי בכלל ובנפשותיהן של קרבנות ההטרדות בפרט.

בגדול כל אחד יכול. כל מה שצריך הוא לבנות סולם ערכים נכון להתנהל על פיו ולא לסטות וכל אחד ואחת מאיתנו יוכלו. הכי גבוה. הכי רחוק. הכי עמוק. הכי רחב. הכי שתרצו.