תולעת ושדים בשירות המקדש 

תולעת ושדים בשירות המקדש  

לר' אליהו הכהן ולר' מאיר אלמליח הי"ו,

בחג השבועות ה'תשע"א בחצר בית הכנסת "בית יוסף" נדרשנו לשאלה: כיצד סוטטו אבני בית המקדש ללא ברזל?, ומהו כוחם וצורתם של השדים?, אך נלענ"ד כי השאלה היותר גדולה היא: כיצד סוטטו שמות השבטים על אבני החושן והאפוד?. 

בהוצאה החדשה (הרביעית, טרם הודפסה) של ספרי "אשר על המשכן" מבואר כך: על אבני השוהם נחקקו שמותיהם כל י"ב שבטי ישראל "לזכרון', שיראה הקב"ה השבטים כתובים לפניו, ויזכור צדקתם" (רש"י- שמות, כ"ח, י"ב). האותיות של שמות השבטים היו חרוצות בתוך אבני השוהם, "כמו שחורצין חותמי טבעות שהם לחתום אגרות, כתב ניכר ומפורש" (רש"י- שמות, כ"ח, י"א). וכן מובא בגמ': "אבנים הללו (שבאפוד ובחושן) אין כותבין אותן בדיו, משום שנאמר (שמות, כ"ח, י"א): 'פתוחי חתם' (בחקיקה), ואין מסרטין עליהם באיזמל, משום שנאמר (שמות, כ"ח, כ'): 'במלואתם' (שיהיו שלמות שלא יחסרו מהם כלום), אלא כותב עליהם בדיו, ומראה להן שמיר (על פני הדיו) מבחוץ, והן נבקעות מאליהן (כחריץ האות), כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום, וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסירה כלום. ת"ר: שמיר זה ברייתו כשעורה, ומששת ימי בראשית נברא (אבות, פ"ה, משנה ו), ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו. במה משמרין אותו?, כורכין אותו בספוגין של צמר, ומניחין אותו באיטני (קנה חלול) של אבר מליאה סובי שעורין" (סוטה, מח:). "משחרב בית המקדש בטל השמיר" (סוטה, פ"ט, משנה ו), וכן הגמ' מספרת בהרחבה (גיטין, ס"ח.), כיצד שלמה המלך אילץ את אשמדאי מלך השדים, להביא לו את תולעת השמיר, בכדי לחתוך בו את אבני בית המקדש הגדולות. כמבואר להלן (עם פירוש הרש"י ותרגום חופשי):

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף סח עמוד א:

"עשיתי לי שרים ושרות ותענוגת בני האדם שדה ושדות" (קהלת, ב' ח'), 'שרים ושרות' - אלו מיני זמר, 'ותענוגת בני האדם' - אלו בריכות ומרחצאות, 'שדה ושדות' שדה ושדות - הכא תרגימו: שידה ושידתין (שד ושדים), במערבא אמרי: שידתא (שדה=נקבת השד). אמר רבי יוחנן: שלש מאות מיני שדים היו בשיחין (רש"י- באותו מקום), ושידה עצמה איני יודע מה היא (רש"י- מה דמותה? ומה טיבה?, ויש אומרים: שידה עצמה ראש כולן ואמן, איני יודע מאי היא). אמר מר, הכא תרגימו: שידא ושידתין (שד ושדים). שידה ושידתין למאי איבעי ליה (לשם מה שלמה המלך היה צריך שד ושדים)?, (תשובה:) דכתיב: "והבית בהבנתו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו" (מלכים-א, ו, ז'), (שלמה המלך) אמר להו לרבנן: היכי אעביד? (רש"י- בלי כלי ברזל), אמרו ליה: איכא שמירא (רש"י- יש תולעת שמיר, בריה מששה ימי בראשית ואין כל דבר קשה יכול לעמוד מפניו) דאייתי משה לאבני אפוד (רש"י-כותב עליהם בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן). אמר להו: היכא אישתכח (איפה אפשר למצוא תולעת שמיר?)?, אמרו ליה: אייתי שידה ושידתין כבשינהו אהדדי (הבא שד ושדים וכפאם ביסורין לעד שיגלו לך היכן היא), אפשר דידעי ומגלו לך. אייתי שידה ושידתין כבשינהו אהדדי (רש"י- לחצן יחד כמו במגהץ של בגדים), אמרי: אנן לא ידעינן, דילמא אשמדאי מלכא דשידי ידע (אמרו לו אנו לא יודעים, אולי אשמדאי מלך השדים יודע). אמר להו: היכא איתיה?, (אמר להם שלמה: היכן נמצא אשמדאי שאוכל לכבשו) אמרי ליה: איתיה בטורא פלן (רש"י- הוא נמצא בהר פלוני), כריא ליה בירא (רש"י- כרה לו שם בור), ומליא ליה מיא ומיכסיא בטינרא (מלא אותו מים וכיסהו באבן) וחתמיה בגושפנקה (וחתם בחותמו), וכל יומא סליק לרקיע וגמר מתיבתא דרקיעא (בכל יום עולה ולומד בישיבה בשמים), ונחית לארעא וגמר מתיבתא דארעא (ויורד לארץ ולומד בישיבה בארץ), ואתי סייר ליה לגושפנקיה (אח"כ חוזר לבורו ובודק שלא נגע בו אדם, ולא גילה אותו) ומגלי ליה ושתי, ומכסי ליה וחתים ליה ואזיל (אח"כ הוא פותח את הבור שותה ושוב סוגר אותו בחותמו).

שדריה (שלמה המלך שלח את) לבניהו בן יהוידע (הגיבור), יהב ליה (נתן לו) שושילתא דחקיק עלה שם (שרשרת עם השם המפורש), ועזקתא דחקיק עלה שם (אזיק עם השם המפורש), וגבבי דעמרא (גיזות של צמר) וזיקי דחמרא (נודות של יין). אזל כרא בירא מתתאי (בניהו בן יהוידע הלך להר שבו נמצא בורו של אשמדאי, וחפר בור מתחת לבורו במורד ההר), ושפינהו למיא וסתמינהו בגבבי דעמרא (הוריק את מי בורו של אשמדאי, וסתם בצמר את החור בין שתי הבורות), וכרא בירא מעילאי ושפכינהו לחמרא וטמינהו (אח"כ כרה בור אחר מעל בורו של אשמדאי, ומשם הוא מילא את בורו של אשמדאי ביין, ואז הוא מילא בעפר את שתי הבורות שחפר, בכדי שאשמדאי לא ירגיש), סליק יתיב באילנא (לאחר מכן בן יהוידע התחבא בין ענפי האילן). כי אתא סייריה לגושפנקא, גלייה אשכחיה חמרא (כשאשמדאי חזר הוא בדק את חותמתו על בורו ומצאהו שלם, ולאחר מכן הוא פתח את בורו, ומצא בו יין במקום מים), אמר, כתיב: 'לץ היין המה שכר וכל שגה בו לא יחכם' (משלי, כ', א'), וכתיב: ''זנות ויין ותירוש יקח לב'  (הושע, ד', י"א), לא אישתי (לא שתה). כי צחי (כשנהיה צמא), לא סגיא ליה (רש"י- לא יכול להתאפק), אישתי רוה וגנא (רש"י- שתה, נשתכר ונרדם). נחית (ירד בניהו מן האילן), אתא, שדא ביה שושילתא, סתמיה (רש"י- סגר השלשלת סביב צוארו שלא יוכל ראשו לצאת). כי אתער הוה קא מיפרזל (כשאשמדאי התעורר הוא היה משתגע ומתעסק לנתקה הימנו), אמר לו (בניהו): שמא דמרך עלך(שם הקב"ה עליך)! שמא דמרך עלך (שם הקב"ה עליך)! כי נקיט ליה ואתי (כשלקח אותו וחזר), מטא דיקלא חף ביה שדייה (הגיעו לדקל השד התחכך בו והפילו), מטא לביתא שדייה (הגיעו לבית הפילו), מטא גבי כובא דההיא ארמלתא (הגיעו לצריף קטן שאלמנה מתגוררת בו), נפקא

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף סח עמוד ב

איחננא ליה (יצאה והתחננה לפניו שלא יחוף בו), כפא לקומתיה מיניה (סילק את כתפיו מן הצריף והלך לצד אחר) איתבר ביה גרמא (נשבר בו עצם), אמר: היינו דכתיב: "ולשון רכה תשבר גרם".

חזא סמיא (עוור) דהוה קא טעי באורחא (שהיה טועה בדרך), אסקיה לאורחיה (העלהו להטותו אל הדרך). חזא רויא (שיכור) דהוה קא טעי באורחא (שהיה טועה בדרך), אסקיה לאורחיה (העלהו אל הדרך). חזא חדוותא דהוו קמחדי לה (רש"י- ראה הכנסת כלה שהיו מרבין בשמחה מאד), בכה. שמעיה לההוא גברא דהוה קאמר לאושכפא עביד לי מסאני לשבע שני (שמע אורח אומר למארחו, הכן לי כלים כי אני אחזור בעוד שבע שנים), אחיך (חייך). חזא ההוא קסמא דהוה קסים (ראה קוסם עושה קסמים), אחיך (חייך). כי מטא להתם (כשהיגיעו לבית שלמה), לא עיילוה לגביה דשלמה עד תלתא יומי (לא הכניסוהו לשלמה המלך במשך שלשה ימים). יומא קמא אמר להו (למחרת אמר להם): אמאי לא קא בעי לי מלכא לגביה (למה המלך לא קרא לי לבוא אליו)?, אמרו לו: אנסיה מישתיא (רש"י-שתה הרבה), שקל לבינתא אותיב אחברתה (לקח לבנה והושיבה על חברתה). אתו אמרו ליה לשלמה (באו וסיפרו לשלמה), אמר להו: הכי אמר לכו: הדור אשקיוה (אמר להם כי אשמדאי התכוון לומר להם: השקו אותי עוד יין). למחר אמר להו (למחרת אמר להם): ואמאי לא קא בעי לי מלכא לגביה (למה המלך לא קרא לי לבוא אליו)?, אמרו ליה: אנסיה מיכלא (אכל הרבה), שקל לבינתא מחברתה אותבה אארעא (לקח את הלבנה העליונה והושיבה על הקרקע). אתו אמרו ליה לשלמה (באו וסיפרו לשלמה), אמר להו: הכי אמר לכו: נגידו מיניה מיכליה (אמר להם כי אשמדאי התכוון לומר להם: להאכילו רק מעט).

[לסוף] תלתא יומי עייל לקמיה (לאחר שלשה ימים בא לפני שלמה), שקל קניא ומשח ארבעה גרמידי ושדא קמיה (אשמדאי לקח קנה סימן ארבע אמות וזרק לפניו), אמר לו: מכדי כי מיית ההוא גברא לית ליה בהדין עלמא אלא ד' גרמידי (שהאדם מת יש לו בעולם הזה רק ארבע אמות), השתא כבשתיה לכולי עלמא ולא שבעת עד דכבשת נמי לדידי (עכשיו אתה כבשת את כל העולם, ולא שבעת עד שכבשת גם אותי)!?, אמר לו: לא קא בעינא מינך מידי (אינני צריך ממך כלום), בעינא דאיבנייה לבית המקדש וקא מיבעי לי שמירא (ברצוני לבנות את בית המקדש, ואני זקוק לתולעת שמיר), אמר לו: לדידי לא מסיר לי (לי נמסרה תולעת שמיר), לשרא דימא מסיר ליה (לשר הים היא נמסרה), ולא יהיב ליה אלא לתרנגולא ברא דמהימן ליה אשבועתיה (והוא לא נותן את התולעת אלא רק לציפור דוכיפת, כי הוא מאמין לשבועתה שהיא תחזיר לו אותה). ומאי עבד ביה (ומה עושה הדוכיפת בתולעת)?, ממטי ליה לטורי דלית בהו ישוב (לוקח אותה להרים שאין בהם ישוב של זרעים ואילנות להתפרנס שם), ומנח לה אשינא דטורא (מניח אותה על שן ההר) ופקע טורא (רש"י- ההר מתבקע מעט כמין חריץ, עד שמשליך שם זרע האילנות, וגדלים אילנות שם ומתפרנס מהם), ומנקיט מייתי ביזרני מאילני ושדי התם והוי ישוב. והיינו דמתרגמינן: נגר טורא (לכן מתרגמים דוכיפת "נגר הר"). בדקו קינא דתרנגולא ברא (חפשו היכן יש קן של דוכיפת) דאית ליה בני (שיש לה גוזלים בחור הקן שלה), וחפויה לקיניה זוגיתא חיורתי (ותסגרו את החור עם זכוכית, כדי שיראה את בניו ולא יוכל ליכנס אצלם, ויהא צריך לשמיר לבקע הזכוכית). כי אתא בעי למיעל ולא מצי, אזל אייתי שמירא ואותביה עלויה, רמא ביה קלא שדייה, שקליה (כהדוכיפת יביא את השמיר, שלוחו של שלמה יצעק על הדוכיפת, והיא תפיל את השמיר, והוא יייקח אותה לשלמה), אזל חנק נפשיה אשבועתיה (הדוכיפת חנק את עצמו, מפני שהוא לא יכל לקיים את שבועתו להחזיר התולעת לשר הים).

אמר ליה בניהו: מאי טעמא כי חזיתיה לההוא סמיא דהוה קא טעי באורחא, אסיקתיה לאורחיה (למה עזרת לעוור)?, אמר ליה: מכרזי עליה ברקיעא דצדיק גמור הוא, ומאן דעבד ליה ניחא נפשיה זכי לעלמא דאתי (כי הוא היה צדיק גמור, ומי שעוזר לצדיק זוכה לעולם הבא). ומאי טעמא כי חזיתיה לההוא רויא דקטעי באורחא, אסיקתיה לאורחיה (למה עזרת לשיכור)?, אמר לו: מכרזי עליה ברקיעא דרשע גמור הוא, ועבדי ליה ניחא נפשיה כי היכי דליכליה לעלמא (כי הוא היה רשע גמור, ובעה"ז עושים לו טוב בכדי שלא יזכה לעולם הבא). מאי טעמא כי חזיתיה לההוא חדוותא, בכית (למה בכית כשראית שמחת הכנסת כלה)?, אמר ליה: בעי מימת גברא בגו תלתין יומין, ובעיא מינטר ליבם קטן תליסרי שנין (החתן עתיד למות בתוך שלשים יום, והכלה תצטרך לחכות ליבם שלוש עשרה שנים, עד שיביא שתי שערות ויהא ראוי לחליצה). מאי טעמא כי שמעתיה לההוא גברא דאמר ליה לאושכפא עביד לי מסאני לשבע שנין, אחיכת (למה צחקת על האורח)?, אמר ליה: ההוא שבעה יומי לית ליה, מסאני לשבע שנין בעי (אין האורח בטוח שיחיה שבעה ימים, והוא מכין כלים לעוד שבע שנים)!, מ"ט כי חזיתיה לההוא קסמא דהוה קסים, אחיכת (למה חייכת כשראית קוסם)?, אמר ליה: דהוה יתיב אבי גזא דמלכא (תחתיו היה אוצר גדול זהב וכסף טמון), לקסום מאי דאיכא תותיה (ייקסום מה נמצא תחתיו). תרחיה גביה עד דבנייה לבית המקדש (שלמה השאיר את אשמדאי אצלו, עד שסיים לבנות את בית המקדש).

יומא חד הוה קאי לחודיה (יום אחד שלמה היה לבד אצל אשמדאי), אמר ליה: כתיב: "כתועפות ראם לו" (רש"י- להקדוש ברוך הוא יש לו תועפות ראמים למשלחתו וליפרע פורענות בשליחותו), ואמרינן: כתועפות - אלו מלאכי השרת, ראם - אלו השדים, מאי רבותייכו מינן (מה היתרון שלכם על בני האדם, עד נשתבח הקב"ה בכם)?, אמר לו: שקול שושילתא מינאי (הורד מעלי הכבלים) והב לי עיזקתך (ותן לי את טבעתך שהיה חקוק עליה השם המפורש), ואחוי לך רבותאי (ואני אענה לך על שאלתך). שקליה לשושילתא מיניה ויהיב ליה עיזקתיה (שלמה הוריד מעל אשמדאי את הכבלים ונתן לו את טבעתו), בלעיה (אשמדאי בלע את הטבעת), אותביה לחד גפיה ברקיעא ולחד גפיה בארעא, פתקיה (זרק את שלמה) ארבע מאה פרסי. על ההיא שעתא (על אותה השעה) אמר שלמה: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". "וזה היה חלקי מכל עמלי", מאי 'וזה'?, רב ושמואל, חד אמר: מקלו, וחד אמר: גונדו (לבושו). היה מחזר על הפתחים, כל היכא דמטא אמר: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים".

כי מטא גבי סנהדרין, אמרו רבנן: מכדי שוטה בחדא מילתא לא סריך (רש"י- השוטה אינו נדבק לומר דבר אחד של שטות כל הימים, שזה אומר הייתי מלך ואינו אומר דבר שטות אחרת), מאי האי?, אמרו ליה לבניהו (שאלו את בניהו בן יהוידע): קא בעי לך מלכא לגביה (המלך בקש שתבוא אליו)?, אמר להו: לא. שלחו להו למלכוותא (שאלו את המלכות): קאתי מלכא לגבייכו (המלך בא אליכן)?, שלחו להו: אין, קאתי (אמרו אכן הוא בא לשכב אתנו). שלחו להו: בידקו בכרעיה (אמרו למלכות תבדקו את רגליו, שרגליו של שד דומות לשל תרנגולים), שלחו להו: במוקי קאתי (המלכות ענו לסנהדרין כי הוא אינו בא לשכב יחף, אלא עם גרביים), וקא תבע להו בנידותייהו (ואף בזמן שהן נדות שוכב איתן), וקא תבע לה נמי לבת שבע אימיה (ואף בקש לשכב עם בת שבע אמו). אתיוה לשלמה והבו ליה עזקתא ושושילתא דחקוק עליה שם (הסנהדרין החזירו את שלמה לארמונו, ונתנו לו שלשלת ומנעול אשר עליהם חקוק שם ה'), כי עייל חזייה, פרח (כשאשמדאי ראה את שלמה הוא פרח), ואפילו הכי הוה ליה ביעתותא מיניה (למרות זאת לשלמה נותר פחד מפני אמדאי). והיינו דכתיב: "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על יריכו מפחד בלילות". רב ושמואל, חד אמר: מלך והדיוט (שלמה לא חזר שוב למלכותו), וחד אמר: מלך והדיוט ומלך.

נמצאנו למדים כי לצורך בנית המקומות הקדושים ביותר לעם ישראל, השתמשו בתולעים (לצביעה ולסיטוט), וכשהיה צורך גוייס לשם כך אף אשמדאי מלך השדים.כלומר, המטרה הקדושה מקדשת את כל האמצעים הנדרשים לשם ביצועה.