מזונות ילדים - כל התורה 

מזונות ילדים - כל התורה

הסדרים בדבר משמורת ילדים, הסדרי ראיה ומזונות ילדים עולים לדיון ומצריכים הכרעה כאשר בני זוג אינם גרים תחת קורת גג אחת, בין אם מדובר בבני זוג ידועים בציבור אשר חושבים להיפרד ובין אם מדובר בבני זוג נשואים אשר חושבים על גירושין.

ההורים יכולים להסכים בניהם על כל ההסדרים, אך בכדי שהסכמתם תהיה תקפה הם יצטרכו לאשר אותה בפסק דין על ידי הערכאה השיפוטית המתאימה. בהעדר הסכמה בין ההורים רשאי כל אחד מההורים לפנות לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני על מנת לדרוש הכרעה על כך.

הבסיס הנורמטיבי לפסיקת מזונות ילדים בישראל מופיע בסעיף 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 אשר קובע שאדם חייב במזונות ילדיו על פי הדין האישי החל עליו. החוק מוסיף שבמידה ועל האדם לא חל דין אישי או שהדין האישי פותר אותו ממזונות ילדים, יחולו עליו הוראות החוק.

הדין האישי אשר חל על אדם הינן ההוראות אשר מחייבות אותו על פי המסגרת הדתית אליה הוא משתייך. לפיכך, לאור ריבוי הדתות בישראל, מתקיים בפועל חיוב שונה במזונות ילדים בין הורים בני העדות השונות, בן בני זוג חסרי דת, או בני זוג בעלי דתות שונות.

בחרנו לפרט ביתר את אופן החיוב במזונות ילדים אשר חל על בני זוג יהודים, הגם שהיקף החיוב אשר חל על האב במשפחה יהודית במזונות ילדים נמצא באופן דיי מפתיע במדינה מתקדמת ודמוקרטית כמו במדינת ישראל גדול יותר מכל שאר האבות בעדות האחרות.

יש להקדים ולומר שסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 נותן לאם זכות ראשונה במשמורת ילדים עד גיל 6 (חזקת הגיל הרך) ולכן האב נמצא זה שבדרך כלל נתבע במזונות ילדים. 

הדיון במזונות ילדים החל בדין העברי בשנת 150 לספירה בתקנות חכמים בדור התנאים באושא, שם נאמר:   

"דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש...".

בשנת 1180 לספירה פסק הרמב"ם בהלכות אשות, יב,יא, [יד]:

"כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים, עד שיהיו בני שש שנים.

"מכאן ואילך, מאכילן עד שיגדילו בתקנת חכמים; ואם לא רצה, גוערין בו, ומכלימין אותו, ופוצרין בו. אם לא רצה, מכריזין עליו בציבור ואומרין, פלוני אכזרי הוא, ואינו רוצה לזון בניו; והרי הוא פחות מעוף טמא, שהוא זן את אפרוחיו. ואין כופין אותו לזונם אחר שש".

הלכה דומה נפסקה גם בשנת 1600 לספירה בשו"ע, אבן העזר סימן ע"א, סעיף א':

"חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם; ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה, מכריזין עליו בצבור ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו; ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם,  מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו".

בתקנת הרבנות הראשית תש"ד משנת 1944, האריכו הרבנים הראשיים לישראל הרב הרצוג והרב עוזיאל את חובת האב במזונות ילדים עד גיל 15 לבן ובת כאחד מדין כפיה, ולא מדין צדקה שחלה קודם לכן על האב לילדים מגיל 6 ועד גיל 12 לבת, ו- 13 לבן.  

הדין העברי אינו קובע חיוב ספציפי לגבי מזונות ילדים בגיל 15-18, אולם הבסיס הנורמטיבי לפסיקת המזונות בגיל הנ"ל מצוי בחוק אשר קובע את חובת המזונות עד גיל 18.

מזונות ילדים מעל גיל 18 נפסקים על פי פס"ד קישנר שם נקבע שעל פי חזקת הנזקקות בתקופת השרות הצבאי הסדיר בצה"ל האב חייב לספק לילדים שליש מגובה המזונות ששולמו קודם לכן.    

לסיכום, האב חייב באופן אבסולוטי במלוא הצרכים ההכרחיים של הילדים עד גיל 15, ובהוצאות שמעבר לצרכים ההכרחיים ישאו שני ההורים יחד מדין צדקה, ועל פי מבחני היכולת. מזונות ילדים בגיל 15-18, יפסקו מדין צדקה והם יחולו על שני ההורים על פי מבחני היכולת. או במילים אחרות על פי צורכי הזכאי ויכולת החייב בהתאם ליחס הכנסה הפנויה שיש בין שני ההורים. לגבי מזונות ילדים מעל גיל 18 ובתקופת השרות הצבאי הסדיר בצה"ל חייב האב לספק לילדים שליש מגובה המזונות ששולמו קודם לכן.