היחס של הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית ותרפיית הגשטלט* 

מרטין היידגר, הנחשב למייסד פילוסופיית האכסיסטנציאליזם במאה זו, קבע רעיון מרכזי בפילוסופיית הקיום, שהפרט הינו הוויה בעולם(`DaSein`) - הוא רעיון המכלול. האדם אינו קיים כאני או כנושא ביחס לעולם חיצוני; האדם גם אינו חפץ או גוף אשר מתקשר עם דברים אחרים שעושים את העולם. לבני אדם יש קיום על-ידי היותם בעולם ולעולם יש קיום מפני שיש הוויה שמגלה אותו. הוויה ועולם הינם אחד. השניים אינם יכולים להתקיים בנפרד או שתהיה להם משמעות בזכות עצמם.
לתהליך התקשרות זו משמעות עמוקה. בה האדם מבטא את קוטביות אנושיותו הייחודית המהווה את ביטוי הפוטנציאל העצמי שבו, מודעותו העצמית כפונקציה של עבר, הווה ועתיד ואת המוטיבציה. זהו בלשון יונג, תהליך ה-self ככוליות החוויה האישית והביטוי האישי העצמי.
הפסיכיאטרים משוויץ, בינסוינגר, בוס, שטורך וקוהן, ומגרמניה, שטראוס וגבסטאל, אימצו ופיתחו את פילוסופיית האכסיסטנציאליזם לפסיכולוגיה. הם הגדירו את פסיכולוגית האכסיסטנציאלזם כ"מדע נסיוני על קיום האדם המשתמש במתודה של ניתוח פנומנולוגי. הוא חותר לגלות ולהבהיר ולהבין, יותר מאשר להסביר, את תופעת ההתנהגות כפי שהיא מפגינה את עצמה באותו הרגע".
כמו כן, חלחלו השפעות אכסיסטנציאליות בתורות טיפוליות הומניסטיות, בתורת האורגניזם, בפסיכולוגית הגשטלט ובזרם הפרסונליסטי.
בצד השפעותיה החיוביות של האכסיסטנציאליסטים יש להדגיש גם את הצדדים המסוכנים כמו למשל, סכנת הכלליות ובדחיית הרובד ה"לא-מודע".

עקרון הקוטביות הביא את רעיון המכלול לביטוי מאוזן, משמעותי ובריא בחיי הפרט.

העקרונות הבאים מציגים את השילוב של התורות הנ"ל בסדר רעיוני מבחינה תאורטית וטיפולית גם יחד.

העקרונות של הפילוסופיה האכסיסטנציאליסטית.

עקרון ראשון:

הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית רואה בתהליך הקוטביות באישיות האדם, גורם המרחיב את מודעותו והבנתו של האדם ומעמיק את ממשותו וגורם לו לפעול במיטבו הפוטנציאלי. למשל, ללא מודעות למוות, החיים חסרי טעם, ללא כעס אין אהבה. תהליך זה הוא אקטיבי, לא צפוי, אי-רציונלי ורגשי. לפירושם של האכסיסטנציליזם, קוטביות היא הפכים או התנגשויות בין תכונות, עמדות וערכים העוברים דרך ציר. למשל, עבר-עתיד, אובייקט-סובייקט, חיים-מוות, אנימה-אנימוס - הם הפכים קוטביים.

האדם מתקשר לעולם רק מכוח דאגנותו (`Besorgen`) לחרדת המוות. למוות מכנה משותף לאדם ולעולם. המוות הוא הצורה הברורה, הסופית והממשית והאובייקטיבית שמתוכה משתקפים כוחות החיים באדם. כמו כן, העולם סופג חוויה סובייקטיבית סופית זו. אין להתקשרות זו יחס מיקומי )קטגוריאלי( אלא יחס ידיעתי ודינמי. האדם הסובייקטיבי יכול רק מכוח התקשרות זו, להתחבר עם העולם האובייקטיבי. הוא יחד עם התחברות זו מקטין את הפער שבין קוטב אחד לשני ובכך הוא יכול להביא את הקוטביות לכדי הרמוניה ושיתוף.

העקרונות האכסיסטנציאליסטים הבאים עשו את רעיון הכוליות ועקרון הקוטביות למאורגנים ושלמים, מובנים וממשיים.

עקרון שני:

אדמונד הוסרל ובהשפעת ברטאנו, הנחשב למייסד התנועה הפנומנולוגית, קבע, שהתאור הפנומנולוגי )'התכוונותיות'( יורש את ההסבר הסיבתי. זמן ההווה הוא הרקע הממשי והחי לפנומנולוגיה. הייחודיות מעניקה הבנה בתאור הפנומנולוגי. מטרת הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית להבין האדם בעזרת יחודייותו. המוטיבציה לב ליבה של היחודיות, הכוללת: מימוש עצמי, מודעות, יצירתיות, יחסי אנוש ומשמעות. פסיכולוגית האכסיסטנציאליזם מאמינה שהתופעות המתרחשות בחיי האדם צריכות להיות מנותחות לפי הערך של עצמן. מבחינת האכסיסטנציאליזם מתן הסברים על קיום האדם במושגים של עצמי, לא מודע, אנרגיה פסית, או במושגי כח, כמו: אינסטינקטים או דחפים - מתבטלים. האכסיסטנציאליסט גורם שתופעות הן מה שהן וכפי שהן מתגלות באותו הרגע; אין תוצאה של משהו אחר. לטענת האכסיסטנציאליסטים, זהו עניינה של הפסיכולוגיה לתאר תופעות בזהירות ובשלמות ככל האפשר. תאור ובאור פנומנולוגי הינו המטרה של מדע הפסיכולוגיה ולא הסבר סיבתי או החיפוש אחר הוכחה לתופעה.

עקרון שלישי:

העקרון הפנומנולוגי מביאה את תפיסת עולמו של האכסיסטנציאליסט למסקנה, שהמוטיבציה יורשת את הסיבתיות. הפסיכולוג האכסיסטנציאליסטי מתנגד להעברת מושג "הסיבתיות" ממדעי הטבע לפסיכולוגיה כי בקיום האדם אין יחסים של גורם ותוצאה. לכל היותר קיימת סדרה של התנהגויות, אך אין להסיק סיבתיות מרצף של התנהגויות. אירוע שקרה לאדם בילדותו אינו בהכרח הגורם להתנהגותו העכשוית כמבוגר. יתכן ולשני האירועים יש אותה משמעות אך אין זה מרמז על כך שאירוע אחד גרם לאירוע שני.
פסיכולוגית האכסיסטנציאליזם, שאינה דומה למדעים האחרים כלל, צריכה מודל משלה - פנומנולוגי ומושגיה צרכים להיות בעולם. היא צריכה לעבוד עם מודלים של קיום, חופש, אחריות, התהוות, מרחב, מודעות, זמניות ועוד.

הפסיכולוג האכסיסטנציאלי מחליף את מושג הסיבתיות במושג המוטיבציה. מוטיבציה מניחה מראש הבנה או אי-הבנה של היחסים בין גורם ותוצאה. למשל, כמו שבוס אומר, הרוח גרמה לחלון להסגר, אך האדם מונע לסגור את החלון מפני שהוא יודע שכאשר החלון סגור גשם לא יחדור פנימה או הרעש יאטם.
מוטיבציה והבנה הינם העקרונות האופרטיביים בניתוח התנהגות אכסיסטנציאלית.

עקרון רביעי:

הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית צריכה מודל משלה של אמת הנחשפת על פני השטח. היא חושדת בתאוריה סמכותית מפני שתאוריה כזו, מסיקה שמשהו שלא ניתן לראותו יוצר את מה שניתן לראותו. לאכסיסטנציאליסט, רק מה שניתן לראותו ולחוותו על פני השטח בדרך כלשהי הינו אמיתי. האמת אינה מתגלת דרך תרגיל אינטלקטואלי, היא נחשפת בתופעות עצמן וכשהאדם קשוב לאנושיותו שבו-למימוש שלו. תאוריה או הנחה א-פריורית, מצמצמת האפשרות של גילוי והבנת האמת שבהתנסות. אמת זו יכולה להיות מושגת על-ידי אדם אותנטי הפתוח לגמרי לעולם, היודע לבחור חופשית וברצינות ולהעדיף את האחריות מאשר להימלט ממנה.

עקרון חמישי:

פסיכולוגית האכסיסטנציאליזם מאמינה שהאדם מטבעו חפשי ולכן הוא, ורק הוא, אחראי לקיומו ולקיום סביבתו. החפש כפי שבוס, פרום, בינסוונגר ודומיהם מניחים, אינו דבר שיש לאדם, אלא חלק בלתי נפרד מהגשמת קיומו הבריאה והאותנטית. אלה שלא מקיימים האחריות וחירותם, הם לא אותנטים והצועדים להרסנות ופחדנות עצמית. האדם חופשי בבחירתו מחד, אומר לנו סרטר, אך מאידך, הוא אינו חופשי לבחור בחופש.

תרפיית התבנית )הגשטלט(

פרדריק )פריץ( פרלס, המייסד והדמות המרכזית של טיפול הגשטלט, כמו בינסוינגר, בוס, שטראוס ואחרים, הושפע במידה רבה מהפילוסופיה של היידגר. הוא קיבל את ההתנגדות לפיצול שבין הסובייקט לבין האובייקט. פרלס, כמו הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית, מאמין בשלמות הפרט בעולם. האדם תופס שלמויות ולא את המרכיבים מהם עשויות. כל השקפה או תאוריה שהורסת שלמות זו הינה תאוריה או השקפה המסלפת ומפצלת את משמעות הוויית האדם כאורגניזמוס חי.
פרלס עיצב תורת טיפול עקבית ומתוחכמת להפליא, על יסודות כוליים אכסיסטנציאלסטיים, על-ידי התגברות על גורמים מעקבים, כמו למשל, המגע התפיסתי של הפציינט עם העולם החיצון ועם גופו הוא גרוע )זהו ה'הפטפוט' `das Gerede` של היידגר(, הביטוי העצמי השוטף של צורכי הפציינט חסום )זהו ה'סקרנות' `die Neugier` של היידגר(, והדחקת צרכיו ודחפיו של הפציינט. פרלס הפנה את שימת הלב לשלושה הפרעות באישיות כגורמים מעקבים נוספים, לעיצוב כוליותו של האדם והם: שלב "הקלישה", "הצביעות" ו"המבוי הסתום". "הענין הבלתי-גמור" בחיי האדם אף הוא חיבל מאוד בתוצר השלם.

גם פרלס ראה דווקא בקוטביות יסוד מחוייב, המביא את האדם לכדי איזון בין החלקים המנוגדים, תוך ניצול כל אותם עקרונות אכסיסטנציאלים.

עקרון ראשון:

כוחה של הקוטביות כמחויב מציאותו האנושית של האדם משותף לפרלס ולאכסיסטנציאליזם. תרפיית הגשטלט סוברת גם היא, שפעולה קיטובית חייבת שתתקיים בהתנהגותו הפסיכולוגית של אדם, מכיוון שניגודים אינם מבטלים זה את זה, אלא משלמים זה את זה. הם מביאים את אישיותו המקוטעת של האדם לידי שלמות מאורגנת ומשמעותית. למשל, כדי לחוש בחום, עלינו להיות מודעים לקרה או כדי שהפציינט יגלה תכונות גואלות וחייו יתעשרו ויגיעו לאיזון הוא חווה את החלק ה"מנצח" והחלק ה"מנוצח" שבו במשור אחד. הטכניקה של "הכסא החם" מסייעת לממש את יתרונות שבקוטביות, כמו כן בקבוצה לומד החבר לדאוג לצרכיו ומאידך אף לדאוג לקבוצה ככלל. מודעות קיטובית זו תורמת להבטחת הקבוצה ולהבהרה של המכנים המשותפים.

פרלס אף הציע דרכים יעילות במיוחד, כדי שהאדם יגשים את המגמה המרכזית של פילוסופיית היידגר- הגשמת כוליותו של האדם בעולם מבחינת מודעותו הפרטית, כמו שהגדיר זאת היידגר: "היש אשר בישותו יש לו ענין בישותו" (`das Dasein ist Seiendes, dem es seinem Sein zum dieses Sein Selbst`). וזאת הוא עשה על-ידי קבלת הקוטביות ולא ביטולה. כמו למשל, גילוי מבנהו השלם של האדם, שחרור דחפים, הבלטה וחידוד דמויות, מודעות לגוף ול"מבוי הסתום", טקטיקת התמיכה, ההשארות, ההזנה, ההמחשה החיצונית ו"הכסא החם".

עקרון שני:

פרלס, כמו האכסיסטנציאליזם, סובר שהתאור הפנומנולוגי יורש את ההסבר הסיבתי. הוא קיבל את המושגים התאורתיים שמה שקיים - קיים כאן ועכשיו; כמו ש"ורד הוא ורד" בנוכחותו. והרחיב עקרון זה על כלל התנהגות האדם והחדירם בתהליכי טיפול. גם הוא האמין שאירוע נחווה דרך קיום החיים היחודי של עצמו בהווה ולא דרך שום גורם סיבתי או חוק א-פריורי-מטאפיזי חיצוני מעבר. תהליכי הטיפול שלו חדורים רוח אכסיסטנציאלית הלכה למעשה. למשל, הנאורוטי יכול לדעת איך הוא מייצר את הקשיים של עצמו,ואיך פותרם, רק במסגרת זמן הווה, על-ידי צפייה עצמית טהורה, על-ידי העברת הרגשות לזמן הווה, על-ידי התמקדות על צורת הביטוי העצמי.

עקרון שלישי:

פרלס, אף הוא, סובר שהמוטיבציה יורשת את הסיבתיות. הוא מאמץ את משמעות המימוש העצמי,לב ליבה של המוטיבציה, כביטוי להוצאה מהכוח אל הפועל, רעיון שהוא אבן פינה של האכסיסטנציאליסטים. פרלס, כמו היידגר, מבחין בין אדם ממשי ולבין "אדם סתם", כהבחנה שבין המימוש העצמי ולבין המימוש העצמי המדומה. התכונות שמעניק פרלס לאדם בעל מימוש עצמי מדומה מקבילים להפליא לדמותו של ה"אדם סתם" של היידגר. רוב בני האדם חיים אך ורק למען הדימוי העצמי שלהם. משום שאנשים אלה עסוקים בהשלכת עצמם ככזה או אחר הם יוצרים בתוכם חללים המולידים תסכול, חסר שביעות ויאוש, המקביל ל"איש ההמון" של היידגר - אחד בין הרבים; הוא עושה, אומר, מאמין, מה שכולם עושים, אומרים, מאמינים.
פרלס, כמו למשל שטראוס, יאספרס, פרום והיידגר, דוחה את "משחקי בינה אינטלקטואליים" המבטיחים "פעילות סרק". יש להבין את המבוי הסתום של הפציינט ולא להסבירו. עם ההבנה מונח היסוד ליכולתו של התרפיסט לעזור לפציינט להכירו ולחוות את קיומו, וזהו התהליך המשותף והמרכזי של האכסיסטנציאליזם והגשטלט.

עקרון רביעי:

פרלס, כמו האכסיסטנציאליסטים, מצא מודל משותף שבו יבוטא הבנתו של האדם בנסיון חוויתי שעל פני השטח. הוא בחר במודל זה המורכב מיסודות קיומיים כמו , כאן, עכשיו, חוויה, נסיון וגילוי, ונתן להם ביטוי אכסיסטנציאליסטי ולא מורליסטי. למשל, הביטוי "אני מרגיש נפגע" הופך לביטוי "אני רוצה לנקום", ויחד עם זה הופך להרבה יותר פעיל, כאן ועכשיו או כביטוי "אני מרגיש אשם" שיהפוך לביטוי "אני כועס" יגלה הפציינט עד כמה הוא באמת כועס. כמו כן, הושם דגש על ההתנהגות האורגניסטית היחודית של הפציינט. תרפיית הגשטלט מתעניינת במודעות האדם ל"מה" או "איך" שקיים וכפי שהוא קיים ולא לסיבה שהדבר קיים- לא ל"מדוע". ה"איך" חוקר את המבנה של פנימיות האירוע האנושי יחודי, הוא מתייחסת לעולם כפי שהוא ומוציאה מכלל שייכות את מה שעלינו כביכול להיות. משום כך, המוקד בתרפיית הגשטלט הוא על הפציינט כפי שהוא ולא על מה שהוא צריך להיות.
פרלס הצביע על כך שכאשר אנו מסתכלים על היחסים שלנו עם אחרים, וכשאנו מסתכלים על היחס שלנו כלפי עצמנו, אנו מגלים שאנחנו תמיד מלאים במחשבות על איך עלינו להיות או מה אנו מחויבים להיות. אנו תמיד מנסים לשנות את עצמנו ואת העולם ואנו משוכנעים שאנו מחויבים לעשות משהו בענין זה.
בניגוד לאמונה זו, הגשטלטיסט מאמין שיש להתייחס אך ורק למה שעולה על פני השטח. מה שעולה על פני השטח הן פעולות מגע שדרכן משתדל האדם ליצור מצבים שבהם הוא יכול להתקיים ולהתנסות בחיים. הגשטלטיסט אינו מאמין שלמילה "חובה" יש כוח לשנות את המציאות וכל מי שמאמין בכך נתפס כאחד שאינו במגע עם המציאות האקטואלית.

עקרון חמישי:

פרלס, בעקבות הפסיכולוגיה האכסיסטנציאליסטית, ראה בחופש את הכלי לממש את ההתנסות החוויתית שעל פני השטח כמו שהו וכפי שהיא. לדידו, האדם, רק הוא אחראי לקיומו כלפי עצמו וכלפי הסובב אותו. פרלס פיתח טכניקות, כדי לטפח את תחושת הפציינט לקחת אחריות לרגשותיו ולהתנהגותו ושלא יהא תלוי בזולת, ובכך לבטא את האותנטיות שלו, את אנושיותו ברוח סרטר- את בשלותו- את "אשר הנהו". למשל, דחיית ה"מדוע", שימוש ב"אני" נגד ה"זה", ציון ציפיות מהטיפול בגלוי, דיוק לשוני מ-"אני חייב ל...-" ל-"אני בוחר ל...", רווחת הפרט בטיפול קבוצתי. כמו סרטר, אף פרלס עמד על הדרכים בו מנסה האדם לרדת מאחריותו, על דרך הביטוי המלולי.

קיום ההוויה כולה בדינמיקה קוטבית

הפילוסופיה האכסיסטנציאלית, על ענפיה הטיפוליים כגון, הלוגותראפיה של פרנקל, תרפיית הקיום של בינסוואנגר ותרפיית התבנית, הנה אחד הגילויים המעניינים, המקוריים והמפתיעים ביותר במחשבה המודרנית.
ואמנם על רקע זמנה בולטים זרמים מהאמפיריציזם על גווניו השונים, דרך האסוציאטיבים ועד לאידיאליסטים.
אולם הפילוסופיה האכסיסטנציאליסטית הייתה הראשונה שהכניסה לגבולות המחשבה אתאיסטית של קירקגור והא-תאיסטית של ניטשה, את רעיון קיום ההוויה כולו, כפי שהיא ונתנה לו דינמיות קוטבית מתהווה ונוכחת - יום יום ורגע רגע, גלויה ויחודית.

שכן, הפילוסופיה האכסיססטנציאלית טבעה מערכת טרמינולוגית, שאם כי מונחיה לקוחים מן היהדות, הפרוטסטאנטיות, הסוציאליזם או הלשון, היא נתנה להם הוראות משלה ויצרה על ידם רקמה חוויתית וחופש בחירה אוטנטית, הבנתית ולא תבונית , ממשית ולא מופשטת, שיש בה משום אינטרפטציה בהתמודדותה עם תורות-פסיכולוגיה המסתיימות בתיאוריות על התניה, מנגנוני התנהגות ודחפים אינסטינקטיביים.

הפילוסופיה האכסיסטנציאלית מסבירה כי עלינו לרדת מתחת לתיאוריות הללו ולגלות את האדם, את ההוויה שדברים אלה קורים לה - את המציאות שמתחת לפיצול שבין סובייקט ואובייקט, "שבאה במגע... שממקדת תשומת-לב והקשבה... שיודעת שאני חש, מרגיש, או חושב".)(Gestalt Therapy Now 263

הסתרת ההוויה ואובדן תחושת הקיום

אמת, בתרבות שלנו כולנו מהססים לכאורה לדבר על ההוויה. האם זה חושפני מדי, פנימי מדי, עמוק מדי? על-ידי הסתרת ההוויה מאבדים אנו בדיוק את אותם הדברים שאנו מוקירים ביותר בחיים, שכן תחושת הקיום כרוכה ומשוקעת בשאלות הקיום העמוקות והבסיסיות ביותר - שאלות של אהבה, מוות, חרדה, אחריות, פרדוקס, מוטיבציה, חירות הבחירה, שימת-לב והקשבה - שאלות הפונות למצוקתו, מאבקו, ניקורו, סופיותו והישרדותו של האדם המערבי. בחווית החרדה הנורמלית, למשל, לא היה לאדם גם חופש, לולא היתה לו חרדה. בחווית הכעס הנורמלית למשל, לא היה לאדם גם אהבה, לולא היה לו כעס. החרדה והכעס מוכיחים כי קיימים באדם ערכים, מעורפלים ככל שיהיו. ללא ערכים היה רק יאוש עקר.

הפילוסופיה האכסיסטנציאלית צמחה בעצמה מתוך פרדוכס מוזר, ומתוך הצורך לתפוס את מציאותו השלמה של הפרדוכס ולשמש ביטוי לו. בעבר מעולם לא היה לנו מבול של מידע כגון זה המציף אותנו באמצעות הרדיו, הטלוויזיה והלווין, ועם זאת לא היתה לנו מעולם ודאות פנימית כה מועטה באשר להוויתנו העצמית. ככל שגוברת והולכת האמת האובייקטיבית, כן קטנה והולכת הוודאות הפנימית שלנו. יכולתנו הטכנית שהתעצמה עד-להדהים לא העניקה לנו שום אמצעי של שליטה באותה היכולת, ורבים חווים כל צעד נוסף בהתקדמות הטכנולוגיה כדחיפה חדשה לקראת השמדתנו האפשרית. דבריו של ניטשה היו נבואיים להפליא כשאמר:

אנו חיים בתקופה של תוהו-ובוהו אטומי... ההופעה הנוראה... מדינת הלאום... והרדיפה אחר האושר תהיה תמיד הגדולה ביותר כשיש ללכוד אותו בין היום למחר; משום שמחרתיים עלול כבר להיות קיצה של עונת הרדיפה מכל וכל.

בעומדנו מול הסכנה החמורה ביותר בהיסטוריה להישרדות האדם, הפילוסופיה האכסיסטנציאלית מצאה שאפשרויות הקיום נעשו חשובות יותר על-ידי עימותן עם הכחדתו האפשרית. האדם-היחיד הוא עדיין היצור שיכול להתפלא, שיכול להיות מוקסם על-ידי סונטה, שיכול לצרף סמלים כדי ליצור שירה לשמח את לבותינו, שיכול להשקיף על זריחת השמש בתחושה של רוממות וחרדת-קודש.
כל אלה הם סימניה של ההוויה והם קובעים את האתגר בתרפיית התבנית ש"היא הפילוסופיה האכסיסטנציאלית הראשונה העומדת על רגליה שלה". )גשטלט מלה במלה 20(

תרפיית התבנית בגישתה ההוליסטית והמושפעת

פרדריק )פריץ( פרלס )1970-1893(, פסיכותרפיסט פרוידיאני לשעבר, יהודי-אוסטרי, המייסד והדמות המרכזית של טיפול הגשטלט, מסביר את יתרונה של תרפיית התבנית בכך, ששיטות ההגות האכסיסטנציאלית זקוקות לתמיכה ממקור אחר. למשל, בובר שאל מן היהדות, סארטר - מן הסוציאליזם, ביסוואנגר - מן הפסיכואנליזה, וכיוצא באלה. ואילו "תרפיית התבנית היא פילוסופיה המנסה לחבור יחדיו עם כל השאר, לעלות בקנה אחד עם כל השאר - עם הרפואה, עם מדעי הטבע, עם היקום, עם מה שיש. תרפיית התבנית מוצאת את תמיכתה בתצורתה שלה, שכן תצורת התבנית - נסיקת הצרכים - היא תופעה ביולוגית ראשונית." )גשטלט מלה במלה 21( זוהי גישה שלמותית - הוליסטית, הכוללת בתוכה מרכיבים רבים ומכוח גישה זו מצא פרלס קשר עמוק יותר מדמיון מילולי מקרי, בינה ולבין החשיבה המזרחית כפי שהיא באה לידי ביטוי במכתבים של לאו-טסה והזן-בודהיזם. שניהם עסקו בחקר ההוויה "המולידה הכל".(The Way of Life 88) החשיבה המזרחית לא סבלה מעולם מאותו קרע קיצוני בין סובייקט והאובייקט אשר אפיין את החשיבה המערבית, וחיצוי זה בדיוק הדבר שעליו מבקשת תרפיית התבנית להתגבר.(Zen Buddhism 11)

תרפיית התבנית החלה להתפתח בשנות ה-50 מתוך המפגשים של פריץ פרלס, אשתו לאורה פרלס, פסיכואנליטית ופסיכולוגית תבניתית עם הקולגים שלהם בניו-יורק ובקליפורניה. התפתחות זו היתה חלק מהתנועה ההומניסטית שהתמקדה סביב אברהם מאסלו, קארל רוג'רס, אריך פרום, קורט גולדשטיין, קארל ביהלר ואחרים. קבוצה זו, ביחד עם פריץ פרלס, עודדה את אנשי המקצוע להעריך מחדש את הגישות המסורתיות שעל פיהן טיפלו באנשים.

פרלס נחשב למייסד תרפיית התבנית מאחר ולו היתה ההשפעה הגדולה ביותר על התפתחותה.

תרפיית התבנית מושפעת משלושה מקורות: מפסיכולוגית התבנית, מפילוסופית האכסיסטנציאליזם ומהפסיכואנליזה. יחד עם זאת, במהותה ובדרכי פעולתה, תרפיית התבנית הנה תרפיה חוויתית-אכסיסטנציאליסטית ולא מילולית-פרשנית, ואינה זהה לפסיכולוגיה התבניתית. עיקר הדגש מושם על חקירת התהליך הפנומנולוגי של "המה" ו"האיך" בהתנהגותו של הפציינט ולא על ה"מדוע" - לא על הסיבתיות. ה"איך" ו"המה" מתייחסים לתהליך עצמו על כל מרכיביו, ואילו ה"מדוע" שבו עוסקים בשיטות טיפול שונות, המתמקדים יותר בסיבות לתופעה. ההתמקדות ב"איך" וב"מה" מאפשרת לאדם לחוש את התנסויותיו במלואן במקום לנסות להסביר אותן. הרעיון בתרפיית התבנית הוא, לפתח את המודעות של הפציינט לפוטנציאל הטבוע בו מלידה וללמד אותו להשתמש בו לקראת הבשלתו התקשורתית בעיקר באמצעות מניפולציות לא מילוליות. "בבואך להקים תקשורת עם פלוני עליך להבין שברצונך לעורר בלבו מודעות לדברים שיש להבחין ]ולא להגיד[ אצל בן-השיח" )גשטלט מלה במלה 48( היא מסייעת לפציינט לפתח את המרכזיות שלו, לדעת שיש לו אמצע, שיש לו מרכז המהווה את בסיס היציאה שלו לעולם. מרכז זה צריך להחליף את דרך החיים החד צדדית או הלא סימטרית שמאפיינת את הפציינט והגורמת לתחושת התסכול ואי-שביעות הרצון מחייו העכשוויים.

יעודה האוניברסלי של תרפיית הגשטלט ועקרון השלם

פרלס אף הרחיק לכת בהתייחסו להגדרת הסיוע של התרפיה מבחינה יחודיותה ואוניברסליותה. היא לא רק מסייעת לפרט, כפרט ככוח של בחירה, אלא היא האמצעי הבלעדי והמחויב להצלת המין האנושי: "או שהפסיכיאטריה האמריקנית תקבל בבוא היום את הגשטלט כדרך ההבנה הראלית והיעילה שאין בלתה, או שהיא תאבד בעיי המפולת של מלחמת אזרחים ופצצות אטומיות... אך כיצד נפקח את עיניו ואוזניו של העולם? אני רואה בעבודתי תרומה קטנה לבעיה זו, המקפלת בתוכה את האפשרות להצלת המין האנושי". (Gestalt Therapy 13)

מושג הגשטלט פותח על ידי מקס וורטהיימר, קורט קופקה וולפגנג קוהלר, קבוצה של פסיכולוגיים גרמנים שחקרו בתחילת המאה את תחום התפיסה החזותית, כלומר, כיצד אנשים יוצרים שלמים בעלי משמעות מתוך כל כך הרבה פריטים תחושתיים שנקלטים מן העולם החיצוני או הפנימי. קבוצה זו יסדה את התנועה שהתמרדה נגד צורת הניתוח הנפשי שבוצע על ידי הפסיכואנליטיקאנים הפרוידיינים. הקבוצה הציגה סוג חדש של ניתוח חוויות אכזיסטנציאליות או התנסויות מודעות. הם הראו שאדם אינו תופס דברים באופן בלתי שייך או מבודד אלא הוא מארגן אותם בתהליך התפיסה לשלם בעל משמעות. למשל, מענפים, שורשים, גזע ועלים אנו יוצרים "עץ"; או למשל, לפי חוקי ההמשכיות )צורה שנראית כמו יהלום בין מקבילים ולא כמו האות W על גבי האות M(, הסגירה )הצורה נראית כמו ריבוע, למרות שאיננה גמורה(, והקירוב )הצורה נראית כמו שלוש קבוצות של שני קווים כל אחת( לומדים על עקרון השלם.

הפסיכולוגים הגשטאלטיאנים טענו שטבע האדם מאורגן על ידי דפוסים או שלמים ושזה נחווה על ידי הפרט ככזה. הם גם הניחו שאת אותם דפוסים יש להבין אך ורק במסגרת ההתייחסות שלהם. למשל, "אדם שנכנס לחדר מלא אנשים אינו תופס רק כתמים של צבעים, תנועות, פנים וגופות. הוא תופס את החדר ואת האנשים שבתוכו כיחידה שבה אלמנט אחד שנבחר מתוך הרבה אחרים, מובלט בעוד שהאחרים נסוגים לרקע. נניח שהחדר הוא הסלון ושהאירוע הינו מסיבת קוקטיל, מרבית האורחים כבר נוכחים אך יש מאחרים הממשיכים להגיע לחדר. נניח שאורח מאחר מגיע. אורח זה הינו מכור לאלכוהול והוא מאוד רוצה לשתות. עבורו, האורחים, האוכל, המוסיקה, הרהיטים וכל השאר הנם חסרי חשיבות והם נמוגים לרקע. מכל האובייקטים הקיימים בחדר הוא יעדיף לגשת לבר. הבר עבורו הינו המוקד". (The Gestalt Approach 4)
הבחירה איזה אלמנט יבלוט נקבעת כתוצאה מגורמים רבים, כשכולם נכללים תחת המושג ענין. כל עוד יש ענין כל התמונה תופיע כמאורגנת באופן משמעותי. רק כאשר חסר ענין לגמרי התפיסה נעשית מופרדת והחדר נראה כערבוביה של אוביקטים שאינם קשורים זה בזה. מדוגמא זו, ניתן ללמוד על החשיבות שיש לצופה ביצירת השלם בעל המשמעות או מעורבותו בתהליך יצירת הגשטלט.

התהליך של הכרה בכל אובייקט שהוא, דורש תחילה הבחנת האובייקט מסביבו; האובייקט מוכרח להראות כדמות על רקע. "דמות" היא המוקד של הענין - האובייקט או הדפוס, "הרקע" הוא ההקשר שבו נמצאת הדמות. במושגים של תפיסה, הדמות היא זו שתופסת את המרכז של המודעות הקשובה. למשל, כאשר אדם מביט על מטוס, תפיסת האובייקט נעשית דמות על רקע השמים. במושגים של פעולה, הדמות היא הפעולה העיקרית הנמשכת של הגוף. למשל, כאשר אדם קורא בספר, הקריאה היא הדמות שבולטת מכל שאר הפעילויות, כגון: לעיסת מסטיק, שמיעת תקתוק השעון, שמיעת מוסיקה, שמיעת קולות העולים מן הרחוב ועוד.

לדמות יש גבולות ברורים שמקיפים ומפרידים אותה מהסביבה. הרקע הוא ההמשכיות; לא רק שהוא מקיף את הדמות אלא מתרחב מעבר לה. זה כמו אגרטל על שולחן או עפיפון על רקע השמים. הפעילות ההדדית שבין הדמות והרקע הנה דינמית. מה שקיים כדמות יכול לסגת לרקע ומן הרקע יכול להתבלט ענין אחר.
הגשטלט גם נוטה להגיע לידי סיום שמאפיין את החוויה הקיומית של כאן ועכשיו. אם הגשטלט אינו מגיע לידי סיום, נשאר האדם עם ענין בלתי-גמור. כל מצב בלתי-גמור ימשיך ללחוץ עד אשר יגיע לידי השלמה ורק אז הוא יעלם וענין אחר מתוך הרקע יעלה למרכז השדה כדי שיבוא לידי סיום. הגשטלטים הבלתי גמורים, כמוהם העניינים הלא מותחלים יעלו על פני השטח, כלומר להכרתו של האדם בזה אחר זה כשתמיד הגשטלט הכי חשוב , בין אם הלא נגמר או הלא מותחל, יעלה ראשון.

בתחום הלמידה החליפו הפסיכולוגים הגשטאלטים את דוקטרינה האסוציאציות )`FREE ASSOCIATION`/'תסמיך חופשי'( במושג ה'אינסייט' (`INSIGHT`) - התובנה. הם הניחו שאדם לומד משימה כשלם בעל-משמעות ולא באופן מקוטע. הקבוצה גם הציגה את הרעיון ש"השלם קובע את משמעות החלקים", כלומר, שמשמעות השלם גדולה מסך החלקים שלו. לדוגמא: סימפוניה של מוצרט, מורכבת אמנם מצלילים בודדים שאפשר לרשום אותם במדויק, יוצרת אצלנו תפיסה מוסיקלית שהיא מעבר לצלילים המרכיבים אותה. תפיסה זו סותרת את ההנחה הקודמת שהשלם הוא סך כל החלקים שלו - כלומר, שהשלם וחלקיו שווים.

המטרה הכוללת של תרפיית הגשטלט

"הפילוסופיה האכסיסטנציאלית הראשונה העומדת על רגליה שלה", )גשטלט מלה במלה 20( הציבה לפניה מטרה כוללת. המטרה הכוללת היא לעזור לפציינט להגיע לרמת מודעות עצמית רחבה ומעמיקה יותר או בלשון פרנץ רוזנצווייג נציג הפילוסופיה האכזיסטנציאלית הדית "המחשב החדש". מודעות לרגשותיו, לגופו, למחשבותיו, ליצירתיותו ולסביבתו. התרפיסט מעודד את הפציינט ללמוד להיות מודע לצרכים האמיתיים שלו ולפתח מיומנויות, דרכי למידה והתמודדות, ולספק אותם מבלי שהוא יפגע באחרים. התרפיסט עוזר לו ליצור מגע מלא יותר עם התחושות שלו. הוא מלמד את הפציינט להריח, לטעום, לגעת, לשמוע ולראות. הוא מעודד אותו להתנסות חוויתית בכל האספקטים של עצמו. הוא מנחה אותו לקראת מיזוג החלקים המנוגדים שבאישיותו. התרפיסט מלמד את הפציינט לתפקד כשלם שיטתי המורכב מרגשות, תפיסות, מחשבות, תנועות פיסיות ותחושות. כתוצאה מכך, הפציינט נעשה פתוח יותר לצרכים האמיתיים שלו במקום להמשיך ולהחזיק במניפולציות כמו: ייבוב, האשמה או רגשות אשם כדי להשיג תמיכה מהסביבה. התרפיסט גם עוזר לפציינט להעשות רגיש לסובב אותו ולבוא במגע גומלין עמם וכן להעשות גמיש בתגובותיו תוך שהוא למד להעשות פתוח להתנסות בפגיעות שבאינטימיות וללבישת מגן שריון במצבים שיש בהם פוטנציאל הרסני לגביו. ביחסים מעין אלה בין האדם והסובב הוא מתחיל את תהליך הקיום: שהוא קבלה מהסביבה את הדרוש לצרכי קיום והתפתחות והתרמה לסובב מה שביכולת האדם לתת - תהליך זה מפרה, מספק ומעשיר הדדית ויוצר שינוי ומיצוי השפעתי בין אדם לסביבתו. הפציינט מונחה לקראת התבגרות כלומר, ללקיחת אחריות להתנהגותו ולתוצאותיה. הוא יודע לכן, שאין התרפיה עונה על כל בעיות האדם ואין בה פתרונות אוניברסליים הטובים תמיד, הוא גם יודע שבדרך הבסיסית של התייחסות ושל התנסות אנושית יחודית יכול מתוך אחריותו הפרטית להתייחס לבעיותיו ולפתרונותיו.

ולבסוף נסיים עם דבריה של מרים פולסטר, מרצה בחוג לפסיכיאטריה באוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו:

]טיפול גשטלט[ נולד מאיחודם של מוח פורה וסביבה פורייה. כוח החיות של התיאוריה נשמר בגלל התחכום שלה, ההולך וגדל, ובגלל הרחבת השימוש בה - הנזקפים לזכותן של התרומות בנות הקיימא של פרלס ועמיתיו, ותלמידיהם. זוהי תיאוריה עשירה ואלגנטית, הנותנת הכוונה ופותחת מגוון אפשרויות בחירה טיפוליות. (The Evolution of Psychotherapy 322) The Evolution of Psychotherapy: Chris Hatcher and Philip Himelstein, eds., The Handbook of Gestalt Therapy (New York: Jason Aronson, 1976) מתוך: בגנות הפסיכותרפיה 238[

סכום

הפסיכיאטרים אימצו ופיתחו את פילוסופיית האכסיסטנציאליזם לפסיכולוגיה. פרדריק )פריץ( פרלס, המייסד של טיפול הגשטלט, כמו הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית, מאמין בשלמות הפרט בעולם. הפסיכיאטרים הגדירו את פסיכולוגית האכסיסטנציאלזם כ"מדע נסיוני על קיום האדם המשתמש במתודה של ניתוח פנומנולוגי. הטיפול הפסיכולוגי חותר לגלות ולהבהיר ולהבין, יותר מאשר להסביר, את תופעת ההתנהגות כפי שהיא מפגינה את עצמה באותו הרגע".
כמו כן, חלחלו השפעות אכסיסטנציאליות בתורות טיפוליות הומניסטיות, בתורת האורגניזם, בפסיכולוגית הגשטלט.
הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית רואה בתהליך הקוטביות באישיות האדם, גורם המרחיב את מודעותו והבנתו של האדם ומעמיק את ממשותו וגורם לו לפעול במיטבו הפוטנציאלי. אדמונד הוסרל מייסד התנועה הפנומנולוגית, קבע, שהתאור הפנומנולוגי )'התכוונותיות'( יורש את ההסבר הסיבתי. העקרון הפנומנולוגי מביאה את תפיסת עולמו של האכסיסטנציאליסט למסקנה, שהמוטיבציה יורשת את הסיבתיות. הפסיכולוגיה האכסיסטנציאלית צריכה מודל משלה של אמת הנחשפת על פני השטח. פסיכולוגית האכסיסטנציאליזם מאמינה שהאדם מטבעו חפשי ולכן הוא, ורק הוא, אחראי לקיומו ולקיום סביבתו.
גם פרלס ראה דווקא בקוטביות יסוד מחוייב, המביא את האדם לכדי איזון בין החלקים המנוגדים, תוך ניצול כל אותם עקרונות אכסיסטנציאלים. כוחה של הקוטביות כמחויב מציאותו האנושית של האדם משותף לפרלס ולאכסיסטנציאליזם. פרלס, כמו האכסיסטנציאליזם, סובר שהתאור הפנומנולוגי יורש את ההסבר הסיבתי. פרלס, אף הוא, סובר שהמוטיבציה יורשת את הסיבתיות. פרלס, כמו האכסיסטנציאליסטים, מצא מודל משותף שבו יבוטא הבנתו של האדם בנסיון חוויתי שעל פני השטח. פרלס, בעקבות הפסיכולוגיה האכסיסטנציאליסטית, ראה בחופש את הכלי לממש את ההתנסות החוויתית שעל פני השטח כמו שהו וכפי שהיא. לדידו, האדם, רק הוא אחראי לקיומו כלפי עצמו וכלפי הסובב אותו.
הפילוסופיה האכסיסטנציאליסטית הייתה הראשונה שהכניסה לגבולות המחשבה אתאיסטית של קירקגור והא-תאיסטית של ניטשה, את רעיון קיום ההוויה כולו, כפי שהיא ונתנה לו דינמיות קוטבית מתהווה ונוכחת - יום יום ורגע רגע, גלויה ויחודית. תרפיית התבנית היא פילוסופיה המנסה לחבור יחדיו עם כל השאר, לעלות בקנה אחד עם כל השאר - עם הרפואה, עם מדעי הטבע, עם היקום, עם מה שיש. תרפיית התבנית מושפעת משלושה מקורות: מפסיכולוגית התבנית, מפילוסופית האכסיסטנציאליזם ומהפסיכואנליזה. יחד עם זאת, במהותה ובדרכי פעולתה, תרפיית התבנית הנה תרפיה חוויתית-אכסיסטנציאליסטית ולא מילולית-פרשנית. המטרה הכוללת היא לעזור לפציינט להגיע לרמת מודעות עצמית רחבה ומעמיקה יותר. זוהי המודעות שלה קרה פרנץ רוזנצווייג אבי האכזיסטנציאליזם הדתית בשם 'המחשב החדש' The New Thinking "".