המואוזלאום וביאור להמואוזלאום 

      המואוזלאום / שמעון טל רז

החמה עוקדת את הלבנה

דמעות המלאכים נוטפות כטיפות דם

לתוך עיניו של העקוד,

של שליש האוריים,

של העבד לחמה.

אדם עוקד את אם כל חי,

איל העקידה.

תובע את עלבונו הצורב,

החטא הקדמון.

קן צפור מבהיק,

אל לובן האופק.

הנשמה [אברהם]

עוקדת את הגוף [שרה]

המאכלת [לוט]

מנסרת את הנשמה.

שבבי החזיון,

הנתזים מצלע האדם.

נפש כי תקריב מכם קרבן,

על גבי מזבח נגה,

מאבני גזית מסותתות.

         ביאור להמואוזלאום / שמעון טל רז

הלבנה נתונה לחסדי קרניה הבוהקות של החמה

אם לקיום, אם לאין, אם לביטוי הישות העצמית

והנראטיב, כפי שמשתקפים בסיפורי המקרא,

תורה, נביאים וכתובים, אם לכליון והשכחה

שהם תולדת העקידה.

כסוי הלבנה בעת הזאת כמוהו כמות או כגלות,

ועם הוולדה הפצע הולך ומגליד,

עד הרפואה השלימה בשיא זוהרה,

עת הלבנה במילואה.

הביטוי של הסיפור האישי באוזני המלאכים

עד כדי לעוררם לבכי,

השתפכות הנפש והשתתפות באבל

הוא חלק מהגשמת החזון של העבד לחמה,

לגלוי אור באפילה של התוהו ובוהו

הקודם למעשה הבריאה במשמעות של

משואה לתקומה, מאפילה לאור גדול,

כאמור, וזרחה לכם יראי שמי

שמש צדקה ומרפא בכנפיה.

אם כל חי היא חוה, כאמור, נקבה תסובב גבר,

לשון גבורה היא מידתו של יצחק.

חוה היא הצפור האם, אודותיה נאמר,

ובפשעיכם שולחה אמכם.

היא כמו כן איל העקידה

שעולה לקרבן,

במשמעות של הרמה והגבהה

במקום יצחק,

ופה בא לידי ביטוי נסיונו של אברהם בעקידה,

אודותיה נאמר, הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו.