שלא כדרכי הפילוסופיה הכבדה, זו הנעצרת על כל צעד ומבקשת לברר ולפתור את ספקותיו,
הפילוסופיה הפרקטית נמנעת מדיונים רמי מעלה וכבדי משקל, ובוחרת לסלול את הדרך
פשוטה ביותר אל עבר מסקנה פרקטית יומיומית.
שהרי בעוד שהפילוסופיה הכבדה פותחת בשאלה וספק ואף מסיימת וחותמת בהם, חברתה,
הפילוסופיה הפרקטית, פותחת בכמה הנחות יסוד מוסכמות (ע"פ רוב), בוחנת אותן ומסיימת
במסקנה הכרוכה בהבנה עמוקה יותר הנושאת בחובה שינוי והתפתחות.
מבלי להיכנס להגדרות פורמאליות של המושג רטוריקה, ומבלי להיכנס לדיון מדעי מה היא
קשורת.
ראשית נעמיד כאן הגדרה קונצנזואלית, הנחת יסוד כללית, רווחת ומקובלת, אחר נבחן את
הדעה הרווחת ואת השלכותיה ונסיק מהן את ההבנות הקשורות להתנהלות האדם ומחשבתו.
פירוש המושג רטוריקה בתודעת רוב הדוברים זהה - אמנות הנאום והשכנוע.
אלא שיש מאתנו שתופסים את הרטוריקה כגורם חיובי- שימוש יעיל ומוצלח בלשון (נאום
שכנוע, ויש אלה שמשווים לו גוון שלילי- שימוש מופרז ולא קוהרנטי, אינוס השפה
(תעתועשכנוע).
דומה כי עצם הפירוש, "אמנות הנאום והשכנוע", טומן בחובו את שני ההיבטים גם יחד.
בעוד ש"נאום" מורה חד משמעית על שימוש יעיל בשפה, "שכנוע" יכול להתפרש לטוב ולרע
באותה המידה.
תקשורת, בהגדרתה השטחית והלא ממצה מוסכמת ע"פ רוב (ובשם המחקר) כחלק אינטגראלי
בחוויית כל היצורים החיים וכל שכן האדם. הנחת היסוד עליה נבנה את הפרק שלנו היא
אותה הגדרה לא ממצה לפיה תקשורת היא תהליך של העברת תוכן (מסר) בין שני גורמים.
גם לתקשורת נוכל לייחס היבטים חיוביים ושליליים, המחקר יבקש לברר מה היא "תקשורת
מוצלחת" ובתוך כך ליחס לה היבטים חיוביים, בעוד שעבורנו, תמימי הדעים החלוקה
הדיכוטומית שיש בתפיסת המושג תקשורת היא ברמת האמת והשקר. רוצה לומר, עבורנו,
תקשורת חיובית היא זו המעבירה תוכן אמתי ואילו תקשורת שלילית מנסה להעביר מסר
שקרית.
חלוקה זו, בין חיובי לשלילי, אמת ושקר תנחה אותנו בהמשך הדברים ותהיה זו שתוביל
למסקנה המעשית.
רטוריקה, השימוש היעיל במילים, עומדת לרשות כל אדם באשר הוא בן שיח ובשל כך הרי שיש
ביכולתנו לפתח ולאמן אותה.
את הדוגמא הקלסית לכך נביא מעולם המכירות, הן כולנו מכירים את סוכן המכירות הממולח
שמסוגל במילותיו לשכנע כל אדם לרכוש משהו גם אם אין בו שום תועלת או ערך.
יכולת השכנוע, כאן בדמות יכולת המכירה, היא משהו שסוכני מכירות מאז ולתמיד ימשיכו
לאמן ולפתח, והלא אין זו אלא מהות מקצועם.
אלא, שדוגמה זו טומנת בחובה גם את ההיבט השלילי של רטוריקה מפותחת, היכולת להשתמש
במילים בצורה יעילה כדי להטעות ולתעתע ואף להצליח בכך.
אמנות השכנוע יכולה באותה מידה להתפרש כאמנות התעתוע, ורק בשל עובדה זו ערכה
האיכותי כאמנות יורד. שהרי אם יכולה הרטוריקה ליצור היבטים שלילים בעולם מה טיבה
כאמנות.
(מבלי לבוא במחוזות הפילוסופיה בדבר "אמנות מה היא?" )
ראשית יש להבחין בין המושג "אמנות" לבין ייחוסו כשם תואר, יש שיטענו כי אמנות
כשלעצמה היא הפקת היבט חיובי (איכות), ייחוסה לרטוריקה היא כשם תואר בשל האיכות
שטמון בה (אמנות הנאום), אך אין זה אומר שרטוריקה כשלעצמה היא אמנות לשמה, כפי שלא
נגיד שאדריכלות או לחימה הן אמנות לשמה.
לעת עתה נסתפק בהבחנה זו ונסמוך לה טענה שמא עלינו להכיר כי רטוריקה איננה אמנות
כלל ועיקר אלא דווקא - אומנות.
שהרי טיבה כאומנות נעוץ בעצם העובדה שיש ביכולתנו לשפר את טיבה וכתוצאה מכך לשפר את
יכולת הביטוי ויכולת האנשים להבין אותנו, ובלבד שיהיה שימושה איכותי ותואם לערכי
האמת של הדברים הנאמרים.
מה שמוביל ישירות לעניין הבא - ערך האמת כמאפיין עקרי של טיב התקשורת.
תקשורת כתהליך העברת תוכן נמדד אצלנו בהתאם למידת האמת או השקר של הדברים הנאמרים,
ברמה הפשטנית - אם אבי יבקש להעביר לי מסר שאחותי מתכננת לנטוש את הלימודים ולעבור
לגור בחו"ל, (מבחנתי כנמען) תהיה התקשורת הזו שוות ערך כאילו אמר שמחר ירד שלג בתל
אביב.
ערך האמת של הדברים קובע את היחס לטיב התוכן והמסר שאנו מבקשים להעביר.
ברמה הכללית יותר נצטרך לשאול מה הוא "ערך אמת" ?
כאן מתחלק העניין לשניים ולוקח אותנו אל מחוז חפצנו, נפש האדם ותודעתו.
ערך האמת של תוכן יכול להתפרש ולהתקבל מתוך ניסיון העבר והיכרות עם המציאות (ערך
האמת בדבר קיומו של חד קרן הוא 0, שקרי), במישור הזה לא נעז לדבר על אמת אבסולוטית
של דברים, אלא על אמת יחסית ורלוונטית לרגע נתון.
(כהרגלה, הפילוסופיה הפרקטית לא נגררת לדיונים הכבדים, היא עושה שימוש זהיר "בחצי
אמיתות" כדי להמשיך את תנועת המחשבה אל עבר המעשי והפשוט.)
ההיבט השני והמעניין יותר לדידי, הוא ערך האמת המתפרש בהתאם לאדם עצמו, לתוכן
הפנימי שבו. היבט זה, נפש האדם ותודעתו, ביחס לתקשורת ותוכן מועבר, הוא שהוליד
ביטויים כמו "אחד בפה ואחד בלב".
תוכנו הפנימי של האדם הן כל אותן אמיתות ותפיסות שהוא פועל לפיהן, אותם הדברים שהוא
אומר לעצמו, השפה בה מדברת מחשבתו, שפת גופו, שפת לבו ואפילו "נשמתו".
מאפייניו האישיותיים, כל שמתחולל בעולם התוכן הפנימי של האדם הם האמת שלו, אלו הם
היגדיו. הם שמעצבים אותו והוא שעושה אותם.
לא מובן מאליו שלרשימת התוכן הפנימי צריך להתווסף גם מה שאדם אומר, מוציא מפיו. שכן
לא תמיד יש תיאום מוחלט בין היגדיו של אדם לבין דבריו.
תקשורת לא איכותית מבחנתו, תמימי הדעים, היא תקשורת בה התוכן שנמסר לנו לא עולה
בקנה אחד עם התוכן הפנימי של דוברן, תוכן שמוצא אף הוא את דרכו לשיח (לרוב בשפת
הגוף). ערך האמת של הדברים שנאמרו, ביחס מציאותי למי שאומר אותם הוא 0 , שיקרי.
והתקשורת היא שלילית ובזויה.
(האם אין זה אלא שורש הכיעור ברטוריקה כמתעתעת, אינוס השפה, הוקעת איכותה כמשקפת
ערך אמת כלשהו.)
את ערך האמת ביחס להיבטים הפנימיים של האדם אנו מזהים בתקשורת המיידית בעזרת שפת
הגוף והבעות הפנים (או מהיכרות אישית), ובטווח הארוך הוא מתגלה בהתנהגות והלך רוח
תואמים מצד הדובר.
מצב זה, רטוריקה ותקשורת על היבטן השלילי, לא צריך להתפרש כטעות. אין זה אלא תוצר
לוואי אך טבעי של הכוח שמקנה השפה, כוח יוצר והורס, כוח בשימושו לטוב או לרע.
אלא מאי, אדם המבקש להטיב את אומנות הרטוריקה שלו ולשפר את התקשורת שלו עם עצמו ועם
הסובבים אותו ייתקל עד מהרה בכורח לנסות לשמור תמיד על האמת שבדבריו. גם אם יבקש
לעשות שימוש לרעה בתקשורת יצטרך לשמור על ערך האמת שלא ייחשף.
בתוך כך נטען כי ההכרה הראשונה בואך אלי תקשורת היא בעצם קיומו של התוכן הפנימי
שלך, עבורך זו "האמת", האם לשקף אותה בתהליך העברת מסר זו החלטה אחרת, החלטה אחראית
שיש לקחת באם רצונך שדבריך יהיו איכותיים.
לא נרחיב תיאור נוסף על היבטיה הרעים של תקשורת קלוקלת או רטוריקה מתעתעת, והלא
כולנו נכווינו מלשונו המושחזת של אי איזה אדם, כוויה וניסיון העבר הם שמולידים גם
את הזלזול הברור בדבריי הפוליטיקאים.
בהתאמה לשם המאמר, נתמקד בתקשורת ורטוריקה כדרך חיים אבל מתוך הגוון החיובי
והאיכותי של השתיים.
פעם אחר פעם מוצאת הפילוסופיה הפרקטית את דרכה חזרה אל נפש האדם (על תודעתו) ואל
היבטים חברתיים.
גם במאמרנו זה, מתוך ההתחקות אחר טיב התקשורת ואיכות אנו מוצאים עצמנו עומדים מול
שני אותם היבטים קריטיים- תקשורת מטבעה כהעברת מסר כוללת אינטראקציה חברתית. היות
וכרוך בתהליך גם תוכן פנימי ותודעה פרטית, הרי שהיא גם נוגעת גם באופיו של אדם
ובפנימיותו.
ולכן, את מסקנותינו המעשיות בדבר שימוש יעיל בתקשורת נחלץ משני ההיבטים במקביל:
נפתח בהנחה כי את התוקף למילים מעניקה התנהגות הולמת מצד הדובר, התועלת הישירה
בבחירה לשקף את התוכן הפנימי היא בתחושת הביטחון.
שמירה על ערך האמת של הדברים שנאמרים ביחס לפנימיותו של האדם מעניקה לו חוסן, שכן
עצם הידיעה שלא ניתן להכשיל אותך במילותיך שלך כוחה כשל סלע המגן על המילים שחקוקות
בו.
זאת ועוד, שיקוף התוכן הפנימי ועמידה בתנאי ערך האמת (הפנימיים) יוצרים מעצם טבעם
הרמוניה וזהות בין שפתו האישית לבין זו שבה הוא משתמש לדיבור. לצורך העניין, שפת
הגוף והבעות הפנים תהיינה תואמות למילותיו של האדם הדובר בשעת התקשורת.
מעבר לתחושת הקוהרנטיות והטבעיות שהעניין מקנה כלפי חוץ, אימוץ תקשורת מהסוג הזה
תורמת רבות גם בהכרת ההיגדים הפנימיים ושפת גופנו ולבנו. רוצה לומר, ככל שננסה יותר
לשקף נכוחה את התוכן הפנימי כן נכיר את עצמנו יותר טוב.
או אז, לא יהיה שום צורך בפיתוח אומנות הרטוריקה, ולא הכרח בשאיפה לשפר את יכולות
התקשורת באמצעים שונים, אז מידת הטבעיות וערך האמת של התוכן הן שתקננה עושר ואיכות
לשפתו של אדם. השער הפתוח בין התקשורת הפנימית לזו החיצונית מאפשר את שצף הקצף של
הדיבור הקולח ואת הטוויות של חוטי מחשבה ומסקנות שמו של נאום חוצב להבות.
נקודה נוספת בהיבט האישי, זו שגם תוביל אותנו להיבט החברתי, היא אמנם מעט אמורפית
ויש יגידו מדי ערטילאית, אך בדוברנו על שפה ותקשורת (פנימית וחיצונית) הרי שמן
הראוי לצרף גם את שפת העולם. ננסה לצייר אותה בקווים כללים ונותיר לדמיון את המקום
להשלים את הפערים.
הוא אשר בוחר לשקף את התוכן הפנימי שלו (ולשמור על ערך האמת) בכל היבטי התקשורת
מוצא את עצמו לבסוף לומד שפה נוספת בעלת דיאלקטים שונים. את השיחות שלנו עם עצמנו
כולנו עושים אך לעתים נדמה שהלב דובר בשפה קצת שונה, והנשמה... לפעמים גם היא לפתע
מרימה קולה ובאה בשפתה. ושפת הגוף והבעות הפנים, יש מי שמקדישים המון זמן ללמוד
לקרוא אותה על אנשים אחרים.
כן, עולם התוכן הפנימי עשיר מאוד וכולל מספר דיאלקטים, אך בסופו של דבר כולם חלק
מאותה שפה - שפת הקיום ובעצם שפת היקום.
(יש ואולי זה אחד מהמאפיינים שעושים את האדם ככלת הכול חלק מהטבע.)
משהתחקינו אחר שפת התוכן הפנימי כשפתו של הקיום, ומשנלקחה ההחלטה להתחבר לתוכן זה
ואף לשקפו חזרה בתקשורת, הרי שנמצא אדם דובר את שפת הקיום עצמה.
מסקנה אך קסומה זו גוררת אחריה שפע של איכויות ותועלות, אין זה המקום לתאר את
השפעות החיבור הישיר (והקוסמי משהו) בין האדם ליקום.
נסכם אותה במבט סכמתי:
שפת היקום > שפת "הנשמה" > שפת הלב > שפת הגוף > שפת המחשבה > תוכן פנימי > הגיית
הדיבור > שפת התקשורת > שפת האדם > שפת הקיום > שפת היקום
את השפע הרוחני שמעניק חיבור עשיר מהסוג הזה (אדם-יקום) נשאיר למיסטיקנים, אנו נפנה
את מבטנו אל עבר ההיבט החברתי והתועלת שתהליך ותוצאה כזו נושאים בחובם.
הזהות והאחדות בין שפת הקיום, התוכן הפנימי ותוכן התקשורת הדבורה היא כמעין שער
שאדם פותח בשפתו. השער, זה המבחין בין השפה הפנימית ושפת התקשורת מייצג למעשה גם את
ערך האמת של הדברים הנאמרים בקול וגם את הגבול בין העולם הפרטי לעולם החברתי.
ככל שהשער יהיה פתוח לרווחה כך הוא יאבד מחשיבתו והגבול יטשטש (אין זה אומר שעולם
הפרטי יאבד, אלא שלא יצטרך להיות גבול בין תוכן פנימי לתוכן חיצוני, תהיה זהות.),
התוצאה הישירה היא שערך האמת של דבריך ייתפס תמיד כחיובי, מילותיך תזכינה למרב כבוד
ומאידך איכות התקשורת וטיב הרטוריקה תשתפרנה מעצמן.
התוצאה העקיפה שתבוא עם פתיחת שער רחב בין התוכן הפנימי לתקשורת עם הסביבה היא
הגדלה משמעותית של מידת הפתיחות, האפשרות לספוג, לקבל וללמוד ומאידך גם בהענקת
אפשרות לחיים לזמן אי אלו הפתעות ומקרים, לעזור למזל.
נסכם אפוא בהבאת אחת הנקודות שנתנה את שריקת הזינוק ופתחה את הדיון והמחשבה בעניין
ואת תמצית המסקנות:
אדם המבקש להטיב את אומנות הרטוריקה שלו ולשפר את התקשורת שלו עם עצמו ועם הסובבים
אותו ייתקל עד מהרה בכורח לנסות לשמור תמיד על האמת שבדבריו.
ערך האמת שבדברים תלוי במידת התאמה בין התוכן שעובר בתקשורת לתוכן הפנימי שמגדיר את
האדם. שיקוף "האמת שלך", שמירה על ערך האמת בתקשורת, שומרת על טיב ואיכותה של
התקשורת עצמה. מעבר לתחושת הביטחון שהיא מקנה היא גם תורמת רבות בתהליך ההכרה
העצמי.
הניסיון המודע לזהות את התוכן הפנימי ולשמור על תוקפו גם במהלך השיח והתקשורת עם
הסביבה, כמוהו כניסיון לדבר בשפת הקיום (היקום), ומשנפתח "שער" זה נוצר הקשר
והחיבור הישיר בין האדם, החברה, הטבע והיקום, קשר שמתבסס על עצם ממשותם של הדברים,
שפת הקיום היא השפה שבוראת ויוצרת.
כבודה של אומנות הרטוריקה במקומו מונח, אך את המאמץ ראוי להשקיע דווקא בהיכרות עם
התוכן הפנימי והקפדה על מידת האמת ואיכות התקשורת. "השער", החיבור, האמת הפנימית
והביטחון שבחובה יאפשרו את שטף השיח וימצאו את המילים הראויות והמתאימות ביותר בכל
רגע. הם שייתנו את גוון האיכות לתקשורת והם שיעלו את רמתה בצורה היעילה ביותר.
כי היכולת להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון אמנם מעניקה לו לאדם המון כוח, אבל רק
היכולת לעמוד איתן אחרי הדברים היא שתקנה לו ביטחון. רק אז יוכל לטעון בבטחה
שמילותיו חקוקות בסלע, שכן פיו ולבו שווים, תוכו כן כברו.
לפרופיל שלי: http://www.articles.co.il/author/3465 לבלוג: http://cafe.themarker.com/blog/360898 לתגובות הערות והצעות צור קשר ב: maorshir@gmail.com
