היחס הסלחני למתדיינים סדרתיים 

נפגע קשה בתאונת דרכים, חזר לפני מספר ימים כשהוא נרגש ונסער מחילופי דברים ששמע באולם בית המשפט.

חילופי הדברים התקיימו בין עורך דינו לבין שופט שמונה זה מכבר.

הדיון נקבע כדי לשמוע הצעה מאת השופט לסיום התיק בפשרה. דבר יום ביומו.

בדיון התברר כי הצעת השופט היא נמוכה, אפילו מעליבה, אל נוכח ממדי הפורענות שהותירה התאונה בנפגע.

עורך הדין הביע את אכזבתו בפני השופט.

אני יכול להבין אותך, התוודה השופט בפני עורך הדין, אולם תבין גם אותי.

עם מינויי לשופט, המשיך והסביר, נהגתי לשבת ולחשב משך שעות, כמה מגיע לכל נפגע. הצעות הפשרה שלי היו מדויקות על האגורה. אולם כאשר העברתי את הצעותיי לנציגי חברות הביטוח, נדהמתי לגלות כי התיקים אינם מסתיימים.

נציגי חברות הביטוח לא כפרו בנכונות החישובים שלי. מה בוער, כך הבנתי את הלך מחשבתם, למה לנו לשלם בתחילת המשפט את מה שהנפגע יקבל ממילא רק בסוף המשפט. בינתיים, או שהכלב ימות או שהפריץ ימות.

כשראיתי שהצעותיי נדחות והתיקים נערמים, הודה השופט, הבנתי שאני צריך להנמיך את הצעות הפשרה שלי.

אבל זה אומר, כך השיב עורך הדין של הנפגע לשופט, שחברות הביטוח הן כמו "האח הגדול", הן למעשה מכתיבות למערכת המשפט העמוסה סכומי פיצויים נמוכים.

השופט לא הכחיש. הנפגע הבין כי ידיו של השופט קצרות מלהושיע. המערכת מחייבת אותו לעמוד בתפוקה.

אלא שכאן, לעניות דעתי, יש לשופטים שלנו טעות. הם חושבים כי אם הם "יתיישרו" ויתאימו עצמם לפשרות הרצויות לחברות הביטוח, העומס יפחת.

אולם התוצאה תהיה הפוכה, כפי שהוכח בשנים האחרונות.

חברות הביטוח הן מתדיינות סדרתיות. הן גילו את חולשת המערכת. הן הבינו כי כדאי להן לדחות תביעות, אפילו כך סתם.

חלק גדול מהנפגעים והמבוטחים יוותר ולא יפנה כלל לבית המשפט.

חלק אחר יבין כי לא כדאי לו להזדקן בין כתלי בית המשפט ויתפשר בסכומים נמוכים.

חלק אחר, כפי שנראה מיד, ייווכח לדעת שגם אם יתעקש ויגיע למיצוי הצדק, חברת הביטוח לא תשלם דבר על הטרדתו ועל הטרדת בית המשפט.

ומעשה שהייה כך היה:

באחד הימים הבחינו בני הזוג צפורה וחיים צורף בסימני רטיבות שהופיעו על הקיר החוצץ בין חדר השינה שלהם לחדר האמבטיה.

בני הזוג היו מבוטחים בחברת הביטוח כלל. זו שלחה נציג מחברת שחר, קבלנית משנה המועסקת על ידי חברת כלל בתיקוני דירות.

"אין נזק צנרת, יש בעיית איטום רובה סביב למקלחון. אין כיסוי בפוליסה", קבע נציג חברת שחר בפסקנות.

חלפו שלושה חודשים. הרטיבות לא נשמעה לאבחנה של נציג חברת שחר. היא החריפה.

בני הזוג צורף כבר לא הסכימו לתת אמון בנציגי חברת הביטוח כלל ושחר. הם הזמינו שרשרב פרטי. זה הסיר את אריחי הקרמיקה, הוציא את האמבטיה ממקומה וגילה כי מקור הרטיבות הוא נזילה בצנרת חדר הרחצה.

האם חברת כלל התנצלה?

האם שילמה את ההוצאות שהוצאו על ידי המבוטחים לתיקון הנזק?

האם פיצתה את המבוטחים על האבחנה הלקויה?

הקורא הנבון יבין מיד מה עשתה חברת כלל. היא הציעה למבוטחים פחות מחמישית מנזקם.

למה? ככה.

בלית ברירה המבוטחים פנו לבית המשפט.

ומה קרה בבית המשפט? השופטת שירלי דקל נוה עשתה עבודה יסודית. היא שמעה עדים. קראה סיכומים. דנה בפרטי החשבוניות והקבלות אחד לאחד, כאילו היא מחלקת התביעות של חברת הביטוח. לבסוף נתנה פסק דין נכון ומנומק לעילא ולעילא. הכל כפי שנדרש בחוק. אולם קשה שלא להבחין כי חברת הביטוח בזבזה את זמנה היקר של השופטת על סערה בכוס מים.

בסופו של פסק דין מבוסס, השופטת קבעה את מה שהיה ברור מלכתחילה גם לחברת הביטוח: "על חברת כלל הייתה מוטלת החובה לפי הפוליסה לפעול לאיתור מקור הנזק, ולאחר מכן, לדאוג להשבת המצב לקדמותו. כלל הפרה את חובתה, ועליה לפצות את המבוטחים בגין ההוצאות שנגרמו להם ואשר הוכחו ברמת ההוכחה הנדרשת".

השופטת חייבה את כלל לשלם לבני הזוג צורף את נזקם.

ומה לגבי הטרדת השווא של המבוטחים ושל מערכת בתי המשפט?

"המבוטחים תבעו סך של 2,500 ש"ח עבור הטרדה שנגרמה להם על ידי כלל", רשמה השופטת בפסק דינה, "לא השתכנעתי כי זה המקרה לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. אמנם, הטיפול בנזילה לא היה מקצועי, ומן הראוי שכלל, באמצעות חברת שחר, הייתה נענית לפניית המבוטחים באופן יעיל, ולא פוטרת אותם באבחנה בלתי נכונה. יחד עם זאת, התביעה מבוססת על פוליסת ביטוח וראש נזק של עוגמת נפש או טרדה אינו בר פיצוי מכוח הפוליסה. יתרה מכך, המבוטחים לא ביססו את טענתם בדבר טרדה, למעט טענה כללית כי הנזק לא אובחן מיד. כמו כן, לא הוכח כי ההטרדה שנגרמה למבוטחים הייתה נחסכת אם הייתה מתבצעת אבחנה נכונה מידית".

עם כל ההערכה המקצועית לשופטת, קשה להסכים עם דברים אלה. נכון שאין בפוליסה כיסוי לעוגמת נפש, אבל פוליסת ביטוח היא חוזה. משקבעה השופטת כי כלל הפרה את חוזה הביטוח, יש לבית המשפט סמכות, מכוח סעיפים 10 עד 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), לחייב את חברת הביטוח גם עבור עגמת נפש ואפילו ללא הוכחת נזק.

גם מדיניות שיפוטית ראויה מצדיקה לעשות זאת.

כאמור, חברות הביטוח הן מתדיינות סדרתיות. אם לא יוטלו עליהן פיצויים ראויים על הטרדת המבוטחים ובתי המשפט, מדוע שלא ימשיכו להציף את בתי המשפט במחלוקות סרק?

מי שיגלוש באתרים משפטיים יגלה כי הכמויות של ההתדיינויות עם חברות הביטוח בבתי המשפט הן בלתי נסבלות.

הנה פתרון נכון וראוי לבעיית העומס בבתי המשפט: הטלת פיצויים בכל מקרה בו בית המשפט יקבע כי חברת הביטוח הפרה את חוזה הביטוח. גם בית המשפט העליון בפרשת שלום גרשון קבע כי קיים לכך בסיס בחוק.

19.6.2011 מסמך 890