מות ניזוק לאחר מתן פסק-דין מול עקרון סופיות הדיון 

ככלל, עקרון סופיות הדיון אינו מאפשר הבאת ראיות בערכאת ערעור אלא במקרים נדירים וקיצוניים (1).

החריג למצב משפטי זה כיום הוא מות הניזוק לאחר מתן פסק-הדין בערכאה הראשונה ולפני מתן פס"ד חלוט בערעור.

הדיון בעניין כזו החל עוד בשלהי שנות ה-60. בפרשת מחסני חמצן (2) סירב ביהמ"ש העליון להרשות הבאת ראיה חדשה בערעור בהסתמכו על כלל סופיות הדיון (וגם על המשפט המקובל האנגלי אף שלפי סדרי הדין באנגליה הערעור מתברר ע"י שמיעה מחדש).

גם מאוחר יותר - בשנת 1971 - לא הרשה ביהמ"ש (פרשת עמיעז[(3)) להביא ראיה בדבר מות ניזוק בעת הדיון בערעור. פס"ד זה זכה לביקורת מלומדים (4) לפיה שורת הצדק מחייבת התרת הבאה ראיה כזו.

בפרשת טויטו(5) משנת 1993 נפסקה הלכה (מפי השופט אור), שתוקפה עומד עד היום, לפיה מות הניזוק מהווה חריג לכלל סופיות הדיון, בנימוק, שעובדת המוות מביאה ל"קיעקוע בסיס חישוב הפיצויים לניזוק". נפסק, שיש להרשות ראיה בדבר מות הניזוק עד למתן פסה"ד בערעור. בפרשת הרץ (משנת 2002) (6) נפטר הניזוק זמן קצר אחרי חלוף המועד להגשת עתירה לדיון נוסף וביהמ"ש סירב להרשות הבאת ראיה כזאת והעדיף את עקרון סופיות הדיון. לא היה שינוי בעצם הלכת טויטו.

ניסיונות מאוחרים לשינוי הלכה זו (פסק-דין אטאס (7) וג'זמאווי (8)) לא הצליחו לגרום לשינוי ההלכה.

היום, לאחר חלוף כ- 20 שנה מאז נפסקה הלכת טויטו, הגיעה השעה לדעתנו לשקול אותה שנית. על רקע העומס הנורא המוטל על מערכת בתי-המשפט יש להציב זה מול זה את עקרון סופיות הדיון, הסדר והיציבות המשפטית בחברה, למול האינטרס להגיע לתוצאה אמיתית וצודקת ע"י ביהמ"ש כל עוד העניין מתברר בפניו.

טול מקרה של ניזוק, שנפטר מספר חודשים לאחר פסה"ד, לעומת ניזוק, שהוגש נגדו ערעור והוא נפטר 4 שנים לאחר מכן בטרם ניתן פסה"ד בעניינו.

הטענה העיקרית נגד הלכת טויטו היא, שלמעשה שאלת תוחלת חייו של ניזוק מוכרעת כמעט תמיד בערכאה הראשונה ע"י ביהמ"ש לאחר שמיעת ראיות מומחים ואין שוני בקביעתו של ביהמ"ש לגבי שאלה זו יותר מאשר לגבי קביעות עתידיות אחרות לגבי הניזוק, שחלקם, מטבע הדברים, לוטה בערפל בזמן מתן פסה"ד. בעניין זה יש לציין את פרשת אבישר (9), בו סירב השופט אור להרשות הבאת ראיה נוספת בדבר פיטורי הניזוקה מעבודתה לאחר מתן פס"ד בערכאה בדרגה הראשונה.

עו"ד צבי לוטן טוען שאין מנוס, לדעתנו, מאשר קבלת ההנחה המובנית, שקביעות ביהמ"ש בערכאה הראשונה אינן סוף פסוק ומטבע הדברים הן עתידות להשתנות. מאידך יש לזכור, כי במקרים בהם קיימים בערכאה הראשונה קשיים בהערכת התרחשויות עתידות לגבי התנהלות חיי הניזוק או בתוחלת חייו עומד לרשות בית-המשפט כלי חשוב מאין כמוהו והוא פסיקת פיצוי עיתי. הן לגבי תאונות דרכים (ראה החוק[10] והתקנות[11] בעניין זה) והן בתחום נזקי הגוף בכלל[12]. המסקנה היא, שמות ניזוק, מקום שתוחלת חייו הוערכה מראש ע"י בימ"ש קמא, אינה שונה מכל קביעה אחרת לגבי התרחשויות עתידות.

השארת הלכת טויטו על כנה מעודדת ערעור אוטומטי של שני הצדדים (או למצער המבטחת) על כל פסק-דין של הדרגה הראשונה במחשבה (שלא לומר בתקווה), שמות הניזוק יקטין לאין שיעור את סכומי פיצויי הניזוק. לדעתנו ראוי, שביהמ"ש ישתמש לעיתים תכופות יותר בכלי זה במקרים הקיצוניים והקשים להכרעה ובהם יפסוק לנפגע פיצוי על דרך של תשלום עיתי.

דרך זו של תשלום הפיצויים לתובע נאמנה יותר למטרת הפיצויים, שהיא החזרת המצב לקדמותו, תביא לתוצאה הצודקת והתואמת ביותר למצב הניזוק בפועל ובד בבד תחסוך את הצורך בפנייה לערכאת ערעור ועריכת חישוב הפיצוי מחדש (שכן פסה"ד נתון מראש במקרים מסוימים אלו לשינוי) ותשמור על היציבות המשפטית.

הפועל היוצא מכך גם יהיה, שהצדדים יימנעו מהגשת ערעורים מיותרים ותושג גם יעילות משפטית, שהיא הבעיה העיקרית עימה מתמודדת היום מערכת בתי המשפט בישראל.

המאמר נכתב על ידי עו"ד צבי לוטן ועו"ד נירה לוטן

 תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. [1]

 ע"א 125/68 מחסני החמצן בע"מ – עזבון המנוח ברנשטיין, פ"ד כ"ב (2), 914.[2]

 ע"א 515/70 משה עמיעז ואח' – עזבון המנוח דוד מוזס, פ"ד כ"ה (2),17. [3]

 "פסיקת פיצויים לאחר שינוי נסיבות", א. ידין, הפרקליט, כ"ז, חוברת ג', עמ' 306-307.[4]

 ע"א 597/89 טויטו ואח' – כמאל ואח', פ"ד מ"ז (1), 874.[5]

 בש"א 3401/02 הרץ ואח' – עזבון המנוח מרדכי מנטל ז"ל, החלטה מיום 29.5.02 (פורסם במאגרי מידע "נבו"). [6]

 ע"א 5220/90 אטאס – שלום, פס"ד מיום 19.6.94 (פורסם ב "נבו").[7]

 ע"א 5856/05 ג'זמאווי – כלל חברה לביטוח בע"מ, פס"ד מיום 12.6.08 (פורסם ב "נבו"). [8]

 ע"א 724/90 אבישר – פייזקום (ישראל) בע"מ, פס"ד מיום 6.4.94 (פורסם במאגרי מידע "נבו").[9]

 חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975. [10]

 תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), תשל"ח- 1978. [11]

 ע"א 2300/92 רחמים – בי"ח העמק ואח', פס"ד מיום 23.5.95 (פורסם במאגרי מידע "נבו"). [12]