אופטימיות טבעית. אצל כל אחד 

ההתמכרות הזו כל-כך עמוקה עד כדי כך שקשה להבחין בה ובזרועותיה הרבות השלוחות לכל פינה כמעט, בחיינו. נראה שזה נורמה להיות פסימיים ואילו האופטימיות נתפסת כנחלתם של  מוזרים במקרה הטוב והוזים במקרה הגרוע. בכל מקרה, ההתמכרות הזו גורמת לנו להתרחק ממה שטבעי, נכון ובריא יותר, ממה שקל יותר, מעשי יותר ומועיל יותר, האופטימיות הטבעית שבנו. ניתן לשקם את המצב ולהיגמל מההתמכרות לפסימיות אך זה יקרה רק אם נסכים לזהות את ההתמכרות ואם ניקח על עצמנו את ההחלטה המשמעותית של יציאה לדרך של גמילה אמיצה. להיפרד מהפסימיות זה לא דבר פשוט אך ברבות הימים אפשר לגלות שהחיים הנעזרים יותר באופטימיות הטבעית הם אלה שהופכים פשוטים יותר, בריאים יותר ומשגשגים יותר, מכל בחינה אפשרית.  כפסיכיאטר אחר אני יכול לומר לך בוודאות שקיימת בתוך האדם תרופה נהדרת - “אופטימיות טבעית" שניתן להפעילה, לטפחה ולהעצים את נוכחותה בחיי היום-יום.

מבחינת הגישה הפסיכו קריאטיבית, אופטימיות אינה ההיפך מפסימיות. אופטימיות היא מצב טבעי של אדם הבריא בנפשו שרואה את האפשרויות החיוביות קדימה, גם אם ההווה אינו כל כך מלבב. תחילה אפרט את המודל שמוביל אותי לטענה שאופטימיות אינה דווקא ההיפך מפסימיות אלא אולי המצב הטבעי והאידיאלי שיש לטפחו באופן קבוע. בהיעדר טיפוח ותשומת לב יש "מחיר" להזנחת האופטימיות. המחיר הוא עליית הפסימיות. גם מצד שני אפשר לראות את אותה תופעה – במקום בו מאפשרים לפסימיות להתקיים, מזינים אותה, מטפחים אותה ומתבטאים באמצעותה פעמים רבות, לא נוכל למלא אופטימיות. פסימיות היא תוצר ההתרחקות מהטבע ולכן אינה מוכרחה להתקיים. זו ברירת המחדל שמשקפת לנו את חוסר העבודה הפנימית שלנו בטיפוח האופטימיות המולדת.

אפשר לראות בטבע האדם שני צירי התפתחות ו/או התמודדות. ציר אחד שנקרא לו "ממינוס לפלוס" משקף את רצונו של האדם להתקדם, להתפתח, לרפא, לגדול, לצמוח, להשתפר, להשתנות ולהפוך בסך הכל לאדם טוב ובריא יותר, ככל הניתן.   זו שאיפה לגיטימית שמניעה את האדם לעשות דברים רבים בחייו על מנת לצבור יותר פלוס ולהיפרד ממינוסים בחייו. הדרך האידיאלית לעשות כן, לפי התורה הפסיכו קריאטיבית היא דרך ההתמרה (טרנספורמציה) בה השלילי הופך לחיובי, כלומר – האנרגיה הטמונה בשלילי מנוצלת בצורה נכונה ומאוזנת והופכת אותו ליתרון במקום לחיסרון. זו דרך עדיפה על הדרך הפחות יעילה אך המקובלת אצלנו מאד – הדרך של "זבנג וגמרנו" – הניסיון המתמיד "להעלים" את השלילי, להרחיק אותו, להתעלם ממנו, לגנות אותו, למצוא לו "תרופה יעילה" וכו'. ציר ה"מינוס פלוס" הוא למעשה תוצר של עבודת האדם המבקש לרפא את עצמו.  ציר ההתפתחות השני, שהוזכר כאן במאמרים האחרונים הוא זה שבו האדם נע בין תכונות קוטביות שלו, כמו גבריות ונשיות, כשאין מדובר הפעם בדברים "שליליים או חיוביים" אלא בשני היבטים משמעותיים ומשלימים שהאדם מכיל בתוך עצמו מאז ולתמיד.

אופטימיות מול פסימיות הם מושגים שאין להציב אותם על ציר ההתפתחות השני. הפסימיות אינה אמורה לקבל מקום של כבוד מול האופטימיות למרות שיש להתייחס אליה בכבוד. הפסימיות משקפת חסר וצמצום ואינה מצב אנרגטי כשלעצמה, כי אם השתקפות של הזנחת הכוח האנרגטי המשמעותי שמשתקף בחיים כאופטימיות. אני מדגיש את הדברים האלה מכיוון שבחברה בה אנו חיים יש מקום נפוץ מדיי לפסימיות. זה כאילו מקובל שאדם יהיה פסימי, שיתבטא באופן תדיר בצורה של תחזית קודרת, של סיכון ולא של סיכוי. הפסימיות היא שלוחה של הביקורת העצמית והיא משרתת את העיכוב, את החולי ואת הפחד. בסופו של דבר פסימיות יכולה גם לדרדר אותנו למלחמות, אם לא נשים לב אליה ואם לא נעבוד על ציר ה"מינוס פלוס" על מנת לשוב לטבע האופטימי שלנו.

במסגרת ההתעוררות הגדולה של המין האנושי  לכיוון של רוחניות וחיפוש דרכים חדשות לריפוי, התנהגות וניהול חיים, צמחה גם דרך, תורה וסדנאות הקשורים במושג "חשיבה חיובית". לכאורה "אופטימיות" בכלל ו"אופטימיות טבעית" קשורים ב"חשיבה חיובית" אך כאן יש מקום להבהיר, להזהיר ולהציע אמצעים להגברת היעילות והזמינות של מה שאני קורא לו "תרופת האופטימיות הטבעית".

לעתים מה שמכונה כיום "חשיבה חיובית" עדיין מתנהג בצורה דומה לזו של המערכת הרפואית, למשל, בחיפושה אחר "תרופות לריפוי המחלות". כאשר אנחנו מתייחסים אל החשיבה ה"שלילית" כאל משהו שיש להימנע ממנו ושיש להחליפו בחשיבה חיובית אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במעגל סגור של אי הצלחה בניסיונות שלנו. כשאנו מתנהגים כך, מבלי משים אנחנו אפילו מחזקים את החשיבה השלילית בזה שאנחנו מתייחסים אליה כאל לא רצויה ושיש להימנע ואף להיפטר ממנה במהירות האפשרית. הניסיונות לדבוק בכוח בחשיבה חיובית מביא בסופו של דבר לנטרול כוחות יצירתיים חשובים באדם ולא מצליח לגרום לאדם להתחבר לאופטימיות הטבעית שבו. אולי אפילו להיפך.

אנחנו לא זקוקים למאמצי חשיבה חיובית. אנחנו זקוקים להפעלה מחודשת של מה שנמצא באופן טבעי ושמוזנח מדיי. עלינו להבין שהחשיבה השלילית והפסימית הן תוצרי הזנחה של דברים שגרתיים שעלינו לעשות על מנת לחיות חיים אופטימיים ושמחים יותר. כשאנחנו מפעילים כוח כנגד התופעות שנוצרו מהזנחה אנחנו מעצימים אותן ונותנים להם קיום, שמות וכוח. פעמים רבות במקומות בהם אנחנו כולאים את הפושעים, הולך ומעצמת הפשיעה. בבתי כלא אנשים עלולים להפוך לאלימים יותר וקשים יותר זה אל זה. הפשע מתעצם שם והסכנות רק הולכות וגדלות.

אופטימיות טבעית היא יכולת מולדת. יש עבודה לעשות על מנת להחזיר אותה לבמה. ככל שמתחברים אליה יותר דרך אהבה עצמית ודרך צמצום הביקורת העצמית כך היא "מרחיקה" את הפסימיות. ככל שמזניחים אותה וככל שרואים בה מצב נדיר ששייך רק לאנשים מוזרים, כך נוצר חלל ענק שלתוכו יכולה לבוא פסימיות שמתנהגת ממש כמו מחלת סרטן שהולכת וצומחת ומאיימת לפגוע בכל חלקה טובה.

אני ממליץ לך לקרא את מה שכתבתי על "תרופת האופטימיות הטבעית"  כדי להעמיק יותר בכוונותיי (לחץ כאן). האופטימיות הטבעית אינה ההיפוך הקוטבי של הפסימיות אלא  המצב הטבעי והנכון שכשהוא מוזנח אז הוא מפנה מקום לפסימיות להתעורר. אדם לא חייב להיות פסימי כמו שהוא חייב לחוות את היום ואת הלילה לסירוגין. אנחנו לא מוכרחים לחיות בנדנדה של אופטימיות-פסימיות, אנחנו יכולים לנצל את האנרגיה שלנו לעבודה שתסייע לאופטימיות הטבעית שבנו לגדול עד כדי כך ש"נשכח" את האופציה להיות פסימיים.

כשאנחנו לא עושים את הדבר הנכון אנחנו מתמכרים לדבר המזיק לנו. כשאנחנו מתמכרים לדבר שמזיק לנו ומנסים להילחם בו המצב הולך ומחמיר.  אהבה עצמית והפחתת הביקורת העצמית מסייעים בתהליכי גמילה. פעילות יצירתית לוקחת את האנרגיה הרגשית למקום הנכון יותר ומצמצמת את נטיית ההתמכרות. ההכרה בכך שפסימיות היא מצב של התמכרות שאיננו מוכרחים להישאר בו יכולה להוביל את האדם לתהליך גמילה. יעד הגמילה הוא האופטימיות הטבעית אך לא מתוך ניסיונות "להביס" את הפסימיות אלא מתוך הכרה ברורה שאופטימיות היא המצב הטבעי ושיש לחולל תהליך גמילה סבלני שחוזר לטבע. הדברים אולי נשמעים דומים אך אולי דוגמה מתחום התזונה תסייע להבין זאת יותר:

אנשים רבים שסובלים מאכילת יתר מנסים דיאטות רבות ולבסוף מוצאים עצמם חוזרים להרגלי האכילה הלא בריאים שלהם. הדיאטות הן שיטות שונות שיש בהן איפוק מלאכול דבר כזה או אחר. הדבר המרכזי שקשה במצב הזה הוא ההתמכרות הרגשית לאכילת יתר. עד שההתמכרות הזו לא מטופלת ועד שאדם לא מוצא דרכים לחזור לטבע הבריא שלו, של מילוי רגשי בדרך הבריאה (בדרכי אהבה ויצירה), ימשיל להתנהג כמכור. ההתאפקות מפני האכילה לא תועיל לו. עליו ללמוד למלא את עצמו בדרכים בריאות ומועילות יותר. כאשר זה קורה (וראיתי כיצד זה קורה)  מתרחשים ניסים של ירידה במשקל, שינוי הרגלי אכילה, שינוי הרגלי חיים, הגברת אהבה עצמית ועוד מהפיכות חשובות בחיי האדם.

אופטימיות היא טבע האדם. פסימיות היא תוצר הזנחת האופטימיות ומצב של התמכרות שיש להיגמל ממנו. זהו המסר המרכזי כאן ועקרונות התורה הפסיכו קריאטיבית (ראה מאמרים קודמים) יכולים לסייע בתהליך הגמילה, כמו גם שימוש ישיר ב"תרופת האופטימיות הטבעית".