ענף עץ אבות – צילי ומחסי מגן בעדי / שמעון טל רז
מלכים מתגוששים, נאבקים במעמקי תודעתי
בתת ההכרה הגועש בלהבות לבה רותחת, מבעבעת.
כנדן ענף עץ אבות אוחז בידי בדי הדס יבשים חרוכים ועשנים. הקיצו ורננו ישני חברון, שכני עפר לתקומת והתעוררות
השכינה מעפרה.
עשן מסתלסל כלפי מעלה ממקום קבורתו הלא נודע
של רועה האמונה הנאמן בבריתו וקיים במאמרו.
זוכר הברית מעלה במוחו זכרונות נשכחים.
מדפנות ההכרה מהדהדים קולות והדי נפץ.
אין שכחה לפני כסא כבודך
יזכור כל מנחותיך ועולתיך ידשנה סלה.
יצא ציץ ויגמול שקדים, פרח המטה בידי.
נושאי, אנשי הבשורה נעלמים ונגוזים בערפל הענן,
סובבים סחור סחור במעגלי השנה והזמן,
שלא בא אל קיצו ואחריתו, עודנו שריר וקיים,
תובע עלבון צלקת גופו שהגלידה ובושת נפשו השסועה
בלהט ברטט ובזיע בגבול הדמדומים שבין הגיון ושפיות
ליצר שלטון ושותפות במעשה הבריאה שלא נס ליחו וטעמו,
טעם גן העדן הגנוז תחת כסא כבודו.
אל תפנו אל האבות, אל הידעונים,
נהגו מנהג אבות
שירו שירה חדשה
נלכה בדרכיו נלמדה מאורחותיו.
אורים ותומים נר לרגליכם ואור לנתיבכם תחת רקיע בהיר
זרוע כוכבים זוהרים, שאומר שלום השקט ובטח.
לא תקום פעמיים צרה, אשר ממנה אקום ואוושע.
צור מגן בעדי
דורש שלומי
אף בשרי ישכון לבטח
הודעתני אורח חיים
הליכות עולם לי.
שמעון טל רז
