רשמים חמים בהמשכים מברצלונה. 

תם גם פרק ב'. מכאן, מתחיל פרק ג'.

לממהרים לדעת כמה פרקים עוד יש, אני נאלץ לאכזב אתכם. לא יודע. קחו אוויר. הרימו רגליים, ואם הסיפורים שלי עד כאן טובים בעיניכם, יש המשך.

בין תל אביב לברצלונה, הפרש זמן של שעה. נחתנו בשעת הצהרים בשדה התעופה הבין לאומי של ברצלונה- שנקרא: El prat de Llobregat. המטוס היה מלא, בלי אף מקום פנוי. היו אתנו נוסעים בקבוצות מאורגנות. היו נוסעים שקנו חבילות כמו שלנו והיו גם סתם נוסעים.

לאחר הנחיתה, ולאחר שעברנו בדיקת דרכונים בכניסה לספרד, המתינו לכולנו נציגי החברות בארץ שאמורים לשמש אותנו כאנשי קשר. להסיע אותנו לבתי המלון, להציע חלופות של טיולי "אקסטרה". לאסוף אותנו לקראת הטיסה חזרה ובמידת הצורך להושיט עזרה.

סידור נהדר. המתינו לנו מקבלי פנים נחמדים - שושי וקרן וברק ועוד כמה - כולם צעירים. מכירים את המקום. יודעים את מה שאנחנו המבקרים עוד לא יודעים. ובסדר יחסי, צעדנו עם הציוד לאוטובוסים שיפזרו אותנו בבתי המלון שהוסדרו מהארץ. נהדר. ממש בלי דאגות.

זזנו. ירדנו מהאוטובוס, מהקרוב לרחוק. אנחנו שהינו במלון הכי קרוב לשדה התעופה, ירדנו ראשונים. בית המלון BARCELONA "PLAZA" - PLACA ESPANYA . ב "צנטרום של הפיילה". האחרים המשיכו לשלהם.

בחזית המלון התבצעו פעולות החזקה בתעלות פתוחות, מסומנות ומגודרות והותקנו מעברים מסודרים שיקטינו את מירב הסיכונים והאי נוחות של העוברים ושבים. ועל המתקנים בצבע צהוב, נתלו שלטים כתובים באותיות אדומות, המבקשים להיזהר ובמיוחד, מתנצלים על האי נוחות הנגרמת לעוברים ושבים.
מקסים. ראיתם אצלנו מתנצלים על גרימת אי נוחות - מי, מע"צ - אולי העירייה - מי שזוכר, מוזמן להתקשר.

במלון, הלובי גדול. מצוייד במקומות רבים לישיבה ומנוחה. דלפק קבלה רחב ידיים. כמה פקידות צעירות. שומר לבוש מדים מפקח אל הנכנסים והיוצאים ומהרגע הראשון, אפשר להרגיש בבית. זה כול כך חשוב שאין מילים לתאר.

הימים הבאים נועדו לחופש, מנוחה והרפייה. המלון, החדר וטיב השירותים למתאכסנים במקום וההרגשה שהגעת למקום שאתה מרגיש בו נוח, ישפיעו השפעה מכרעת על הרגשת ההצלחה של המבצע הזה.

ראיתי הרבה אנשים שחזרו מחו"ל וכול סיפוריהם התרכזו בתנאים מהם נהנו או לא נהנו במקומות בהם התאכסנו. שלא לדבר על ארוחות הבוקר שהם תמיד נושא לדיון, הערכה והשוואה בין הציפיות של טרם, למציאות במקום.

עד כאן שפר מזלנו. הרגשנו שאנחנו בתוך סיפור הצלחה. כול שרצינו, היה אתנו. מלון טוב. במקום טוב. מתוחזק טוב. נעים ומבטיח את השקט הנפשי הדרוש למטייל כמוני, לדעת כי עם בוא הערב יהיה מקום שימתין לי למנוחת לילה בתנאים שאני מרגיש כי הם בבחינת מה שרציתי.

קיבלנו את חדר מספר 524 בקומה החמישית.

חתמתי אני עצמי, בדלפק הקבלה על הניירות הרגילים. ציינתי את מספר הדרכון. "גיהצו" אחד מכרטיסי האשראי, כערבון על שימוש אפשרי בשירותים בתשלום. קיבלנו שני כרטיסים מגנטיים - מפתחות לדלת, ועלינו לקומה 5.
נכון שהחדר לא היה בחזית המלון, ומחלון החדר ראינו את השכנים מאחור ולא את מזרקות המים, אבל, לא ראינו בזה משהו שאי אפשר להשלים אתו.

רוקנו את המזוודות. סידרנו את הבגדים בארונות. את שאר הדברים הנחנו על מדפים. הכנו כוס נס קפה חם. עם חלב מתוק. - הבאנו כף חשמלית, איך לא - - פתחנו אחד ממאגרי העוגיות מהבית, התיישבנו זה ליד זה ליד השולחן הארוך עליו מונחת גם הטלויזיה, וציינו לעצמנו כי ברצלונה, בידינו.

מישהו עוד זוכר שקמנו ב 03.10 בבוקר? אבל אנחנו זכרנו. בעצם הרגשנו. סימני העייפות והזזת השעון אחורנית - קרי: הוספנו שעה לשעות האור שיעמדו לרשותנו - הכריחו אותנו לנוח כשעה בטרם נצא לגיחה הראשונה בעיר המקסימה הזאת, אותה באנו לתור ברגליים.

המנקה, עוד סובבה בפרוזדור. אילנה החליפה אתה מילות נימוס. ביקשנו תוספת כרים, כמו בבית והינו מוכנים לזוז. אפילו בלי להחליף תלבושת. כמו שבאנו. לקחנו כול אחד את התיק עליו היה אחראי. מתלה לבקבוק מים קרים, ו.......... לדרך.

ככר אספניה היא ככר גדולה ויפה שנמצאת לרגלי גבעת מונז'ואיק. בעבר היא שימשה ככר ההוצאות להורג, של העיר, עד אשר בשנת 1715 הועבר הגרדום לשטח הסיטאדלה. חלק מן הבניינים המקיפים את הכיכר נבנו במקור כבתי מלון כדי לשכן בהם את באי התערוכות, וגם כיום חלקם עדיין מתפקדים כמלונות. בקצה הצפוני של הכיכר עומד מבנה לבנים עגול, שנבנה בשנת 1900 כדי לשמש כזירת מלחמות השוורים של העיר. משום מה עניין מלחמות השוורים לא הכה שורשים חזקים מאד בקטלוניה, והבניין נותר די חסר שימוש במשך שנים ארוכות. כיום הוא הופך למרכז קניות.

היעד שלנו: MONT JUICK . האתר בשם זה סומן עוד מהבית כי מקום חשוב והעובדה שהגישה אליו היא ממש בהליכה מעבר לכיכר ESPANYA. והיות ולרשותנו עמדו רק כמה שעות של אחר הצהרים של היום הראשון בברצלונה, - ה 29.08.2007 - פשוט חצינו את הPLACA הסואנת, מתכוונים להגיע אל ראש "הר היהודים".
מקור שם הגבעות במנהג היהודי לקבור את המתים מחוץ לחומות העיר (בניגוד למנהג הנוצרי לקבור את המתים בתוך הקתדרלה שבמרכז העיר או בקירבתה). לאחר גירוש ספרד, ובהיעדר הסבר אחר לשם הגבעות סברו תושבי המקום ששם הגיבעה במקורו בעיוות של השפה הלטינית - ובעצם מדובר ב"מונס ג'וביקוס" ( Mons Jovicus) הר יופיטר.
בספרדית נכתב שם הגיבעה: Montjuich.


הר היהודים של ברצלונה הוא גבעה נמוכה המשקיפה על נמל העיר, דרומית מערבית למרכז העיר. צידה המזרחי של הגבעה הינו מתלול המשקיף על הנמל. בראש הגבעה (173 מטרים מעל פני הים) נמצאת מצודת מונז'ואיק (Castell de Montju?c) אשר נבנתה במאה ה-17, ומספר תוספות נוספו לה במהלך המאה ה-18. בשנת 1842 הפציצו הכוחות הספרדיים אשר איישו את המצודה והיו נאמנים לממשלה שישבה במדריד את העיר ברצלונה.
המצודה שימשה ככלא עד תקופת פרנקו, ונערכו בה הוצאות להורג רבות, הידועה שבהם - בשנת 1897.

זה הו! בלי טכסים נוספים. התחלנו.

את הכיכר עקפנו מימין חוצים במעברי חצייה את ה PARADOT, ה VIA OT . ה AVEGUDOT, הPARALELOT והDIAGONALIM החוצים את הכיכר, לאורכם עוד נספיק לבקר בימים הבאים.

מקום כסום. מזכיר במידה מסויימת את הרחוב הראשי במושבה הגרמנית בחיפה, העולה, מתחבר ומשתלב בקו ישר אל הגנים ה"בהיים" היפים, העולים אל המבנה שבראש הגבעה. אבל זה רק דומה.

גם שם בברצלונה, מכיכר אספניה, משני צידי מגדלים בנויים לבנים חומות ובראשם צריחים דמויי קונוס בעלי צלעות ישרות, שתי מדרכות רחבות ידיים במיוחד המתפרסות עד ראש ההר אל תוכו של מבנה מרשים שם שוכן היום המוסיאון לאומנויות.

מהעבר השני 2 המגדלים מהם מובילה שדרה ירוקה רחבה בשם Avinguda de la Reina Mar?a Christina. זוהי מין שדירת-גינה עם מים זורמים במפלסים שונים כדוגמת מפלים קטנים, והיא מובילה לכיוון גבעת מונז'ואיק ומזרקת הקסם שלה- חגיגה של סילוני מים מלווים במוזיקה ובפעלולי אור שמהווים מופע מרהיב ומבנים מסוגננים שנבנו לכבוד אחת התערוכה הבין לאומיות שהתקיימו בברצלונה, והיו כמה כאלה.

התקדמנו לאורך המדרכה המצוידת ספסלים רחבים, לנוחיות ההולכים, ובקטע שהכביש מתפצל, ומתחילות המדרגות העולות אל ההר, התקינו מדרגות נעות המקילות על כולם ועלינו במיוחד את המשך העלייה עד למעלה. ויש עולות, ויש יורדות, והם במקום. בלעדיהם לא בטוח שהינו מסיימים את העלייה התלולה, על אף הנוף הנהדר.

חיפה אמרתי.

תכפילו את שראיתם בחיפה ב 3 או 4 פעמים ברוחב, ואולי פי שנים באורך ותקבלו קנה מידה לגודל המקום. במרחב הגדול הזה מרוכזות מזרקות מים, סידורי ירק, פסלים, מדרגות כול הרוחב. הכול מרוצף, נקי ושמור. המוני מבקרים. נוכחות מוגברת של שוטרים במדים, ובקטע הקרוב לכיכר, זורמת תנועת מכוניות המטפסות ויורדות בכבישים עוקפים אל ראש "הר היהודים" שם המבנה בו ממקום המוזאון לאומנויות, מתקני ספורט ששימשו את האולימפיאדה שהתקיימה בעיר. מגרש הכדור רגל ומסלולי האתלטיקה הקלה והכול בתוך רצף של חורשות עצים ירוקים, גנים ואזורי בילוי לבאים לנוח ומרפסות תצפית על העיר.

קיוסקים מעוצבים. שולחנות וכסאות ללקוחות. מוזיקה, שמש ושקט. אין ערבים. אין חמס. אין אבו מאזן . אין אולמרט ולנדנשטרס. ולא שאין להם צרות משלהם. בטח יש. אלא שאנחנו התיירים שבאנו כאורחים לכמה ימים לא בדיוק מתענינים בצרות שלהם. הדשא של השכנים מברצלונה הוא ירוק יותר. גם יחסי וגם אבסולוטי. ולכן באנו לראות במו עינינו.

וכאשר כבר עמדנו על מדרגות המוזאון, בראש ההר, והבטנו למטה, למקום ממנו עלינו, מתגלה תמונה נהדרת. משהו ממבט של ציפור עד קו האופק. כמו בחיפה. ממרומי גבעת הגנים הבהיים ועד מימי הנמל.

נהדר. באמת. ועוד נחזור לכאן לראות כול זה מתמלא במזרקות מים פעילות ואורות צבעוניים מרצדים לצלילי מנגינות, מחזה המושך לאזור, אין ספור אנשים עד כי אין מקום להשחיל סיכה. ממש כך.

והלכנו, וסובבנו על כיפת ההר ולא הרגשנו כמה גדול ורחב ידיים המקום. לצד הכביש העולה, מספר מוזיאונים. פחות מפורסמים אבל מוזיאונים. תחנת רכבל המעביר את המבקרים מעל גגות הבתים לצד אחר של הגבעה. אוטובוסים המביאים אותך לכול מקום. ומאות מבקרים המצטלבים. זה עולה וזה יורד. כמו שיירה ארוכה של נמלים חרוצות שלא מרפות.

קצת למטה, PUEBLO ESPANIOL. מתחם סגור של מבנים מאפינים את האזור שנבנה כפרבר מגורים לבאי האולימפיאדה ועל פי התוכני. אמורות היו הדירות, בתום האולימפיאדה, להימכר לדיירים חדשים. וזה לא קרה. לא נמצאו קונים, והמקום הפך להיות אזור מבקרים של תיירים סקרנים. חנויות קטנות של אומנים למיניהם. שבילים וכבישי גישה מרוצפים אבנים מרובעות וכמובן עציצים ועדניות ירק במרפסות. מתחת לחלונות. ליד ספסלי הישיבה ובכול מקום שהיה חסר צבע.


עייפנו. כבר ביום הראשון. בשעות הראשונות ממש, הבנו שהטיול הזה יהיה מאמץ אחד רצוף. אם רוצים לראות את העיר התרבותית הזאת המלאה כול טוב, צריך ללכת. ובניגוד לממליצים, לא במטרו. רק באוטובוסים. תנועה יעילה בתעלות החשוכות של המטרו אינן מאפשרות להכיר ולגלות את העיר. רק ברגליים ו/או באוטובוסים הנוסעים בצמוד למדרכות. בקצב של הליכה מהירה ואינם מפספסים אף אחד מהמקומות השווים והראויים לביקור. הפעם נוותר על היעילות ונעדיף את הנוף מראה הרחובות הרחבים.

נחושים לסיים את היום העמוס הזה ברגל, חזרנו באותה דרך עצמה אל המלון שבכיכר.

ב "מיני מרקט" ליד המלון רכשנו קצת פרודוקטים - לחמיות, נקניקים וגבינה צהובה - מים מינרליים. כמה תפוחי עץ גדולים, ועלינו לקומה 5. שמחים שהגענו. והשעה - אחרי 8.30 . בחוץ החל מחשיך. אנחנו על הרגליים יותר מ יממה. אני ראיתי את עצמי במראה ואני מאשר שגם נראיתי עייף ולא רק הרגשתי עייף.
מה הפלא -

ועוד קצת סדר. עיון בניירות שהבאנו. סידור התיקים למחר. מקלחת טובה. ארוחת ערב טעימה ולישון.

עייפים אבל מרוצים. את יום המבחן העצמי הראשון סיימנו כמתוכנן. וגם זה משהו. ואפילו לא יבלת חדשה אחת. הידד !!!

עד כאן פרק ג'. מכאן.......... פרק ד'.

היום החמישי המפוקפק. וכדי שלא יהיה מתח מיותר אני כותב מיד בהתחלה, שהיום כייסו אותי.

אותי כייסו. לא להאמין אבל זאת עובדה ועם עובדות לא מתווכחים. פשוט דחפו לי את היד לכיס המכנסיים החדשים, שלפו תיק פלסטיק שקוף בתוכו סידרתי את הפספורט, כרטיסי הטיסה של שנינו. רישיון הנהיגה. תעודת אזרח ותיק ו....... 200 יורו בשטרות חדשים. והכול בשניה אחת של חוסר תשומת לב.

את היום השני שלנו בברצלונה, התחלנו ברגל ימין. אחרי סידורי הבוקר ההכרחיים, בדקנו שהכול במקומו. את הנעליים השלימות החלפתי בסנדלים נוחים. את המכנסיים הארוכים הכהים החלפתי במכנסיים 3/4 בהירים. אילנה התלבשה נוח, והיא תמיד יפה ממני. ולפני ההמשך, ירדנו לחדר האוכל של המלון. מקום רחב ידיים. כאילו אוהל ענק שבתוך הריבוע הפנימי של בניין 5 קומות. שולחנות ל 2 ול 4 אוכלים. פרוזדור ארוך של ציוד להגשה עצמית. כלים למטעמים חמים וקרים. שתיה מכול הסוגים. דברי חלב ובשר. לחמים ישר מהתנורים. לחמניות ועוגות, כיד המלך.

כאשר אתה נעמד מול שפע שכזה, צריך להתאושש ולהחליט את מה לקחת או על מה לוותר.. ברור לך שמהכול אין סיכוי. אז בוחרים. קצת מזה, וקצת מזה. וגם מזה. וגם משם ורק לא לבזבז. ככה אני חושב אצלי בבית וכך נהגתי גם כאשר זה היה על חשבון המלון ולא מכיסי הפרטי. ויצאתי, שבע. ואפילו מרוצה פלוס.

ביצה מבולבלת. שינקה מטוגנת. כדורי תפוחי אדמה שחומים. עגבניות בתנור. לחמניות טריות, חלקי בגטים טעימים. קורסאו חם. שוקו חם בהכנה עצמית ומצב רוח נהדר. משהו שמבטא שביעות רצון, נחת ותקוות ליום טוב ומהנה.

לא. לא לקחנו סנדביצ'ים מחדר האוכל. כבר ביום הראשון החלטנו כדבר מובן מאליו כי נתנהג ללא רבב. עלינו כישראלים, מספרים מני דברים שלא תמיד נעימים לנו, ואנחנו החלטנו שלא ניתן פיתחון פה לאיש לרנן מאחורי גבינו. בטח לא בגלל לחמנייה שעולה פרוטות, גם אם היא חמה וטעימה.

יצאנו זקופים. לא חקרנו אם עוקבים אחרינו. היינו נקיים מהחטאים הקטנים שאנשים חוטאים בהם מתוך חוסר הערכה נכונה לנזק שהדברים הקטנים האלה יכולים לגרום. להם כפרטים ולנו כשייכים לקבוצה מזוהה.

חזרנו לחדר. הכנות אחרונות. אילנה לקחה על הכתף את תיק העור שלה. את בקבוק המים הקרים. אני לקחתי תיק שבו דחסתי את המסרטה. מעיל הג'ינס של אילנה לעת שינוים בלתי צפוי. משקפים. פרי ועוד דברים קטנים, שיהיו. ויצאנו.

ירדנו לרחוב שלפני המלון. המשכנו וירדנו לתחנת המטרו, לרכוש את כרטיס האוטובוס הראשון ועל פי התוכנית, נצא ל PLACA CATALUNIA ומשם ל LA RAMBLA . "המדרחוב" "המפורסם" של ברצלונה.

הכול הלך חלק. בלי בעיות. בעין ברירה לומדים לקנות כרטיסי אוטובוס במכונות מכירה. להתמצא במפות של תחבורה עירונית. לשאול שאלות קצרות את הנשי המודיעין הרבים העומדים בתחנות ההסעה ולא להתבייש לשאול עוברים ושבים, על אף שאני מדגיש, כי על פי מידת ההבחנה שלי, קשה להבחין מי ספרדי מקורי ומי מכול השאר. העיר מלאה תיירים. עובדים זרים ומיני מהגרים מכול העולם. אני מתאר לעצמי שיש גם קטלונים מקוריים. אולי.

עם כרטיס T-10 ביד (כרטיס ל10 נסיעות עירוניות) צעדנו בבטחה אל אוטובוס מספר 9 שיביא אותנו מ PLACA ESPANYA ל PLACA CATALUNIA.

עלינו לאוטובוס. השחלנו את הכרטיס החדש פעמיים - אחד לכול אחד - ישבנו, עוקבים אחרי מסלול האוטובוס מבקשים לזהות היכן אנחנו. ואחרי שהבנו כי אנחנו אמורים לרדת בתחנה הסופית של קו האוטובוס מספר 9, נרגענו. הכי טוב. מהתחנה הזאת, אמורים גם לקחת את האוטובוס חזרה למלון. סידור, FIX.


סובבנו בכיכר הגדולה. חצינו את השטח המרוצף הגדול שבמרכזו עליו מתרוצצים יונים מלכלכות. הרבה יונים. דוכני בלונים ומיני צעצועים למבלים בכיכר. ספסלי עץ לרשות העייפים והרבה רעש.
באחת הפינות המרכזיות, CORTE ENGLEZE. חנות המשתרעת על גוש בתים, פינה שלמה בכיכר, 9 קומות ויש בה הכול מכול כול.

השעה היתה מוקדמת מדי, כך שסובבנו את הבניין. מצאנו כיכר קטנטן וכמה ספסלים בצד השקט יותר באזור. ישבנו לנוח מהליכת הבוקר, עד שיפתחו החנויות לקהל. וב 10.00 בדיוק, נכנסנו עם אחרים לתוככי החנות הבלתי נגמרת. 9 קומות. והמזל? כי כול המדרגות נעות.

והיות ונכנסנו רק לראות, ולא לקנות באמת. יצאנו עם נזק מזערי. קסטה למצלמת הוידאו שהייתי צריך להצטייד בה בכול מקרה.

יצאנו את הלבירינט הענק. חצינו שוב את הכיכר כדי להצטרף להמונים ההולכים על טיילת ה LA RAMBLBA מהכיכר אל כיכר פסל "קולון" או ההפך. תנועה של אנשים רבים שבאו כדי לספר שגם הם היו כאן. BARCELONA זה LA RAMBLBA. הבנתם? ואם כייסו אתכם כפי שכייסו אותי הרי כי אתם רשאים להצטרף למסדר הכבוד של אנשים שלא כוייסו אף פעם עד שבאו לשדרה הזאת.

האמת - הלכנו בין המוני האנשים נהנים מכול דבר שיש לאורך המדרחוב הזה עד כי כהו החושים. האנשים שהולכים במדרחוב הזה, הולכים מהדכים בשתי הידיים את התיקים אל החזה. ממשמשים את הכיסים ושומרים על עצמם כמשימה הכי חשובה. גם אני כך. אבל זה לא עזר.

באחד הפעמים, שהייתי אולי מרוכז במצלמה, או באטרקציה אחרת - ויש כאלה הרבה - נמצא הזריז ששלף מכיס המכנסיים החדשים, את ארנק הפלסטיק השקוף שכול כך הקפדתי לסדר, ונעלם.

אני לא הרגשתי דבר.

והמשכנו ללכת. דוכני חיות מחמד. דוחני פרחים ומזכרות. "פסלים חיים" המתפרנסים מתרומותיהם של העוברים ושווים המעריכים את הרעיונות והמאמץ הכרוך בעמידה של שעות ללא תזוזה. נגנים. רקדנים וסתם מושכי תשומת לב מכול הסוגים. האוירה, אוירה של קרנבל. של קהל שנהנה. של נופשים שעזבו הכול כדי להיות כאן. יחד אתך וכול אלה שמסביב. כאן ה"צנטרום". לצדדים, סימטאות צרות של העיר העתיקה. בנינים שהם עוד מימי ראשית העיר. כמה מבני ציבור שעדיין מתפקדים כמו: בנין הפרלמנט הקטאלוני. בנין העיריה. הקתדרלה הותיקה. מוזאון של "גאודי" - איך לא - מוזאון השוקולדה. - יש גם דבר כזה למי שאוהב שוקולד. ומי לא אוהב - ויש את השוק המקורה (בוקריה) שיש בו ממש הכול. צפוף. מסודר. מריח ריח חזק של דגים ופירות ים, כיאה לעיר נמל. ירקות טריים. בירה. דוכנים. ומה עוד? הכול. הכול.

בתוך התמונה הצבעונית הזאת היינו גם אנחנו. נהנינו והתנתקנו מכול השאר עד כי יכלו למשוך לי את השקית הפלסטית וכול הניירות שבה, מבלי שהרגשתי דבר. בתוך ההמון הנע הלוך וחזור, פוקד את החנויות העמוסות ים של דברים שלא צריכים, במחירים משתנים, סובבנו גם אנחנו שנינו. שומרים על קשר עין שלא נתנתק. עוצרים מדי פעם ליד חלונות הראווה או הדלתות הפתוחות לרווחה ומרגישים חלק מהכול. כמו כול אלה שבאו כדי להרגיש כך. אני חושב.

וירדנו עם הרחוב לכיוון הנמל, אל הכיכר בו עומד במלאו תפארתו פסל "COLON", או בשמו הידוע: "קולומבוס". האיש שלזכותו נרשם גילוי יבשת אמריקה.

עמוד אבן חטוב. בראשו הפסל. בבסיסו דמויות של אריות שואגים. על בסיס האבן התומך את העמוד הגבוה, תבליטים ותמונות חרוטות של מעמדים מכובדים מימיו של קולומבוס בטרם ואחרי חזרתו מההפלגה שבזכותה נקשר שמו לאחת ההרפתקאות הידועות והמסופרות.

היה יום חם. לח. ומעייף, אבל היה שווה כול רגע של מאמץ.

מכיכר קולון, עלינו לאוטובוס 57 או 157, לשניהם תחנה ליד המלון. בפתח המינימרקט הפרטי שם אילנה ביססה יחסי הכרות עם בעל העסק ושניהם חייכו, בכול פגישה, בהערכה הדדית.
גם הפעם, נקניק, גבינה צהובה. פרי. מים............. והביתה. למלון "שלנו. לחדר בקומה 5. למטה שתיתן מנוחה לרגליים העייפות. למקלחת הרטובה שכול כך חשובה בסיומו של יום נפלא.

נכנסנו לחדר, הנחתי את המצלמה והתיק מעל הכתף וכשבאתי להוריד את המכנסיים החדשים, הבנתי ברגע כי הכיס ריק ושכוייסתי. תוך שניה אחת הבנתי את המשמעות ובלי להתרגש בישרתי לאילנה שכוייסתי. הנזק הממשי, 200 יורו. כפרה. כול השאר - הדרכון, כרטיסי הטיסה, רישיון הנהגות, כרטיסי האשראי, לא הטרידו אותי כלל. חזרתי לבדוק את המכנסיים. את התיק שלי. את התיק של אילנה ובשקט נפשי וחיוך משתהה, חייגתי לניר יצחק כדי שיבטלו את כרטיסי האשראי של "מאסטרקרד" ו "קאל". טלפון לורד ביח"ם שתבטל את כרטיס האשראי של "ויזה". טלפון ל שושי המקשרת, ולרגעים, הכול נדם.
מבחינתי אפשר להמשיך.

הרגשתי שהכול יהיה בסדר. לא יכולתי לתאר לעצמי מצב שהתקרית הזאת תשבש או תקלקל את החופשה שכול כך רצינו שתצליח.

חזרתי למיטה. פרשתי את הרגליים והידיים לרוחב המיטה, משתדל להרפות הכול. השרירים העייפים. תחושות האי נוחות והכישלון על שלא הצלחתי לשמור על כול שנגנב, וחיזוק ההחלטה הפנימית כי זהו הרגע לחזור לשגרה ולהמשיך. בלי הנחות. ננוח שעה. נקום. נתלבש ונצא אל הרחובות הסואנים של כיכר אספניה.

אבל, עוד בטרם נחנו ממש, צילצל הפלאפון. מהעבר השני, נציגת "ויזה" בארץ. הם אומנם ביטלו את כרטיס האשראי אבל ביקשו לשמוע את הבקשה בקולי. התבקשתי להזדהות. שם. שם אבא ואמא. תאריך לידה. מספר דרכון ועוד שאלות זיהוי. היא השאירה בידי מספר טלפון בארץ, להתקשר בגובינה ונפרדנו בשלום.

התקשרתי כפי שהתבקשתי, ומכאן התפתחו מספר שיחות טלפון מפתיעות שכולן נועדו לעזור לי לקבל כסף מזומן במקום הסכום שנגנב.

הייתי מופתע מהדאגה ומהרצון הטוב. השיחות התנהלו על פני 3 יבשות. המשרד בתל אביב תיווך ביני בברצלונה לבין המשרד הראשי של "ויזה" בניו יורק. נמסרה לי סיסמה ושם בנק אבל בגלל לוח שעות העבודה המקוצר של סוף השבוע, לא משכתי את הכסף. העיקר בסיפור הוא ברצון הטוב ובמאמץ הכן לעזור ללקוח במצוקה. כול הכבוד ל "ויזה". הידד ל הילה ועינת בתל אבי וג'יון בניו יורק. חבורה לעניין.

ואחרי שנחנו. יצאנו. עלינו על אוטובוס העולה להר. נסענו עד התחנה האחרונה עוברים שוב ליד מקומות שביקרנו בהם יום קודם, ובדרך חזרה אל העיר, ירדנו לבקר ב PUEBLO ESPANIOL . את הביקור הזה סימנו עוד מהבית. זהו כפר בבניה מסוגננת מקומית שנבנה כפרויקט מיוחד. על פי התוכנית הבתים היו אמורים להימכר ל מבקשי דירות רק אחרי האולימפיאדה. הבתים שימשו את הספורטאים שהגיעו לתחרויות ובסיום התחרויות יינתנו לרוכשים.

כרגיל בחיים, לא הכול מתגשם וגם התוכנית הזאת לא התגשמה. פרט קטן: לא נמצאו קונים. הכפר הקטן הזה הפך למקום מבקרים. נפתחו בתוכו חנויות מזכרות למיניהם. מסעדות וברים. מועדון פלמנקו ומקום ביקור למבקשים ללמוד משהו על סיגנון הבניה בספרד שלפני כך וכך שנים.

המקום נקי. שמור. הדרכים והשבילים מרוצפים אבנים שמעייפים את ההולך. משלמים בכניסה והשאר, על פי טעמו של המבקר ומידת העניין שהוא מגלה בסגנונות בניה וארגון קהילה.

כאשר עייפנו, ישבנו על ספסל לעייפים. קנינו גלידה טעימה לקראת קפיצת הדרך הבאה.

יצאנו את השער הראשי. ירדנו לאורך הכביש הראשי אל מזרקות המים. השעה הייתה עדיין מוקדמת.
במפלס המקבץ של המזרקות הראשיות, תפסנו עמדת תצפית על כסאות מקובעים נהנים מרוח נעימה שהלכה והצטננה ככול שירד הערב.

מאחורינו ממש, שולחנות הישיבה של קיוסק פתוח ללקוחות ממנו נשמעות מנגינות עליזות דרום אמריקאיות.

המופע האור קולי של מים, אורות צבעוניים ומוזיקה מתחיל רק בשעה 21.30. מאוחר. הקדמה ללא צליל אפשר כבר לראות בשעה 21.00.

אנחנו אומנם ישבנו בשקט מופתעים מכמות האנשים שזרמו לאזור הזה. המדרגות התמלאו. במעברים וברחובות הפתוחים לראות מהם את מזרקות נעמדו אנשים רבים מנסים למצוא עמדת צילום סבירה.

לפנינו ממש, התפרסו מוכרי משחקים מנצנצים באורות מפתים ילדים צעירים. הכול ב 10 יורו. הכול על בד או יריעת פלסטיק שניתן להתקפל ולברוח בכול פעם שהצופים הנעים בקהל מודיעים על פקחים בשטח.
לא המתנו למוזיקה. כדיירים במקום - המלון שלנו ממש במרכז העניינים - "התקפלנו" יחסית מוקדם.

והיות ואנחנו מסודרים, שמנו פנינו למצוא את תחנת המשטרה הקרובה כדי לדווח על הנזק של היום ולהצטייד בפרוטוקול חתום שהוא הכרח להמשך טיפול במסמכים שנגנבו ואולי בפיצוי על הכסף שהלך בלי שוב.

זה לא היה קרוב, במיוחד שהעוזרים אליהם פנינו אמרו: "לא רחוק". בהליכה אחרי יום ארוך, הכול היה ניראה רחוק. אבל הגענו.

ברחוב ראשי. באם לא הינו מתעניינים ספציפית, לא הינו מבחינים שזאת תחנת משטרה פעילה.

בכניסה המתינו כמה אנשים מוטרדים כמונו. השעה: 22.00 לא מאוחר מדי. גם לא מוקדם ממש. לטעמי היו צריכים להספיק 10 דקות לגמור את הפרוצדורה למצב שאין מה לחקור.

זה לקח קצת יותר. בהגיע תורנו, אילנה הסבירה ליומנאי עייף את סיפור המעשה. בקצב הכתבה, אצבע, אצבע, קלט את העדות במחשב שעל שולחנו. חזר וקרא. שאל שאלות הבהרה ושלח אותנו להמתין לחוקר שאמור היה להבהיר את הדברים, הבהרה נוספת.

הסיפור שלנו לא היה ניראה לו כדבר מפתיע. או יחיד. בסך הכול הצטרפנו לרשימה ארוכה של נפגעים מידם של כייסים זריזים ומנוסים ה"עובדים" ב "לה רמבלה" דרך קבע. צברו הרבה שנות ותק ולא התרשמנו שמתרגשים מזה. גם לא בתחנת המשטרה.

ישבנו עם עוד ממתינים שהחוקר התורן יתפנה אלינו. התחלנו מתעייפים מלהמתין. השעון רץ. כבר ראינו את השעה 24 מתקרבת ואנחנו עוד יושבים.

ממש לפני חצות, קרא לנו היומנאי אליו. קרא לפנינו מהמחשב את שכתב קודם. הדפיס 4 עמודים. הגיש לי לחתימה. יצא לצלם את הדפים. נתן לנו אותם ויצאנו מחייכים לדרכנו.

אולי אתם יודעים למה זה לקח שעתיים - אנחנו לא הבנו את הרציונל. טוב, אנחנו לא שוטרים. איך נבין.

וצעדנו במרץ למלון. קרוב יחסית. עלינו לחדר. מקלחת. הכנות למחר. אילנה רשמה את "תנועות" היום. ועשינו חושך מבוקר. אפילו לא התעניינו בטלויזיה.

סוף פרק ד'. עכשיו, פרק ה'.

יום שישי בלוח העברי. 31 באוגוסט 2007 בלוח הגריגוריני. היום השלישי למנין הימים שלנו בברצלונה. את היום הזה הבטחנו לשושי, המקשרת שלנו במקום. טיול מאורגן בעיר עם מדריך ישראלי שגר בברצלונה. הסבר בעברית. יודע על ברצלונה ויודע את נפש הישראלי המצוי.

היינו צריכים להגיע ל כיכר קטלוניה. משם אמור לצאת האוטובוס לתור את העיר. 4 שעות. מ 10.00 ועד 14.00 בערך. כתבתי 14 00 אבל זה לא מחייב את אף אחד.

העובדה שלא ביטלנו את השתתפותנו בסיור בגלל המחיר , משמע, שהחלטנו שלא נפקיר את ההנאה על מזבח תקרית שולית. "על ה פאדי", כמו שאומרים. הכסף שהיה אצל אילנה יספיק לנו לכול התוכניות שעוד בדרך.

האוטובוס התמלא. המדריך שלנו, ברק, הנכד של קובי הידוע מנירים. ויצאנו משוטטים ברחובותיה של ברצלונה תוך כדי עצירה ליד אתרי ביקור בולטים ומומלצים.

קיבלנו הסבר מלא על המבנים העוטפים את כיכר קטלוניה. כול אחד מהם בבעלות חברות פיננסיות גדולות. באחת הפינות, "קורטה אינגלז" הכול בו הידוע, המתחרה של C&A ומקס & ספנסר המפורסמים כשלעצמם.

אחד הרחובות שתחילתו בכיכר, היא שדרת "לה רמבלה" המפורסמת באטרקציות ובמוניטין, ובשבילי גם בעובדה שכאן, בשדרה הזאת כייסו אותי בפעם הראשונה בחיי. ואחרי הכול, זה לא נעים.

נסענו לקתדרלה "דה לפמיליה". (LA FAMILIA SAGRADA ) מבנה בעל צריכים גבוהים הנראים כמעט מכול מקום בעיר. מבנה שנידמה כי לא ייגמר לעולם. קומפלקס מורכב ומיוחד ברעיון עליו נבנה. הרעיון על פיו מגויס הכסף לבנייתו והפרטים המסופרים על ידי המדריכים לקהל המבקרים. הדמויות הרבות החקוקות בקירותיו של המבנה המדהים הזה, מכול מקום שתביט, הופכים את הסיור למעניין ומעורר מחשבות.

לא ניתן לתאר. המבנה הזה שייך לסוג הדברים שצריך לראות בעיניים כדי להתרשם ולהבין מדוע הוא משמש אטרקציה לרבים המגיעים לכאן לבקר.

האיש "גאודי", שהשאיר את חותמו במקומות רבים בברצלונה, היה ודאי איש מיוחד במינו ובתפיסת העולם שלו. עצם העובדה שהצליח לקדם את רעיונותיו ושכנע רבים ועשירים לממן את מה שניראה כשיגעונות של ממש, מצביע על יכולותיו של האיש עצמו. במבט של מבקר, במקומות בהם יש מפרי עבודתו, הרי כי כול שראיתי בעיני, מפתיע ומרשים. ואולי גם בגלל השוני של הדברים יחסית לדברים אחרים המתיימרים להתחרות ביצירותיו של גאודי.

פארק גואל: פרוייקט נוסף של גאודי הנמצא ברובע גרסיה. הפארק נבנה ביוזמת איש הכספים גואל ויש בו כיכר מרכזית מרשימה, שני בניינים מרשימים בכניסה ופסיפסים מרהיבים. המשכנו משוטטים ברחובות צדדיים עד השער הפחות רשמי של פארק "גואל". אחד הפארקים היפים. סגנונו המיוחד של גאודי נמצא בכול מקום.


סיפורי המדריכים, כמו בכול מקום, כוללים פרטים רבים שבקושי זוכרים בעת שמספרים אותם. הרבה פרטי רכילות. הרבה סיפורים על אינטריגות , ואהבות, ובגידות שקשורות לאנשים מפורסמים או עשירים או שניהם.

הפארק מלא מבקרים ששומעים בו זמנית את אותם סיפורים, רק בשפות שונות.

יש בפארק מספר בתים בודדים. אחד מהם, בית שניתן לגאודי במקום כסף שלא הספיק, ולאחר מותו הועבר לרשות העירייה שהפכה אותו למקום ביקור בתשלום.

יש בפארק שתוכנן כ"שכונה יוקרתית" כמה רעיונות מעניינים שנשארו בלי דיירים. יש נוי מסודר. כיכר מוקפת ספסלי קרמיקה צבעונית המקיפים אותה מכול הצדדים. יש מקום תצפית על העיר וכמו שכבר אמרתי: הרבה סיפורים.

תוך קריאה מוקדמת, אילנה זיהתה שבעצם "קיצרו לנו את הביקור" בפארק, וחלקים גדולים, ואפילו חשובים, לא ראינו. ואולי הפעם, גם שילמנו וגם לא ראינו דברים שאולי לא נחזור לראות.

שוב נסענו ברחובות שהתמלאו. שכונה הגוטי, בעיר העתיקה, ירדנו ונפרדנו מהאוטובוס, מתכוננים להליכה רגלית, לבקר כמה מהבניינים היותר מפורסמים בחלק הזה של העיר.

ברק המדריך, כינס אותנו על מדרגות הקתדרלה הותיקה שכמו כול הקתדרלות שבאים לבקר נמצאות בשיפוצים, מנסה בעזרת הרם קול שבחגורה להתגבר על הרעש מסביב ולספר על המקום, על בית העירייה של ברצלונה ועל בנין הפרלמנט הקטלאני השוכנים זה מול זה.

באם הבנתי נכון, הם עומדים זה מול זה גם מבחינה פוליטית. אינני יודע אם בגלל זה, אבל בעובדה, בראשו של כול בנין מתנוססים מספר דגלים שונים להוציא את דגל ספרד שהוא זהה על שניהם. בפתח דלת הכניסה ניצבים שוטרים - אחד בכול דלת - ושני הבניינים מרשימים בארכיטקטורה שהתאימה לכמה מאות שנים קודם. בנינים יציבים. חזקים. מעוטרים פסלים ותמונות שמספרות סיפורים חשובים בהיסטוריה של העיר. והכול שמור. ונקי. ומרשים.

הצטרפנו לזרם הנכנסים לקתדרלה ב .PLACA DEL SEUמבנה מרשים. תיקרה גבוה במיוחד. ויטרז'ים צבעוניים. מתפללים קורעים ברך. והרבה סקרנים מכול העולם. בליל של שפות של מדריכים המדברים אל קבוצות רבות המצטופפות לשמוע עוד ועוד הסברים. על כול ויטרז'. על כול כפל וכול כותרת של עמוד ועל כול סרקופג הנמצא בכול פינה כיאה לקתדרלה המכבדת את מי שהיו שליחי אלוהים על פני האדמה.

ביציאה, באחת הפינות ברחוב פחות סואן, ישב לו איש וניגן בכלי מיתרים עליהם מקישים בשני מקלות מצופי בד, וצליליהם נהדרים. אותי זה תמיד מהפנט. הוא ניגן מוזיקה קלאסית בלווי נגינה בפסנתר שנשמעה מתוך תקליטור. תמיד רציתי שגם אצלנו, ברחובות ובפינות מחמד יהיו מנגנים ובעלי כשרונות מציגים את יכולתם לקהל. ואומנם, בשנים האחרונות, אפשר למצוא ראשית תקומה של תופעה ברוכה בעיני שתשנה במקצת את אפרוריות היום יומית שהיא מנת חלקינו בארץ שלנו, העייפה מלחמות, פיגועים ועוד צרות שלא היינו צריכים אותם. (אני מתנצל. מה שלא יהיה, ליבי בארץ. כאן נולדו לי ילדי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידי ו............).

הלכנו עוד קצת לאורך הרחובות הצרים לקודים בין קירות אבן אפורים גבוהים, עד רחוב ה"רמבלה" המפורסם (זה שלקח לי את ה 200 יורו בלי להרגיש), לנקודה לאמורים להתפזר וכול אחד ילך לדרכו.

השעה קצת אחרי 15.00 . עברנו את הכביש. נכנסנו להתרשם מהשוק המקור, היפיפה והמדהים La Buqueria הנמצא במרכזו של הרמבלס. השוק עצמו, חוויה המפעילה את

כל החושים שלנו, הריחות של הבשר, הדגים ופירות הים מכול הסוגים, הצבעים, הגדלים
והצורות. הפירות הטריים והצבעוניים המסודרים זה לצד זה. ירקות יפים. קהל ליד דלפקי בירה. מוזיקה רועש המוכרים הקונים והמבקרים מציגים למבקר אוירה שאסור להחמיץ .
יצאנו מהשוק צועדים לכיוון האוטובוס הציבורי שאמור לקחת אותנו למלון "שלנו". זוכרים - מלון "פלאזה" בכיכר אספניה.

היינו מרוצים. מיותר להגיד שהיינו עייפים. הכנו לעצמנו ארוחת צהרים טובה שכללה נקניק, לחמניות פריכות. גבינה צהובה. מרק עגבניות נמס, עם אטריות וקרוטונים, ולנוח. להרים רגליים.
אחר כך כול השאר.

מה הדברים שעושים אחר כך, תשאלו - מטעינים את הפלאפון למשל. את המסרטה. מסדרים את המקרר הקטן בתוכו שומרים את הנקניק , הגבינה הצהובה ובקבוקי המים המינרליים. מחליפים פלסטרים לרגליים. כותבים בפנקס הרישומים ומדברים. מדברים על הכול. האם ניקח סיור שבאוטובוס קומותיים לסיור בעיר או לא - דיון מעמיק שהסתיים רק ביום האחרון. ואם אתם סקרנים לדעת את סוף הסיפור........... לא. לא לקחנו. חסכנו כ 38 יורו ביחד. ואם תמשיכו לקרוא, לא תמצאו כי החלטנו החלטה נבונה, גם אתם תצאו נשכרים. לא נתאמץ לשכנע אתכם. אם אתם מרגישים שזה יעשה לכם טוב, סעו. כול דבר שעושה לכם טוב, עשו. בשבילכם באתם עד ברצלונה. אבל, אם רוצים להתגלח קצת על זקנם של מגולחים, כמונו למשל, שימרו על הכיסים בטיול ב "RAMBLA" ואל מבזבזו כסף יקר על טיול ממונע בעיר, אפילו שהאוטובוסים עם הקומה השניה הפתוחה לרוח, סובבים בהמוניהם, מלאים באנשים מכול העולם. אמרתי.

להערב יש לנו אורחת מכובדת. מוניקה תבוא לבקר אותנו בבית המלון.

מוניקה היא חברת קיבוץ המתגוררת כבר, קצת יותר משנה בברצלונה בתפקיד. היא מנהלת את הסניף של "פולישק", מפעל למוצרים פלסטיים - רשתות צל לחקלאות ויריעות מונו-אקסיאליות - ונדברנו להיפגש. מתרגשים - קצת. נעים להפגש עם מכירים קרובים במקום כול כך בלתי צפוי. כן. מתרגשים.
ב 20.00 בלובי.

נו, אז נחנו. התקלחנו. קפה ועוגיות של אילנה מהבית. מכנסיים רפרזנטטיביים וחולצה אדומה. נעליים גבוהות כמעט כמו חתן לחתונה. אילנה תמיד לבושה יפה, ומתנו שיבוא שמונה.

ירדנו כמה רגעים קודם ומצאנו את מוניקה ממתינה לנו. שמחנו זה כלפי זה. התנשקנו - מה שלא זוכר שעשינו בקיבוץ - וישבנו לשוחח על הכול.

הרגשנו כולנו בנוח. עם מוניקה מצאתי עצמי מסכים בהרבה נושאים משותפים וגם הפעם. דיברנו על המפעל שיש לי אליו סנטימנטים של אבהות מתמשכת. על הקיבוץ שהוא ביתנו הבלתי מעורער על אף חובר שביעות הרצון ממה שיש בו עכשיו. ועוד על דברים שבין לבין. ערב מהנה. אני נהניתי.

ויצאנו לאכול. חיפשנו משהו שלא יהיה כבד ויהיה בכול מאפיין את המקום. לא הצלחנו להבחין מהו התפריט המועדף על המקומיים. בכול חנויות האוכל אפשר למצוא כמות מרשימה של לחם עם כול דבר. בכול האורכים, מכול הקמחים. עם כול תוספת: ירק, נקניק, ביצה וכול מריחה שתבקש. אוכל יחודי, לא מצאנו. ולא עשינו מזה עניין. גם לא התאמצנו כך שאין לראות בזה טרגדיה.

לא רחוק מהמלון, התישבנו ליד שולחן ברחוב. הזמנו שתיה קלה. אילנה ומוניקה בחרו גם בשבילי "TAPAS " טעימים, עם כול מיני, וזה הייה מצוין ומספיק. את הזמן הקדשנו לדיבורים בלי הפסקה. אפילו לא התעייפנו.

בשעה מאוחרת, נפרדנו לשלום. מוניקה נסעה במטרו הביתה. אנחנו נכנסנו למלון. עלינו לחדר ויותר פרטים לא נספר. לכול דבר יש גבול. וגם לסיפור הזה יש גבולות.