פרק 5 מתוך "מישהו מטפל בך" 

הדלת לא הייתה נקייה למשעי, ומאחוריה נמצא חדר הטיפול של ד"ר אברהם גרוסמן. הוא היה ישוב על כיסאו הרחב, ראשו רכון קדימה כמנסה לתקוף בעיה חסרת פתרון. הדלת האפרפרה נקרעה פתאום לרווחה. בפתח עמד הראל כשעל פניו נסוך מבע מיוחד: מיוסר, טרגי, מפוחד ומזועזע - כל אלה חברו יחדיו בקלסתר הצעיר ולמוד הסבל.
"ד'ר"... חרחר בקול צורמני כמי שחרב עליו עולמו בשעה אחת, "אני פסיכוטי!"
ד"ר גרוסמן לא נראה מבוהל, אלא הושיט יד מזמינה פנימה לעבר הכיסא המוכר מימים ימימה. פניו של הראל היו אפורות כפרוות עכבר, ולפני שהתיישב כבר החל לדבר: "אברהם, אני משתגע! אני לא יכול יותר, אני מרגיש את אלוהים בכל מקום... הוא בתוכי... אני כמו עכבר שהתחבר לזרם של תחנת כוח שלמה... אני לא מסוגל לעמוד בעומס..."
ד"ר גרוסמן הבין כי ברגע זה הפאניקה היא הבעיה העיקרית.
הראל קיבל תוספת זעירה של תרופות אנטי-פסיכוטיות. בהגיעו הביתה כבר היה רגוע יותר. מחשבותיו הפסיקו לשדר "אוי, אני אבוד", אלא החלו לסרוק את התודעה לצורך מציאת דרך התמודדות מול ההתקף השנים-עשר שלו.
הוא הסיק כי מצבו הנפשי רוחני מדי. לכן, לפי עיקרון שיטתו - המציאותרפיה - עליו לפעול נגד כיוון החולי, קרי, להיות ארצי יותר. אבל איך, לעזאזל, עושים את זה?
הראל ניסה להיזכר בדברים ששמע על אודות תורת הקבלה. דובר בה על "כלים" - כלי קיבול הקיימים באדם, שדרכם נקלט ה"שפע" האלוהי. אולם אם דפנות הכלים דקים במיוחד, הרי ה"שפע" עלול לנפצם.
הוא חש על סף ניפוץ כליו הנפשיים. מה ניתן לעשות? יש לצמצם את השפע או לחזק את הדפנות. מחשבותיו סערו ונטרפו, מוחו פימפם וזייף כמכונה אדירה שכוחה כלה. גופו רעד מגודש האלוהות. עם זה, לא פסק לחשוב בקדחתנות על פתרון מעשי למצוקתו.
אני מוכרח להתחבר לצד הארצי שבי, מלמל לעצמו, שינה מבורכת, אכילה הגונה ורחיצה טובה... אבל איך זה אפשרי כש"הוא" - הנמצא בכל - גלוי כל-כך לחושיי. בראשו הבליח הפסוק מתהילים כ"ג: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי - שבתך ומשענתך המה ינחמוני!" האלוה הציץ אליו מכל פינה. הקדושה הייתה שרויה אף ברצפות, בידיות החומות של הארון, אפילו באסלה. הן כבודו מלא עולם.
הוא לא סבל מהלוצינציות (הזיות שמיעה, ראייה, מישוש, ריח או טעם), אלא חש בבירור, כברומטר רגיש במיוחד - כמלאך ה' צבאות - את האנרגיות השמימיות הטמונות ונסתרות בכל.


בלילות שכב על מיטתו כולו מתוח ונסער. במצבו רווחו הניגודים: מחד חש אנרגיות אדירות, ומאידך - חולשה בסיסית שקנתה לה שביתה בכל תא בגופו חסר האונים. הוא הרגיש כי הוא "הנבחר". האלוה בחרו מכולם, כדי שיציל את האודים מן האש הרשעה, מעוולת החברה החומרנית-מודרנית, נטולת האל, הבועטת, מקפחת ורומסת את החלשים שבקרבה. הוא נבחר כדי להושיע את חולי הנפש ולהוקיע את החברה על יחסה המשפיל לעלובי החיים...
זה כמה לילות שלא ישן כמעט. מזון לא בא אל פיו, אלא ליטרים אחדים של מים. "האלוהות" אכלה וכילתה אותו בכל פה. הראל דימה את חולי הנפש למפלצת בעלת אלף ראשים. בכל פעם הציץ ראש מכוער אחר... מתי כל זה יסתיים?! שאל את עצמו בעצב תהומי.
הוא היה ער לתנודות האפקט שלו. אמרת חז"ל (על עם ישראל) "כשהוא עולה - עולה עד לכוכבים, וכשהוא יורד - יורד עד לעפר" קלעה לתחושותיו. אכן הוא המשיח, המייצג בגופו את טלטלות העם. אין ספק כי הוא "השליח". בחדרי בטנו נבטה לפתע תחושת חרדה. הוא היה מורגל בה, ואף על פי כן נזדעזע לרגע. אחר התעשת קמעה והמשיך בניתוח השכלתני הסמי-פסיכוטי.
משיח - לא! אינני הוא. אני "המשיח", צחק לעצמו. איש לא יבין זאת, אלא אם כן אבדיל לו בין שי"ן ימנית לשמאלית... בעשרות ההרצאות שנשא היה הקהל מונח בכף ידו (אף בעתות דכדוך). הוא אכן שולט היטב במלאכת הדיבור. הוא המשיח בשי"ן שמאלית, כנאמר בתהילים: "דאגה בלב איש - ישיחנה".
אני משיח שייעודו אינו לדבר בלבד, חשב הראל. נועדתי להציל את כל נפגעי הנפש הזנוחים והמקופחים על-ידי החברה העוינת, שאינה מבינה ואינה רגישה לסבלם האינסופי. אהיה להם לפה, סיכם לעצמו ביוהרה היפומאנית.
מחשבותיו אשר סרו תמיד למרותו התרוצצו בפראות. האם ברגעים אלה ממש אני משוגע? וכי מדוע? כל רצוני הוא להושיע את החלכאים והנדכאים. היו דברים מעולם. אני מסוגל לעשות זאת!? הוכחתי את הדבר ברבים. האם הפסיכיאטריה תכלא אותי?
אלוהים, רק זה חסר לי עכשיו. תן לי כוח, בבקשה. אני השליח שלך ואני רק בן תמותה. האם יבינו מה פירוש "שליחות"? הרי הם נטולי אלוהים וחסרי רגש חם. אולי יחליטו כי אני חולה, וחסל? ובלא כל קשר לשליחויות למיניהן, ישללו את חירותי ויטפלו בי. מחלקה סגורה ממתינה לי מעבר לפינה. כדי להשתחרר מעט מן המועקה, ישב מול המחשב וכתב ביומנו בלב חרד:
על פי המקורות, בימי קדם התייחסו לחוויית האלוהות ולתפקיד הניתן בידי שמים ביתר סובלנות והבנה. התנ"ך מלא באנשים הנחשבים גדולים לכל הדעות, שחוו את האלוהות, בלא שמישהו מנע זאת מהם. הפסיכיאטריה נוטה להיות שיפוטית במקרים כאלה ולהדביק תוויות, והדבר אינו מוצדק. הפסיכיאטריה יכולה לטעון דבר אחד בלבד: החוויה אינה בריאה, משום שהיא גורמת סבל ומשום שהיא מובילה לחוסר יעילות בחיי המעשה. ניתן להבין שהחוויה הזו קשה להעברה למי שלא חווה משהו דומה. נדמה לי ששמעתי פעם מהפרופסור הנערץ גודמן, כי התופעה קרויה "פסיכוזת אלוהים" - לחווה אותה יש אשליה של קרבה עצומה לאלוהים. בין אם שמעתי כך במו אוזניי באחת מישיבות הצוות הפתוחות ברמת רחל ובין אם לאו, אני יודע בבירור כי זו הרגשתי.
למיטב הבנתי, הבסיס לתופעה הזו הוא "אידיאה פיקס". רעיון הקרבה לאלוהים משתלט ומכתיב לאדם התנהגות הנתפסת אצלו כמתאימה לרצונו של האל. אינני יודע מה קורה מבחינה פסיכולוגית. האם הסופר-אגו מכניע את האגו וכופה עליו חיים של נזיר? תגובות של קדוש מעונה? הליכות של צדיק? הקרבה לאלוה מתוגמלת באנרגיה עצומה, אבל כופה עריצות - חצי ממך מצליף בחציך השני, כרוח עוועים המתעמרת בחומר.
אני אומר: "אלוהים שלח אותי להושיע את חולי הנפש בישראל". לאוזניים שפויות, בעיקר אלה של פסיכיאטרים, האמירה הזו מבטאת מצב חולני לגמרי. אלא שהפירוש שלי היה רך יותר ממה שניתן להבין. אינני טוען שאלוהים שלח אותי ישירות, באופן בלתי אמצעי, לבצע משהו. אינני טוען לרגע שהאל נגלה אלי באופן כלשהו. גם איני טוען שהאל רמז לי באופן ברור מהי הדרך בה עלי ללכת. אני מאמין באמונה שלמה כי לכל אדם בעולם יש תפקיד גדול או קטן למלא בחייו. בדרך-כלל האדם אינו מודע להיותו בעל תפקיד מסוים והוא עלול שלא לגלותו עד יום מותו. אם התגלה לו התפקיד, חייו ירכשו תוכן ועצמה, גם אם מילוי התפקיד יהיה כרוך בסבל תהומי. לחושי הארציים לא נגלה בפועל דבר מן העולמות העליונים, אלא שכוחותיי הפנימיים גילו לי אמת כלשהי, הקשורה לתפקידי עלי אדמות בעיני האל. אני חש בעצמותיי כי כל שנות הסבל הקשות, כתוצאה ממחלת הנפש, קורמות לפתע עור וגידים ומקבלות משמעות, כאילו היו הכנה לקראת התפקיד. יש לזכור עובדה אחת: עד תחילת שנות התשעים לא נרתם איש במדינת ישראל למאבק על זכויותיהם האלמנטריות של חולי הנפש, שהיו העלובים, המדוכאים והמקופחים בקרב קבוצת בעלי המוגבלויות השונות. תמיד זכרתי את דבריו של אבי המלומד, שחזר על אמרת חז"ל העתיקה: "הראל, זכור, במקום שבו אין אנשים, היה אתה איש". על בשרי ידעתי, אין איש! אין מי שפועל באמת למען חולי הנפש. הייתי נכון לקחת את המשא הכבד על כתפי הדלות והחולות. ידעתי כי עוצמתי תעמוד ביחס ישר לנחישותי, קרי, לנכונותי לשלם מחיר בסבל עמוק.
האם זו מלכודת? מין קאצ' לוגי? אבל בעיניי הדברים נראים כה מובנים ונכונים. הרי אין איש שיוכל לדעת אי-פעם מה קיים ב"מחשבה האלוהית". אוי אלי, למה נטשתני?
קרב הזמן לעלות השחר. הראל חזר למיטתו. עוד מחשבה אחת עלתה בו לפני שנבלע בלועה של שינה טרופה: חבל שלא התראיינתי ב-CNN במקום בערוץ הראשון; במכה אחת הייתי שולח את מסריי לעולם כולו.