חוף הים , שקט אני מתמקמת לי בשלווה על החול החם , נושמת אוויר של ים , ששש....מנוחה , עשר דקות לא עוברות והנה עוד ס.מ.ס נכנס... באוטומט אני קמה לי מכסא הנוח מושיטה יד ועונה , וחוזרת לצלול לתוך השלווה והמהום הגלים. ושוב פעם תגובה , מרימה את היד להחזיר תשובה והטלפון מצלצל ובראש עברה לי רק מילה אחת – דייייייייי!!! פשוט די ,עד כאן ! עד הים !
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד כמה שעות בים , יכלו לנקות הכול , זה לא ממש משנה באיזה סיטואציה אני נמצאת בחיים , אני מגיעה לים אני נרגעת , קצב הגלים תמיד תזכורת בשבילי שהחיים באים בגלים , לפעמים שפל לפעמים גאות והם תמיד מחזוריים, הכול זמני והכול נתון כל רגע לשינויים.
כן , הטכנולוגיה היא נהדרת אפילו נפלאה, בתור מי שנעזרת המון באינטרנט ובטלפונים ובכל גאג'ט שהקדמה יכולה להציע , הבנתי שזהו זה אנחנו שבוים בסוג של מאסר , אין לו ברזלים, אין שערים גדולים שננעלים אחרייך ובכל זאת אסירים של הטכנולוגיה.
הטלפון הנייד שבהחלט , אחת ההמצאות הנפלאות ונועד לייצר תקשורת טובה יותר בין אנשים נהפך למכשיר שליטה. כל הזמן דלוק המכשיר הזה , נכנסים לסרט הטלפון מטרטר , גם אם הוא על שקט עדיין לא נמצאים שם, יושבים לפגישה עם חבר , הוא מטרטר , בים מטרטר ....יושבים לאכול במסעדה הוא מטרטר ...
לפעמים אפשר לשבת עם חברים בפאב והם בכלל לא שם , הם עסוקים בחיפוש המקום שאנחנו יושבים בפייסבוק בשביל להודיע לעולם על מיקומם , היי אני כאן, מה נהיה אנשים? מה נהיה -
לפעמים נדמה לי שאנשים הולכים לים או לאיזה פאב נחשב רק בשביל הסטאטוס ,ולדווח שהם היו שם , אלו שממש " אסירים" למופת גם דואגים לדווח עם מי בדיוק הם שם.
פייסבוק או...פייסבוק ואין לי שום דבר נגדו משתמשת בו הרבה , במיוחד לעניינים עסקיים וגם קצת חבריים ובתור מי שעוסקת באמנות ולשם האיזון , חייבת לציין שהרשתות החברתיות והאינטרנט עשו לי רק טוב והביאו אותי לתערוכות ועוד יביאו שאין סיכוי שהייתי מגיעה אליהם לפני 10 שנים.
ועדיין... שאני רואה אנשים אשר חושפים פרטיים אישיים לחלוטין שקשורים לבת בן הזוג שלהם , כשאני רואה אנשים שמדווחים באדיקות. ומעלים צילומים באובססיביות לרשתות החברתיות , על כל צעד ושעל שהם עושים...נראה לי שקצת , קצת נסחפו.... איפה הפרטיות? איפה האינטימיות בין בני זוג?ומה קרה לסת ם שיחה חברית מבלי לדווח או , לא להפסיק לרגע את טרטור הטלפון.
סוג של מערכת שליטה לא ממש בריאה כי בסופו של יום באף מקום אנחנו לא באמת נוכחים עד הסוף, כי שהטלפון לא מפסיק לטרטר ושבאמצע בילוי הדבר היחיד שמטריד הוא לדווח ולשתף...אנחנו לא ממש נוכחים לא כאן ולא שם.
היום, " קם הגולם על יוצרו " לדעתי אנחנו ממש על הקצה , ואצלי הים היה הקצה , בהחלטה של רגע אך שלא נראה לי שאני אחזור ממנה בזמן הקרוב, החלטתי שבים – אין טלפון פשוט כבוי מת ! מנותק , השם ירחם , ערב , בוקר צהריים חול, שבת בים הנייד כבוי!
מה אני אגיד לכם תענוג , קיבלתי את הים בחזרה .... נראה לי שאני הולכת להרחיב את זה לעוד כמה מקומות בחיי . ..
הזמינות הזו , העדכונים השוטפים והדיווחים הם בסופו של יום רק עניין של שליטה ... וזה הרי דבר ידוע לא משנה עד כמה הטכנולוגיה עוד תתפתח והיא רק בתחילתה ...לחיים יש דרך משלהם . וככל שמנסים להיות יותר בשליטה ככה אנחנו נעצרים ומאבדים את הזרימה.
לקוח מתוך הניוזלטר לאן נושבת הרוח , ניוזלטר לענייני מודעות והתפתחות אישית
לילה בן הרוש - מפיקה ויח"צנית, עיתונאית, אמנית ועורכת הניוזלטר לאן נושבת הרוח.
