בשנים האחרונות מסתמנת מגמה של עלייה במספר הרווקים והרווקות שבוחרים לוותר על חיי נישואין ומיסוד הקשר כדת משה בישראל, אך מביאים ילדים משותפים לעולם למרות זאת.
יש מי שיטענו כי הסיבה הינה התרחקות מהדת, או אבדן האמון במוסד הנישואין, ויש מי שיעמוד מנגד ויצהיר כי מדובר בסוג של ברירת מחדל, לאנשים בוגרים שבשל נסיבות החיים לא מצאו בן או בת זוג לחיים, אך לא רצו לוותר על הורות בשלב מאוחר בחייהם, ותרומת זרע לא הייתה אפשרות מספקת עבורם.
ארין היא בחורה כבת 34. עובדת במשרה מסודרת ומתפרנסת לא רע ואפילו רכשה בית בכוחות עצמה לפני שנה.
ארין חולמת להיות אמא מאז היא בת עשרים, אלא שלדאבונה, או למרבה האירוניה, רוב שנותיה הבוגרים בילתה במחיצתם של בני זוג שלא היו מעוניינים במיסוד הקשר, לא כל שכן בסוג של הורות או הקמת משפחה בכלל.
בשלב מסוים כבר החלה לאבד תקווה, ושקלה לוותר על החלום לטובת אהבה לגבר שהיה בגדר "נסיך חלומותיה".
את יוסי היא מכירה כבר שנים. הקשר לא היה יציב או מוגדר ביניהם מעולם עד שיוסי הגיע לגיל 39. אומרים שלגברים אין שעון ביולוגי, אבל מאידך, בשלב מסוים כנראה שגם גבר עשוי להתבגר. יוסי פנה לארין והצהיר כי הוא מוכן לקיים זוגיות, ללא מיסוד הקשר תחת חופה או בעדות רב, למטרת הורות משותפת תוך מגורים משותפים וניהול משק בית משותף לכל דבר. שמחה וטובת לבב נענתה ארין להצעתו של יוסי ומאז הם מנסים להרות. אלא שבאופן לא צפוי ארין לא נקלטה ולאחר מספר חודשים של ניסיונות טבעיים ובהמלצת רופא הנשים הוחלט להתחיל בטיפולי פוריות.
בראשית ההליך קופת החולים בה רשומים השניים ביקשה להחתים את יוסי וארין על הסכם הורות משותפת בפני עורך דין מוסמך. חתימתו של יוסי הייתה נחוצה על מנת להגן על המוסד בפני תביעה בגין גנבת זרע ביום מן הימים, ולא חשוב מכך, על הסכמתו ונכונותו לתהליך, שעשוי להיות ממושך וקשה.
פן נוסף שאולי קופת החולים לא התחשבה בו , הוא הפן הפסיכולוגי, היות והניסיון להרות ללא הצלחה לאורך זמן צריך שיהיה מלווה בסיוע, ובהעדר בן זוג תומך הקושי רק יגבר.
