הכנס האסתטי בסן דיאגו- יומן מסע 

הכנס השנתי של החברה האמריקאית לכירורגיה אסטתית התחיל והסתיים במאי.זהו כנס גדול וחשוב  אשר מתקיים מדי שנה בארה"ב, כל פעם במקום אחר, רצוי  באיזור או בעיר אטרקטיבית,על מנת למשוך ולהנות את המשתתפים בו. הפעם  נבחרה העיר סן- דיאגו , בצופציק הדרומי של קליפורניה,ממש על גבול מכסיקו. עיר יפה ומענינית לכל דבר, אך לזאת נגיע בהמשך.לא ספרתי, אך להערכתי היו לפחות אלפיים משתתפים בכנס זה, מכל קצוות העולם, גם מישראל. אין ספק שהאמריקאים  שלטו בכיפה מבחינת מספר המשתתפים, אך אין להתפלא על כך,זה הכנס שלהם בראש ובראשונה ובנוסף,מה לעשות, צריך לומר בכנות רבה, הם גם הפעילים, הבולטים  והמחדשים העיקריים בנושא של כירורגיה פלסטית קוסמטית. אין להם היום מתחרים.האם היו חידושים והמצאות רבות הפעם, קשה לומר. באם שנות ה90 של המאה הקודמת הצטיינו בהעזה, פיתוח טכניקות מהפכניות בכירורגיה פלסטית, הרי שנות האלפיים הם בסימן של שמרנות רבה יותר ונסיונות למזער את הניתוחים והפעולות על מנת לנסות להפיק תוצאות טובות. האם זה מצליח?אני בספק רב. יתרה מכך, הצעות ויישום ניתוחים מינימליסטיים, לכאורה חדשים ,הן למעשה טכניקות של שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, אשר קיבלו כמה משיכות מכחול  חדשות .אז האם הכנס נכשל? כלל וכלל לא.מעבר לענין המקצועי ומנתח מנוסה ידע  מתוך מה ששומע ורואה, מה לעשות ובמידה לא פחותה של חשיבות מה לא לעשות , זוהי פגישה חברתית רבת ערך, בו מחליפים רעיונות ויוצרים קשרים אמיצים עם עמיתים למקצוע.אחד הנושאים שהועלו זה ניתוח פנים, שמרני יותר הנקרא MACS .מהו אותו ניתוח? למעשה זה מיני-פייס-ליפט , שעשינו ועדיין עושים בשינויים קלים. חוסכים בחתך מתנוך האוזן לקרקפת. הניתוח היה והוא עדיין יעיל, במידה  והמועמד/ת  מתאימים לכך. זאת אנו יודעים.במידה ורוצים למתוח בהצלחה את השליש האמצעי של הפנים ולא להתיחס לצוואר, זהו ניתוח הבחירה.אך כאשר,מה שקורה לרוב, הצוואר שמוט ועם עודפים, ניתוח זה יכשל ולא יביא את התוצאות הרצויות. בשנה האחרונה דונרד ואחרים כתבו ספרים בנושא ולצערי משתמע מהם כי ניתוח MACS , יתאים לכל אחד. אני חולק על כך.השימוש בחוטים לצורך הרמת רקמות במהלך ניתוח פנים  וכפעולה נפרדת, גם עלה הרבה לדיון. התמונות שראינו לפני ואחרי, חלקן מאד מרשימות. אך הנסיון מראה שתליית רקמה על חוט, נותנת תוצאה זמנית ביותר-מספר חודשים, אולי שנה.ענין נוסף חשוב מאד שעלה בהרבה מצגות הוא נושא ניתוחים לאחר ירידה דראסטית במשקל. כל העולם  המערבי מתמודד עם השמנת יתר ואלו שמצליחים להשיל ממשקלם הרבה קילוגרמים, נותרים עם עודפי עור עצומים בכל הגוף.הניתוחים הם קשים ומורכבים ביותר , נמשכים שעות רבות ומקלים על מצבם של האומללים הללו אשר איבדו צורת אנוש.היו מצגות נוספות הקשורות לנושא עפעפיים, שדיים  אך לא היה בהם חידוש רב. היה זמן גם להסתכל מסביב והעיר סן דיאגו אשר פרוסה לאורך חוף היום על שטח עצום היא יפה ומרשימה.יש בה פנינות חן לרוב, העיר העתיקה, גן החיות המפורסם, העולם התת-מימי והעיר עצמה שהיא תוססת,מסבירת פנים ומשופעת במסעדות מעולות לאוהבי האוכל.ואין לשכוח. הנמל הצבאי.זה לא סתם נמל אלא עיר ענקית עם נושאות מטוסים, ספינות לרוב ומטוסיי קרב שחגים ללא הפסק בשמיים. הינו מספר מנתחים פלסטיים מישראל בכנס זה. כולם מכירים את כולם. בדרך הטבע אחד מחפש את השני,כך שנפגשנו ביחד, אכלנו משהו ושתינו גם משהו.ידעתי כי ר. מירושלים נמצא אז צלצלתי לו לחדר ואמרתי , בוא נצא לאכול משהו. ר. שמח מאד, נכנסנו לרכב ונסענו לעיר העתיקה ה-old town  . מה ששכחתי הוא זה ,שאנחנו באמריקה. באמריקה בעשר בלילה הולכים לישון וכעבור חצי שעה כולם נרדמים. אבל נסענו -ומייד חזרנו. כמובן השעה אחד עשרה  הכל נטוש וסגור.ואז ר. אמר, ממול למלון, אכלנו בבר-ב-קיו טוב.אז עברנו את הכביש ואמנם המקום  פתוח ושוקק חיים.ופתאום נפל לי האסימון. המקום מוכר לי. כאן עשו  קטע מהסרט  טופ-גאן עם טום קרוז וקלי מק גיליס. הקטע,בתוך הבר עם שולחן הביליארד וכו, - מי שזוכר את שנת 1986 .מסתבר שהסרט נעשה ברובו בנמל הצבאי, אך יום אחד החברה עם טום קרוז חיפשו משהו לאכול ונפלו על המקום. והשאר היא הסטוריה.אז נהנינו מהאוכל ולמחרת באנו שוב למחרת.והיה גם ב. מחברת מנטור. בני  הוא איש רב פעלים ואחד המנהלים  בא.מ.י  טכנולוגיות בארץ. חברה אמינה וותיקה שמספקת בין השאר שתלי סיליקון למנתחים הפלסטיים.ב. מכריז, מחר אוכלים  בקנדלה. כולם מוזמנים על חשבון הבית. אף פעם לא יכולתי לסרב לב.י, יש לו כושרשכנוע אדיר. וכךאמנם היה.אכלנו ושתינו וב. נפרד מכמה מאות דולרים מבלי למצמץ .שניים נעדרו.לא ידענו היכן נבלעו, אך זה התברר למחרת.הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? ודאי שלא.קבעו ביניהם.הלכו החברים לאכול אצל מורטון. אכלו צדף צלוי עטוף בביקון ועוד כמה דברים ואל תשאלו מאיזה סכום נפרדו. כי מורטון זה מורטון.אז איך היה האוכל שאלתי לבסוף? הרימו עיניהם לשמיים, צקצקו בלשונם ואמרו- חבל על הזמן.