על ההבדלים בין דרבן ודלקת של הפסיה הפלנטרית 

דרבן העקב הינו אחת האבחנות השכיחות ביותר בעולם האורתופדיה

המערבית, ולמעשה האבחנה השנייה בשכיחותה בכף הרגל המובילה

לטיפול רפואי.

מעריכים כי כשני מיליון אמריקאיים סובלים מהבעיה בכל שנה, והבעיה

לרוב מקושרת לפעילות גופנית, עבודה שוחקת או שינויי הנעלה.

בקרב מטופלים רבים הניגשים אל האורתופד בעקבות כאבי עקב,  קיים

בלבול  רב וחוסר אבחנה בין המושגים דורבן כף הרגל, דלקת של

הפסיה הפלנטרית או לעיתים אף מוזכר  המונח העברי דלקת חותלת השעל.

בלבול זה לא נפתר ולעיתים אף מתעצם לאחר היציאה מהרופא, מאחר והנ"ל

 אינו מקפיד על שימוש בעולם מונחים מדויקים ונוטה להגדיר את הבעיה כדרבן,

מטעמי נוחות בלבד.

במעקב אחר פורומים עולמיים בנושא כף הרגל, ניתן למצאה לא אחת, דיונים

בין רופאי כף רגל הדנים כיצד ניתן להציג את הבעיה בצורה נוחה מבלי לבלבל

את המטופל, חלקם מודה כי מעדיף את חוסר הדיוק מטעמי נוחות .

במאמר זה נעמוד על ההבדל בין המושגים דרבן כף הרגל או בשמו הלועזי

Heel-spur ובין המושג דלקת חותלת השעל או בשמה plantar-facaiitis.

 המונח דורבן ( heel spur ) מגיע מעולם הטרמינולוגיה הרנטגני.

מונח זה מתאר בליטת עצם  בדרך כלל בקדמת העצם הממוקמת בתחתית

כף הרגל, עצם הקלקנאוס ( אך עשוי להופיע גם באתרים אחרים).

קיימים מספר ניתוחים  היסטולוגיים  לגבי דרך היווצרותה של בליטה גרמית זו,

 אך קיימת הסכמה  כי הדרבן נוצר  כתוצאה מתהליכי מתיחה ממושכים

של הפסיה הפלנטרית את עצם הקלקנאוס      (לאחרונה יצאו מספר מחקרים,

 הטוענים כי על פי מיקום הדרבן השרירים הפנימיים של כף הרגל הם אלו

 האחראים להיווצרותו ).

בעקבות עומסים חוזרניים אלו מתפתחים קרעים מקרוסקופיים מרובים בפסיה

הפלנטרית בקרבת האינסרצייה שלה לעצם הקלקנאוס.

כאשר תהליכי הרס אלו גוברים על תהליכי הבנייה, נוצר מצבור של מיקרו-קרעים,

ונוצר תהליך דלקתי בעל מאפיינים ניוונים במקום.

 בסופו של תהליך זה סידן חודר ושוקע ברקמה וזו הופכת למסויידת.

מחקרים רבים התחקו אחר הנושא  והדעה הרווחת כיום היא כי לבליטת

העצם עצמה, אין קשר ישיר לכאב או לסימפטומים המקומיים המופקים

בסינדרום הפסיה הפלנטרית.

ולמעשה הגורם המרכזי לסימפטומים האופייניים בעקב הוא דלקת כרונית של

הפסייה הפלנטרית, בעקבותיה סידור סיבים לא מאורגן וקליעת קצוות עצבים

בפסיה הפלנטרית ( תהליך הדומה לטנדינוזיס בגידים), דבר הגורם לפסיה

להיות חלשה יותר ורגישה יותר.

במחקר  שבוצע בצפון אמריקה ? נמצאו סימנים רנטגנולוגים המתאימים לדרבן

בקרב כ50% מהאוכלוסייה הבריאה, בשעה שבקרב האוכלוסייה הסובלת מכאבי

עקב נמצאו סימנים רנטגניים בקרב כ 70% מהמטופלים.

מחקר זה בהחלט מציין קשר בין דרבן והסיכוי ללקות בכאבי עקב, מאידך מבליט

את העובדה שיש להפריד בין המונחים.

במחקר אחר בו נקבע רף גבוה יותר של ממצאים רנטגנולוגים ( כלומר ממצא של

דרבן חיובי סומן רק כאשר הממצא הרנטגני היה ברור גדול ובולט) , נמצאו ממצאים

רנטגניים  בקרב כ15% מהאוכלוסייה הבריאה ( זו הוגדרה ככזו שמעולם לא

 סבלה מכאבי כף רגל ) בשעה שממצאים דומים נמצאו בכ 15% מהאוכלוסייה

שסבלה באותו הזמן מכאבי עקב.

מחקר נוסף העריך כי בקרב 10% מכלל האוכלוסייה הבוגרת ניתן יהיה לזהות ממצא

רנטגני של דרבן, בשעה שרק כ5% מהם (כחצי אחוז מהאוכלוסייה) יסבלו מכאבים

בכף הרגל.

בארט העריך במחקרו כי ב 21% מ200  גופות שבדק נמצא דרבן, ממצא שמתאים

למחקר הקודם שבעריך כי ל 10% מכלל האוכלוסייה הבוגרת קיים דרבן.

רובין גילה במחקרו כי 125 מטופלים שלו מתוך 461 היו בעלי סימן רנטגני של דרבן

(21%), אך רק 13 מהם התלוננו על כאבי עקב .

אלו ומחקרים רבים אחרים שנעשו בנושא, ניתן להסיק כי הימצאותו של

ממצא רנטגני גדול בהחלט עשוי להגביר את הסיכון לכאבי עקב, אך יש להבדיל

בין המושגים דורבן כף הרגל שכנראה אינו הגורם לכאבי עקב ובין דלקת כרונית

של אינסרציית הפסייה הפלנטרית.

טנז העריך במחקרו כי בכ 16% מהאוכלוסייה קיים דרבן אסימפטומטי.

אומאלי העריך כי 12 מתוך 19 מטופלים שלו שסבלו מכאבי עקב לא הציגו ממצאים

רנטגניים של דרבן.

ממחקרים