פרשת רבני הימין מחד ופרשת המרצים הקיצוניים מאידך, שניהם נאחזים במטריה של "חופש הדיבור" – במדינה דמוקרטית.
אין סתירה בין מדינה דמוקרטית, ליברלית, נאורה וריבונית – לבין הצבת גבולות וקווים לחופש הדיבור – שגולש לחופש של הסתה, המרדה ופגיעה בביטחון המדינה.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
מעצרו של הרב ליאור, מקיצוני היהדות הדתית הציונית בתוספת בנו של הרב יוסף מש"ס, שמסרב להיחקר, ומאידך המרצים מהשמאל הקיצוני מאוניברסיטת בן-גוריון ופרשת אי השמעת ההימנון הלאומי, באוניברסיטת חיפה, בסיום הפקולטה למשפטים – מתרכזים סביב הנושא של מטריית "חופש הדיבור" – במדינה דמוקרטית נאורה וריבונית.
אין צביעות מוסרית גדולה מכך, כאשר גופים קיצוניים, מנסים להשתמש בכלים דמוקרטיים כדי לנגח ולפגוע במשטר הדמוקרטי.
אבל יש הבדל בין קיצוני הימין לקיצוני השמאל. בעוד קיצוני הימין, מנסים לפגוע בשלטון המרכזי החילוני – ובמקרים רבים מביכים אותו, הרי קיצוני השמאל במעשיהם, בהסתה נגד המדינה, מוסדותיה, מנהיגיה – מגבים את אלה שמנסים להשמידה ולפגוע בלגיטימיות הבינלאומית שלה.
כאשר מרצים אקדמאיים, אזרחי ישראל מסתובבים בעולם – ומעודדים חרמות נגד המדינה, משתתפים "במשטים" מזוייפים תחת הכותרת של פעילי שלום – כאשר הם מחרחרי מלחמה ומוציאים דיבת ישראל רעה בעולם – אין לזה קשר לחופש הדיבור – או חופש ההבעה והיצירה.
בית המשפט העליון בארץ – כבר קבע בעשרות פסקי דין, כי גם לחופש הדיבור, יש גבולות וסייגים. וכבר נקבע, כי זכותה של דמוקרטיה מתגוננת לנקוט באמצעים סבירים להגן על עצמה מאויבים מבפנים ומבחוץ.
בנושא זה הייתי מוסיף – כי זכותה ולפעמים חובתה של הממשלה, לנקוט ביד חזקה ולא להיבהל מביקורת פנימית וחיצונית כדי למנוע פגיעה במדינה – באמצעים חריגים.
שלילת אזרחות ומעצרים מנהלים – גם נגד יהודים – לא להיבהל, לא להירתע – מלשלול אזרחות של אזרחים הפוגעים במדינה במעשיהם, בארץ או בחו"ל – נוסח המרצים מבר-אילן ומספר פרופסורים הזויים המסתובבים בעולם ומסיתים נגד המדינה – או משתתפים במשט מרמרה 1 ועכשיו משט מס' 2.
לא להירתע – מלהשתמש במעצר מנהלי נגד יהודים קיצוניים, שלא רוצים להכיר בשלטון המרכזי ומנסים לעורר מהומות דת ולהיכנע לשלטון רבנים או חוקי התורה בלבד.
חוסר תגובה – איפוק מיותר – הוא מתכון לתחילתה של אנרכיה. כמו במחלה ממארת נוסח סרטן, גילוי מוקדם וטיפול מוקדם מצילים חיים, כך גם במדינה כל גילוי מוקדם של אי כיבוד חוק – שלא יטופל מיידית, יהווה איום קיומי לקיום משטר דמוקרטי.
אין מחלוקת על כך – שחופש הדיבור, חופש היצירה, חופש התנועה – הם עקרונות יסוד בחברה דמוקרטית. במדינות בהן קיימת חוקה כתובה, כמו ארה"ב וחלק מארצות אירופה – עקרונות אלה כתובים בחוקה ונשמרים ע"י בתי המשפט. במדינות דמוקרטיות בהן אין חוקה, דוגמת ישראל – העקרונות האלה נחשבים כיסודות על, קונסטיטוציוניים ונשמרים בקפדנות ע"י פסיקה ענפה של בג"צ ובית המשפט העליון ולאחרונה גם ביוזמה חקיקתית של "חוקה בהסכמה" שמוביל אותה הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, השופט שמגר מטעם "המכון הישראלי לדמוקרטיה"
חופש הדיבור – הוא במובן מסויים מושג מופשט וקצת ערטילאי – שקשה מאד להגדירו ולהכניסו לגדר משוואה או הגדרה מילולית. האדם המאמין, האידיאולוגי, הלוחמני – רואה את המושג באור אחר, רחב יותר וגמיש יותר מאשר האדם הסביר והבינוני – וברווח הזה בין ההבנות והפרשנות נכנס בית המשפט העליון לקבוע גבולות והגדרות.
לדעתי – לא החותמים על עצומה או חותמים על מכתבים הם אנשים מסוכנים – הסכנה נובעת מאלו שעלולים לפרש אותם לא נכון – ולעשות מעשה. הסכנה טמונה – לא בדברי הרבנים, אלא בשניים שלושה תימהוניים – שיכולים לפרש את קריאתה למעשים כנגד "משתפים" ובוגדים.
בג"צ, לדעתי, בפסק הדין "ג'נין ג'נין" – הרחיק לכת והגמיש יתר על המידה, את פירוש המושג "חופש הדיבור והיצירה" – דבר שיתבטא בעתיד בקושי לבלום התבטאויות ויצירות שבהן יש אלימות, הסתה, שקרים, האשמות שווא – שכל אחד מהם הוא אלמנט טעון של אלימות חבוייה.
בפסק דין ג'נין ג'נין – חרג בג"צ מגבולות סמכותו בפרשנות נרחבת וגמישה ובכך הפר את האיזון שבין המציאות המעשית המשפטית ואינטרס הציבור, לבין פרשנות אקדמית אוניברסאלית, בלתי נשלטת של המושגים "חופש הדיבור והיצירה" – כאשר משמעות הדברים – עליונות החופש על קדושת החיים, האמת והעובדות. לדעתי זאת טעות קשה ומסוכנת.
שלא תהיה אי הבנה – חופש ביטוי, חופש יצירה – הם עקרונות נעלים ואבני יסוד בחברה מודרנית דמוקרטית – אך שום עקרון, אינו נעלה ועומד מעל המציאות, מעל זרימת החיים ומהותם, מעל המוסד החברתי והאמונה שבלב – ועליונות קידוש החיים.
עקרונות היסוד, משקפים את המציאות, מנסים לשפרה ולשאוף להעלותם לגביהם, אך אינם מנותקים מההוויה הקיומית ואינם מתעלמים מעובדות החיים והמצב בו נמצאת החברה הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה מוסרית.
"חופש הדיבור והיצירה – אינו יסוד מקודש, הוא נתון לביקורת החברה ולכן גם לביקורת בג"צ. וכבר אמרו בתי המשפט, לרבות פסיקה של הנשיא ברק ושופטיו – שגם ל"חופש הביטוי" יש גבולות ושמדינה דמוקרטית רשאית ולפעמים אף חייבת להלחם ולהגביל זכות זו אם יש בה אלמנטים הרסניים מסיתים וזדוניים שמביאים לפגיעה באושיות החברה הדמוקרטית הישראלית.
כלומר: "חופש ביטוי" – כן בגבולות סבירים ומבוקרים. "חופש הסתה" – חופש המרדה, חופש לקרוא לשבירת קודים מוסריים, להדיח אחרים, לעשות מעשים בעקבות "מסרים" מעוותים בשום אופן לא.
האם יש צורך בחקיקה מיוחדת בנסיבות אלה? התשובה היא לא. יש בחוק את כל הכלים הנחוצים להילחם בתופעות חריגות ומסוכנות – צריך רק פרשנות יותר מצמצמת, דינאמית, אך אגרסיבית ומעשית.
כולם שווים בפני החוק – העיקרון הזה חייב להיות מופעל באופן דווקני – אך אין זה פוסל את הפעלת ההיגיון והשכל הישר – במקומות בהם הדבר נדרש. מעצרו או עיכובו של הרב ליאור, רבה של קרית-ארבע, גם אם היה מוצדק – לא היה חייב להיות במחסום וברכב – שהרי ידוע בדיוק, איפה והיכן הוא נמצא, מתגורר ופועל – אז אפשר להפעיל את הראש.
ונקווה שכך יפעלו גם בעתיד – כלומר: בשכל החכמה ואם צריך בעורמה, אך ייחד עם זאת, בתקיפות ונחישות – כדי שלא תיווצר אפשרות של מדינת הלכה, ליד מדינת החוק בישראל.
שהרי אם "דינא דמלכותא דינא" – אז נא לקיים זאת ולדרוש גם מהרב ליאור וחסידיו לקיים את הפסוק כהלכתו.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
