עונת הפסטו 

הנה שוב מגיעה התקופה הזו בשנה, בה אני מוצאת את עצמי מתחמקת משיחי הבזיליקום.
והם הולכים ומתמעטים, עליהם ומצטמצמים לטובת הפרחים ההולכים ומגדלים את הזרעים של השנה הבאה.
ובעלי, בטוב ליבו, מברר בשקט ל?מה אני זקוקה כדי 'לעשות את זה' ואני זורקת דרישות קשות:
"שיהיה נקי,
שיהיה שקט,
שיהיה לי זמן"
והוא, כמו שדון מהאגדות, מאפשר לי את כל אלה ומכריז על "יום שימור". בבוקר הוא מכין ריבת שזיפים שממלאת את הבית בניחוחות נפלאים. ובצהריים הוא מנקה לכבודי את המטבח, גוזם את הבזיליקומים ומפנה את הבית מילדים לשעה קלה ורק 'יאללה, תתחילי לעבוד...'

ברור שיש לו אינטרס, שהרי צנצנת הפסטו האחרונה- מהנגלה של השנה שעברה- כבר כמעט מחוסלת ואם אמשיך ככה להתמהמה לא יוותרו העלים הנפלאים על גבי השיח!!! ואז מה נאכל כל החורף?

והנה אני במטבח, מפרידה עלים מגבעוליהם, מחליטה מי לבלנדר ומי לקומפוסט, מקלפת שיני שום, בוזקת מלח- פלפל, שופכת שמן זית, מנשנשת על הדרך צנוברים פריכים וטעימים.
וברקע מזמרת לה אפרת גוש, כי סופסוף יש לי הזדמנות, כשקצת שקט פה, להקשיב גם למלים...

ערימת הענפים על הרצפה הולכת ומתמעטת, הולכת וקט?נה, ואני נדהמת מחדש כמה מעט ממרח יוצא מהכמות העצומה הזו שהייתה למרגלותיי, על הרצפה ומבטיחה לעצמי (כן, גם השנה) שבשנה הבאה אתעורר מוקדם יותר ואעשה אפילו שתי נגלות של פסטו, לא אחכה לרגע האחרון, להפצרותיו של בעלי, אחליט לבד מתי אני עושה וזהו!

והנה שאר המשפחה כבר מגיעה כדי לתת פוש משפחתי אחרון. וכבר עומדות להן שתי הצנצנות הירוקות החדשות במקרר, מחכות שיטעמו מהן ויוסיפו אותן לפסטה, לאורז, לעדשים ולירקות, או סתם שימרחו מהן על פיתה עם חרדל, חסה, נבטים וחביתה, או יערבבו עם טחינה.

פסטו טעים לכולם!