טעות בזיהוי 

כמידי יום ביומו, סמוך לשעה 9:15 בבוקר, יצא יואב סיני בן ה- 56 מביתו בדרכו אל מקום עבודתו.

סיני התיישב במושב הנהג ברכבו ושלח את ידו אל חגורת הבטיחות.

לפתע, עוד בטרם הספיק להתניע את הרכב, הופיע מצידו השמאלי אדם בלתי מוכר.

האלמוני שלף אקדח וירה בסיני ארבעה כדורים. שניים באזור כתף שמאל ושניים ברגל.

סיני פונה לבית החולים אסף הרופא. שם אושפז לתקופה של חודש וחצי. לאחר מכן הועבר למחלקת שיקום בבית החולים תל השומר.

סיני נותר עם פגיעות קשות ביותר, משותק ברגל וביד.

מספר שבועות לאחר מכן, המתנקש נתפס והורשע על פי הודאתו בניסיון לרצח. התברר כי סיני נקלע שלא באשמתו לסכסוך עבריינים. המתנקש ירה בסיני מתוך "טעות בזיהוי". הוא נשלח לרצוח אדם אחר, שלרוע מזלו של סיני נשא אותו שם בדיוק: יואב סיני.

את המתנקש כמובן אין טעם לתבוע. כל פסק דין אזרחי שיינתן נגדו הוא בעל ערך סנטימנטלי בלבד.

האם המדינה לוקחת אחריות על מקרים אלה? הרי סיני, כמו כל אחד מאתנו, משלם מיסים כדי שמשטרת ישראל תבער את הפשע מערינו.

אנו כמו סיני, גם משלמים דמי ביטוח לאומי, כדי שאם במסגרת העבודה, יאונה לנו רע, הביטוח הלאומי יטפל בנו כנפגעי עבודה.

סיני פנה אם כן לביטוח הלאומי כדי שיכיר בו כנפגע עבודה.

כאן יש להזכיר, אנו משלמים דמי ביטוח לאומי לא רק עבור כיסוי ביטוחי בעבודה, אלא גם עבור כיסוי בדרך לעבודה וממנה.

הביטוח הלאומי, כמה לא מפתיע, דחה את פנייתו של סיני. "מקרה הירי אירע על רקע אישי ולא כתוצאה מסיכוני הדרך".

זו תשובה שהייתה מקוממת כל בר דעת. סיני הבין כעת שמאבקו לשיקום היה רק פרק אחד בסאגה שמדינת ישראל מעבירה את תושביה כאשר הם נפגעים. המדינה לוקחת כסף מהאזרחים כדי להגן עליהם ולבטח אותם, אולם בפועל עושה מעט מאוד, אם בכלל, להגנתם וגם ממאנת לתת להם כיסוי ביטוחי כשהיא נכשלת בהגנתם.

וודאי במערכת המשפט אזכה לצדק, חשב סיני לתומו. סיני זכר כי מנחם בגין המנוח נהג לומר: "יש שופטים בירושלים".

בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, טען סיני כי סיכוני ירי בדרכים כיום, הם חלק מסיכוני הדרך ובתי הדין לעבודה כבר הכירו בהם כסיכונים מכוסים בביטוח נפגעי עבודה.

זה נכון, הודתה השופטת לאה גליקסמן. למרבה הצער, במציאות השוררת היום, אירועי ירי הם חלק מסיכוני הדרך האורבים לכל עובר אורח. אבל, מדגישה השופטת, בית הדין לעבודה מכיר באירועי ירי כמכוסים בביטוח הלאומי, רק כאשר המבוטח נפגע מהירי באופן מקרי. במקרה שלך, לא נפגעת מהירי באופן מקרי, היורה התכוון לירות בך. הוא סבר כי אתה הוא היעד לחיסול על פי הוראות מפעיליו. לכן במקרה שלך הירי לא היה מקרי. רק העובדה שירו בך בדרך לעבודה היא מקרית. המתנקש יכול היה לבחור לירות בך במקום אחר ובשעה אחרת.

הקורא הנבון כבר הבין כי ההתפלפלות המשפטית ולא החמלה היא מסימני ההיכר המאפיינים את הרכב בית הדין שעליו נפל סיני. אולם סיני לא התייאש מלהאמין במערכת המשפט שלנו, הוא עלה לירושלים, לבית הדין הארצי לעבודה. אולי ההרכב המכובד שיפגוש שם יטה אוזן לטענותיו.

בירושלים פגש סיני בחמישה שופטים, שלושה מקצועיים ושני נציגי ציבור, אחד מטעם המעבידים. השני מטעם העובדים.

בפרשת בניטה, שנדונה בראשית שנות השישים, הזכיר סיני לשופטים, הכיר בית הדין לעבודה בכיסוי ביטוחי למותו של עובד, שנקלע בדרכו לעבודה לזירת חילופי אש. באותה פרשה נאמר כי "מבחינתו של המבוטח - הקרבן, אין זה משנה אם הכדור שפגע בו היה כדור תועה או כדור שנורה בשל איבוד עשתונות, מתוך שיקול קר או מכל סיבה רגעית אחרת. המנוח לא נהרג מפני שביקשו את נפשו בתור מי שהינו, אלא מפני שעבר באותו מקום באותה שעה. הצורך לעשות את דרכו לעבודה באותו מסלול, באותה עת זימן אותו באקראי לאתר בו התרגשה פורענות, שאלמלא כך הוא לא היה נקלע לתוכה, על כן מה שארע, ארע עקב נסיעתו לעבודה".

זה בדיוק מה שקרה לי, טען סיני.

זה לא בדיוק, ענה לו השופט המקצועי עמירם רבינוביץ. במקרה שלך, בניגוד לפרשת בניטה, כדוריו של המתנקש כוונו אליך "בתור מי שהינך", ולא מפני שעברת באותו מקום באקראי באותה שעה.

אבל הכדורים לא כוונו אלי אישית, הרי הייתה כאן טעות בזיהוי, טען סיני בדחילו ורחימו.

זה ממש לא רלבנטי, השיב השופט רבינוביץ. במקרה שלך הייתה כוונת מכוון לפגוע במישהו מסוים. הטעות בזיהוי, אינה גורעת מהעיקר. הכוונה הייתה ונשארה לפגוע באדם מסוים. אין מדובר בפגיעה אקראית כתוצאה מסיכוני הדרך.

סיני ניסה להיתלות במקרה נוסף, פרשת ברוש, שם הכיר בית הדין לעבודה ברצח של עובד במדינה זרה כ"תאונת עבודה".

גם כאן יש לך טעות, ענה השופט. בפרשת ברוש, נקבע כי הקשר הראשוני בין הרוצח לנרצח נקשר באמצעות אימו של הרוצח שהועסקה באותו מקום עבודה של הנרצח. במקרה שלך לא היה כל קשר בין אירוע הירי לעבודתך.

בקיצור, השופט המקצועי רבינוביץ דחה את סיני. השופטות המקצועיות הנוספות רונית רוזנפלד וסיגל דוידוב – מוטולה הצטרפו שתיהן לפסק דינו של השופט רבינוביץ.

ומה הייתה דעתם של השופטים הלא מקצועיים?

כאן צפויה לגולש הפתעה. נציגת העובדים, אסתר פרץ, תמכה בדחיית תביעתו של העובד: "המצוד של המתנקש הוביל לניסיון ההתנקשות בסיני בזמן הנוח למתנקש ואין מדובר בפגיעה אקראית".

המפתיע הוא שדווקא נציג המעבידים, מיכה ינון, גילה גם חמלה, גם רגש בסיסי של צדק וגם גישה משפטית מפותחת.

נביא את הדברים כלשון אומרם: "אין להשלים עם תוצאה משפטית, לפיה קם אדם בבוקר לעבודת יומו ובדרך לעבודה הוא נורה ע"י מתנקש ש"טעה" בזיהויו והביטוח הלאומי יפטור עצמו מחובת הביטוח וההכרה בסיני כקרבן של "תאונת עבודה" בטענה שהוא אינו עובר אורח אקראי... וזאת במדינה שבה נתרבו הרוצחים והיורים ומלחמות כנופיות הפשע מתנהלות בראש חוצות".

אלא שגישה אנושית זו של נציג המעבידים מיכה ינון לא הועילה לסיני. בית הדין הארצי לא קיבל את ערעורו ופסק כי אין לו כל זכויות כנפגע עבודה, למרות שנפגע בדרכו לעבודה.

תוצאה זו, עם כל הכבוד, היא חסרת היגיון משפטי. הרי אין ספק כי סיני חף מכל פשע. גם אין ספק כי המתנקש לא התכוון כלל לפגוע בו. לכן, גם מנקודת המבט של סיני ואפילו מנקודת המבט של המתנקש, סיני היה בדרכו לעבודה ובדרך זו נפגע באקראי.

אולם לדעת השופטים, יש לשלול מסיני את זכויותיו רק בשל עצם העובדה שהאקדח כוון אל סיני, אפילו כוון מתוך טעות, למרות שהמתנקש חשב שהוא רואה, בכוונת האקדח שלו אדם אחר שאין בינו לבין סיני כל קשר זולת השם.