ושכנתי בתוכם 

ב"ה

ושכנתי בתוכם

בפרק הקודם הסברנו כי כאשר אומרים שהקב"ה נמצא בכל מקום הכוונה היא למציאות שלו, אך השכינה היא הגילוי שלו ובגילוי זה יש הבדלים בין העולמות השונים ובין הנבראים השונים.

בזמן הבית גילוי השכינה היה בבית המקדש בקודש הקודשים, מה לגבי היום ?

איפה השכינה בזמן הגלות ?

מה קרה לשכינה אחרי החורבן, איפה היא נמצאת כיום, איפה הקב"ה מתגלה אלינו היום ?

פרדוקס ההתגלות

כאשר אנו צופים בסרט במחשב, אנו רואים תמונות זזות כאשר בעצם אין שם תמונות בתוך המחשב. ישנה תוכנה הכתובה בשפת המחשב, ורק אנו רואים את זה כתמונות. אם היינו רואים את שפת המחשב אז באותו רגע כבר לא היינו יכולים לראות את התמונות. את התמונות ניתן לראות רק בזמן ש"המקור" שלהן, הקוד שמאחוריהן נמצא במצב נעלם.

גילוי השכינה בעולם

העולם שלנו נמשל לאותו סרט במחשב, כאשר התמונות שאנו רואים מול עינינו הן תוצאה של "שפת המחשב" הדיבור האלוקי איתו בורא הקב"ה את העולם. אלא שבעוד המחשב עובד על שפת מחשב, העולם עובד על אותיות האלף בית, איתם נברא העולם.

אם היינו נחשפים ורואים את הקוד שמאחורי העולם, באותו רגע היינו מפסיקים לראות את העולם. וכפי שהיה בקודש הקודשים בזמן גילוי השכינה שם, שראו שם ניסים ולא "ראו" את הטבע, את העולם.

במילים אחרות, אם כל נברא בעולם היה מרגיש את המקור שלו, את השכינה שמחיה אותו, אז הוא היה רואה את העולם בצורה אחרת לגמרי. הוא לא היה מרגיש שהעולם מעלים על הקב"ה. העולם לא היה קיים באופן שאנו מכירים אותו כיום.

הר חורב

זו אחת הסיבות שהר סיני, המקום בו קיבלנו את התורה נקרא הר חורב, כיוון שהתורה נותנת לנו את הכוח להחריב את העולם. אין הכוונה להחריב את העולם כפשוטו, אלא הכוונה להחריב את ה"העלם", את ההסתר של העולם.

ואכן, בגאולה האמיתית והשלימה נגיע למצב הזה בו ייחרב העולם, ייחרב ה"העלם". אך מכיוון שבורא עולם רוצה שיהי עולם (העלם), רוצה אותנו שותפים בהבאת הגאולה, רוצה שתהיה לנו כאן עבודה, תהיה לנו בחירה, העולם חייב להעלים עליו.

אם כבר היום היינו רואים את השכינה בכל מקום, אז במובן מסוים הייתה נלקחת מאיתנו הבחירה לבחור ברע, דווקא בזכות ההעלם, יש לנו שתי אופציות לבחור ביניהן. בין האמת שאנו יודעים אותה ומאמינים בה, לבין ההעלם שאנו רואים ומרגישים כי הוא אמיתי.

הבעיה של הקב"ה

אם השכינה תשרה כאן בעולמנו, אז העולם כבר לא יהיה עולם של העלם, וכל התענוג שלו מכך שאנו בוחרים בטוב ייעלם. מצד שני אם לא יהיה גילוי שכינה כלל, אז נישאר בעולם ללא אור.

הפיתרון

הקב"ה היה צריך למצוא דרך להסתיר את השכינה. הבעיה היא שכל דבר שהוא חלק מהעולם לא יכול להסתיר את השכינה, כיוון שהיא המקור לכל דבר, כל דבר יתבטל בפניה.

לכן, הקב"ה השתמש במשהו שהוא למעלה מהשכינה, כדי להסתיר אותה, בתורה.

התורה קדמה לעולם, ואין מקורה בשכינה, ולכן דווקא היא יכולה לשמש כמקום בו תשרה השכינה ותישאר בהעלם.

אמנם גם התורה היא אור נעלה ביותר, שורשה הוא ב"חכמה דאצילות", וממילא גם בפניה העולם אמור להתבטל, אלא שהתורה ירדה "בסתר המדרגות" דרך כל העולמות והתלבשה בלבושים, עד שהתלבשה בעולם הגשמי שלנו, בסיפורים ובהלכות הנוגעות לעניינים גשמיים ממש.

התורה

במילים אחרות, בורא עולם רצה לזרוק לנו חבל באמצעותו נוכל להתעלות מעל העולם הגשמי והמוגבל ולהתחבר לאינסוף הבלתי מוגבל. אם היה מוריד לנו חכמה מוגבלת אז אמנם היינו מבינים אותה, אך לא היינו מתחברים לאינסוף. מאידך, אם היה מוריד לנו את חכמת האינסוף כפי שהיא למעלה, לא היינו מבינים כלום.

לכן, הוא צמצמם את עצמו באופן כזה שכל האינסוף שלו ייכנס לתוך חכמה המובנת בשכלנו, וכעת יש לנו את התורה, שמצד אחד עוסקת בענייני העולם ולכן מובנת בשכלנו, ומאידך מכילה בתוכה את האינסוף.

אין חבוש מוציא את עצמו מבית האסורים

מי שאסור בבית הכלא לא יכול לשחרר את עצמו, הוא נזקק למישהו שיבוא מבחוץ ויוציא אותו. מי שטובע בים, לא יכול למשוך בבגדים של עצמו ולהציל את עצמו מטביעה, הוא צריך שיבוא מישהו מבחוץ ויציל אותו.

מי שנמצא בעולם הגשמי, לא יכול להשתחרר ממגבלות העולם בכוחות עצמו, גם לא בכוחות של כוח אחר שהוא מגיע מתוך העולם, רק כוח עליון יכול להוציא אותנו מהגשמיות.

התורה, היא ה"חבל" שהקב"ה שולח לנו כדי להוציא אותנו מהמאסר.

חכמתו ורצונו

התורה, שורשה, ברצונו של הבורא ("כתר דאצילות") ובחכמתו ("חכמה דאצילות"). אם רוצים לדעת מה הבורא רוצה, או חושב מסתכלים בתורה.

דרגת החכמה מתבטאת בעיקר בלימוד והבנת התורה, בעוד שדרגת הרצון מתבטאת בעיקר במצוות.

דרגה זו של הרצון, המתבטא בהלכות ובפרטים הקטנים, מתבטאת בעיקר בתורה שבעל פה.

התורה שבעל פה

תורה שבכתב ותורה שבעל פה משולים לאב ואם. כשם שביצירת ילד האב נותן רק טיפת זרע, אמנם טיפה קטנה, אך טיפה זו מכילה באופן מופשט את כל הילד, בעוד שהאמא היא זו שנושאת העובר במשך תשעה חודשים ומפתחת אותו ממקום רוחני ומופשט לצורה של ילד עם איברים שונים.

כך התורה שבכתב היא קצרה ומתומצתת, אך מכילה בתוכה גם את התורה שבעל פה עם כל הפרטים.

שתי תורות

כאשר משה רבנו עולה להר סיני הוא מקבל מהקב"ה שתי תורות. תורה שבכתב ותורה שבעל פה. התורה שבכתב עוברת מדור לדור בכתב, והתורה שבעל פה עוברת מדור לדור בעל פה.

התורה שבכתב הינה מתומצתת ולכן ללא התורה שבעל פה לא נוכל להבין אותה.

לדוגמא, בתורה שבכתב כתוב "וקשרתם לאות על ידכה והיו לטוטפות בין עיניך", ללא ההסבר של תורה שבעל פה כי מדובר בתפילין, בצבע מסויים, בצורה מסוימת מחומר מסוים, לא היינו יכולים להבין את הציווי.

כך לגבי הציווי על שחיטה כשרה, המסתכם בתורה שבכתב במילה "וזבחתם" ורק התורה שבעל פה היא זו שמסבירה את הפרטים.

אור ישר ואור חוזר

אמנם משה קיבל שתי תורות בהר סיני, את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה, אך חלק מהתורה שבעל פה נתקבל באופן כללי. כלומר הוא קיבל כללים וחוקים איך ללמוד את התורה, ועל ידי כללים וחוקים אלה של לימוד התורה שבכתב, גילו החכמים בדורות שאחרי משה פרטים נספים בתורה שבעל פה.

אמנם הגילוי הוא דרכם, אך אין זה מוריד מהאלוקות שבתורה שבעל פה. ישנו חלק בתורה שקיבלנו ישירות מהקב"ה בבחינת אור ישר, וישנו חלק אחר שהגיע דרך החכמים והצדיקים בבחינת אור חוזר.

אדרבה ישנה מעלה בתורה שבעל פה דווקא, ויקרה היא אצל הקב"ה לא פחות (ואף יותר), מכיוון שבה מתבטא הכוח, שהוא נתן לחכמי ישראל לחדש בתורה שלו (כמובן, כל עוד שהיא נלמדת בהתאם לכללים שהקב"ה קבע).

כלומר, התורה שבכתב ניתנה לנו באופן ישיר מהקב"ה, והתורה שבעל פה (החלק שבה שלא ניתן למשה באופן ישיר אלא באופן כללי), ניתנה לנו, שאנו נקבע כיצד יהיו החוקים (כמובן לפי הכללים שקיבלנו), וזהו רצון השם, שאנחנו (חכמי ישראל) נקבע את החוקים, ולכן מה שיחליטו חכמי ישראל כך יהיה רצון השם.

(יש לציין כי התורה שבעל פה עלתה על הכתב על ידי רבי יהודה הנשיא לפני כאלפיים שנה ונקראת המשנה, לאחרי כמה מאות שנים בהם התקיימו בבתי המדרש בבבל על המשנה, נכתבו דיונים אלו על ידי רבינא ורב אשי בחיבור הנקרא "תלמוד בבלי", בהמשך נכתבה ספרות של פסיקת הלכות (שולחן ערוך וכד'), השואבת את מקורה מהתלמוד).

אז מי יותר נעלית ?

יוצא דבר מעניין. ישנם רבים הטוענים כי לתורה שבכתב הם מסכימים ורק עם התורה שבעל פה הם לא מסתדרים, אך בפועל הקשר לקב"ה ולרצונו, המשכת השכינה לעולם,  המתבטאת בעיקר בירידה לפרטים, הוא דווקא דרך התורה שבעל פה, המלמדת אותנו את אותם פרטים.

המשכת השכינה

השכינה, הגילוי האלוקי מתחיל להתגלות ב"מלכות דאצילות", וכיום הוא מלובש בתורה ששורשה ב"חכמה דאצילות", ואף ב"כתר (דרגת הרצון) דאצילות".

ההמשכה של השכינה לעולם שלנו, היא דווקא על ידי קיום הרצון האלוקי.

כפי שבאדם הרצון והחכמה שלו באים לידי גילוי כאשר הוא מוריד אותם לפועל, כך השכינה מתגלית כאשר אנו מורידים את הרצון האלוקי לפועל ומקיימים מצווה מעשית בפועל ממש.

גילוי השכינה בזמן הגלות

מאז חורבן בית שני, אין לשכינה מקום גשמי להתגלות בו, והגילוי הוא רק בתורה, ובפרט בחלק ההלכה, החלק המסביר את המעשה אשר צריך לעשות..

ולכן המשכת השכינה, היא בלימוד התורה, ועוד יותר בקיום המצוות. כיוון שאף על פי שהשכינה היא חכמתו של הקב"ה, יחד עם זאת היא גם רצונו, וכפי שהסברנו הרצון מתגלה דווקא ובעיקר במעשים.

נר השם נשמת אדם

עכשיו נבין עומק נוסף במשל הנר.

הפתילה היא הנפש הבהמית, האש היא אור השכינה המאיר בה, השמן הוא חכמתו של הבורא.

אם הפתילה הייתה נדלקת ללא שמן, היא הייתה מתכלה במהירות. אנו לא מעוניינים לכלות את הנפש הבהמית, שהרי היא זו שמחיה אותנו. אנו מעוניינים שהיא תמשיך לדלוק, תמשיך את השכינה לעולם.

כשם ש בזכות השמן הפתילה אינה מתכלה, או במילים אחרות כשם שהשמן נשרף דרך הפתילה ועל ידי זה האור דולק, כך בזכות התורה, הנפש הבהמית אינה מתכלה, ובפרט בזכות קיום התורה המעשי. קיום המצוות על ידי הנפש הבהמית הוא זה שממשיך את אור השכינה.

כלומר, השמן, חכמתו של הבורא ומעשה המצוות, מזכך את הנפש הבהמית שתוכל לדלוק ולהמשיך את אור השכינה. הביטוי של חכמתו של הקב"ה נעשה בעיקר על ידי קיום רצונו, על יד קיום המצוות המופיעות בתורה שבכתב, על כל פרטיהן המופיעים בתורה שבעל פה.

בינוני וצדיק

התחלנו את הספר עם הדיון אודות צדיק ובינוני ובזה גם נסיים. הצדיק, כאמור, הוא זה שהפך את מהותו, הן החיצונית (מחשבה, דיבור ומעשה), והן הפנימית (שכל ורגש). הבינוני הוא זה שמצליח להשתלט באופן תמידי על המהות החיצונית שלו, אך כיוון שלא הפך את זו הפנימית, עדיין שי בו רע, ולכן נצרך למאבק כדי להמשיך לשלוט במחשבותיו, דיבוריו ומעשיו.

לכן, אצל הצדיק ההזדככות היא ברמה כזו שכל כולו מתהפך לקדושה, וממשיך את השכינה גם בחיצוניותו וגם בפנימיותו.

אצל הבינוני, לעומת זאת,  שאמנם התגבר על מהותו לבושיו החיצוניים (מחשבה, דיבור ומעשה), אך עדיין לא על פנימיותו (שכל ורגש), "נשרפים" רק הלבושים, אך גם הם משמשים כחומר בערה להמשכת השכינה בעולם.

כלומר, גם הבינוני שלא הפך את מהותו כמו הצדיק, ממשיך שכינה לעולם על ידי קיום המצוות בפועל.

לכן במשל הנר, השמן מסמל לא רק את החכמה אלא גם את המעשים, המבטאים את החכמה. ומכאן שעיקר המשכת השכינה לעולם שלנו הוא לא ברגש, ולא בשכל, אלא דווקא במעשה. כלומר, אם היינו רק "מרגישים" או אפילו רק "לומדים", אולי היינו מרגישים את השכינה, אך לא היינו ממשיכים אותה לעולם, המשכת השכינה נעשית דווקא על ידי המעשים.

לסיכום

רצון השם מתגלה בתורה שבכתב, ובפרט בתורה שבעל פה המורידה את התורה שבכתב לפרטים ופרטי פרטים.

המשכת השכינה לעולם נעשית דווקא על ידי קיום רצון השם במעשה בפועל, גם כאשר מהות האדם לא השתנתה, לכן המעשה הוא העיקר ונעלה מהרגש ומהשכל.