חייבים לדבר על ספרות קאנונית 

פרס אורנג' החוגג השנה עשור לקיומו, הצית בבריטניה פולמוס ספרותי מרתק בדבר כתיבה נשית לעומת כתיבה גברית. "גארדיין" פרסם סדרת מאמרי מערכת שם נדונה, בין היתר, השאלה האם פרס נפרד לנשים סופרות תורם לקידום נשים, או שמא מדובר במידור נשים והדרתן מן הפרסים הספרותיים החשובים (ב?ו?קר ווויטב??ר?ד, המוענקים בעיקר לגברים מזדקנים, כפי שציינה אחת השופטות), שהרי נשים מתחרות ממילא בקטגוריה נפרדת וזוכות בפרס "שלהן".

מדובר בשאלה עתיקת יומין, המתעוררת שוב ושוב: האם מן הראוי למסד קריטריונים "נשיים" נפרדים בכל תחומי החיים, או שמא מוטב לחתור בכל מחיר להבטחת ייצוגן ההולם בכל תחומי העשייה הציבורית והאמנותית?

הדיבור הפנימי של הקול ה"נשי"

אחד ממאמרי המערכת של גארדיין, עוסק בהרחבה במחלוקת שניצתה בקרב חברות סגל השופטים של פרס אורנג': מסתבר כי השופטת ג'ו בראנד (Jo Brand ), שביכרה להעניק את הפרס למתמודדת Marina Lewycka's על ספרה Ukrainian A Short History of Tractors in - (כלה מאוקראינה או קיצור תולדות הטרקטורים, שראה אור בהוצאת "עברית"), מספרת כיצד מאמציה לשכנע את עמיתותיה להעניק את הפרס לבראנד, עלו בתוהו. לעומת זאת יו"ר חבר השופטות, Murray Jenni , טענה כי "חייבים לדבר על קווין" אינו אלא יצירת מופת: "בתור אם, חשבתי ש"חייבים לדבר על קווין" מטפל בצורה מופלאה בסוגיות שונות הכרוכות בהורות. בנוסף, הספר הזה פשוט מותחן מושלם", אמרה.

גארדיין מציין, אפוא, כי המחלוקת שהתגלעה בקרב השופטות, מעידה על כך ש"חייבים לדבר על קווין" הנו ספר שנוי במחלוקת לאו דווקא בשל העיסוק באלימות כתמה מרכזית, אלא בעיקר משום שהגיבורה היא אם המתחבטת ברגשות דו-משמעיים ומסוכסכים כלפי בנה. זכייתה של שרייבר בפרס אורנג' הציתה מחדש את המחלוקת הנושנה בדבר הדיכוטומיה של כתיבה "נשית", המתמקדת בעיקר בנושאים "אישיים", דהיינו התמקדות במטלות היומיומיות המעסיקות נשים באשר הן, כגון אמהו?ת או יחסים בתוך המשפחה - נרטיב ספרותי המכונה בכתבה כ"מ?הלך שיממון", לעומת הכתיבה הגברית הא?פ?ית כביכול, המתמקדת בעיקר בעלילה ופחות בהלכי רוח, במחשבות וברגשות, כאשר הסופרים הגברים מבכרים להתמקד בגיבור ממין זכר או לבחור בקול ניטרלי של מספר יודע-כל.
גראדיין מצטט את דבריה של הסופרת והחוקרת האמריקאית קייט מו?ס, הסבורה כי מדובר בטאוטולוגיה. במשך מאות שנים נשמע ברמה הקול הספרותי הגברי, ולפיכך הגברים, שהיו אמונים על חלוקת הפרסים הספרותיים, סייעו לתהליך הנצחת היצירות הספרותיות ותיוגן בתור "ספרות קנונית".

מוס סבורה כי פני הדברים הולכים ומשתנים. לדבריה, הבחירה ב"חייבים לדבר על קווין" מהווה דומה מופתית לנכונות להעניק פרס ליצירה החורגת מן האפיון ה"נשי מעצם טבעו" הן משום ששריבר עוסקת באלימות (ת?מה הנחשבת "גברית" טהורה), והן משום שהיא מפרקת את סוגיות המגדר למרכיביהן, תוך כדי בחינה נוקבת של המושגים נקביות וזכריות.
מבחינתי, "חייבים לדבר על קווין" הוא בראש ובראשונה ספרות קנונית - יצירה מורכבת ואינטליגנטית המטפלת ביד אמן בסוגיות טעונות ודיכוטומיות, "גבריות", מעצם טבען, כגון אלימות ואמהות, מוסרנות וקונפורמיות, לכידות חברתית וגלובליזציה, פטריוטיות וצביעות חברתית באמריקה של שלהי שנות התשעים? מבלי לפגוע ברצף העלילה עוצרת הנשימה או לחטוא במוסרנות דביקה.

לפיכך, אני סבורה שדווקא שיוכה המגדרי של שרייבר, אפשר לה לשכלל לכלל שלמות תכונה שנהוג לייחס לנשים: מיפוי רגשות. ספק אם כותב ממין זכר היה מסוגל לחשוף באופן נוקב כל כך רגשות עזים ודו-ערכיים כמו כעס ותסכול, אגוצנטריות ושנאה, ובמקביל לתאר בלשון יבשה ומדודה את השואה הפרטית שחוותה הגיבורה, אווה חצ'טוריאן, בעקבות הרצח שביצע בנה?שהיא מבכרת במתכוון לכנות בתואר הלקוני: "יום חמישי".

במידה מסוימת, מהווה "חייבים לדבר על קווין" מעין תשליל של "נשים קטנות"; ספר הנערות האולטימטיבי שכתבה לואיזה מיי אלקוט בשנת 1864. בספר שכתבה אלקוט לבנות הנעורים, היא התוותה תיאור מפויס ונוגע ללב של משפחה אוהבת. ארבע האחיות לבית מארץ' מנציחות את האידיאל הנוצרי- קלוויניסטי של עזרה לזולת וערכים נוצרים הגונים, דמויות של נשים חזקות שקל להזדהות עמן, למרות שהן אינן קוראת תיגר על הערכים הפוריטאניים שרווחו בזמנן.
לעומת זאת ליונל שריבר אינה חוששת לקרוא תיגר, והיא עושה זאת בהצלחה אדירה