פרק מתוך הרומאן בשערי טנג'יר 

בשערי טנג'יר מאת מואיז (משה) בן הראש

"הבן זונה!"
אמרה כלא מאמינה שהיא מוציאה את המילים האלה מפיה.
מיד לאחר מכן נשתרר שקט במשרדו של עו"ד אילן עוז ברחוב בן יהודה 7 בירושלים. השקט הזכיר דממה שמתרחשת לאחר פיגוע או פיצוץ, הלם מוחלט ניכר בפניהם של כל היושבים מסביב לשולחנו הגדול והארוך. חמישה אנשים מבוגרים מנסים להבין על מה מדובר, מה נפל עליהם.
"ככה הפיל עלינו את כל התיק אחרי מותו," אמרה האם. "הכל עלינו."
"ואם לא נחפש אותו, מה יקרה אם לא נחפש אותו?"
"לפי הצוואה הכסף יישאר בחשבון סגור משך חמש שנים ואחר כך תקבלו אותו, הוא אומר שעליכם לעשות מאמץ למצוא אותו."
צעיר הבנים, ישראל, סובב את הכיפה השחורה שעל ראשו שוב ושוב, "אני לא מבין, מה?... באמת הוא רוצה שניסע למרוקו עכשיו לחפש את בנו הקטן."
"את הממזר הזה." אמר הבן הבכור, מסעוד, "מה זאת אומרת? הוא לא אמר את זה לאף אחד קודם? מישהו ידע על זה? הוא לא דיבר עם אף אחד?"
האם, אסטרייה," והוא גם לא יכול היה לקחת את הסוד שלו לקבר."
עורך הדין התחיל לגלות חוסר סבלנות.
"אין לי בשורות אחרות, זאת הצוואה, אני יכול רק לומר לכם מה ההיבטים החוקיים של העניין, לא יותר מזה. ואני חושב שהעניין די ברור. אתם יכולים לפנות לבית המשפט ולדרוש לבטל את הצוואה, אך זה לא נראה לי כל כך פשוט."
"צריכים להתאמץ למצוא את בנו, אמר דוד, מי זה צריכים? כולנו? או מספיק אחד? מה שעכשיו חמישה אנשים יפסיקו את חייהם וילכו לחפש אחרי הבן..."
"אני בודאי לא נוסעת, בטח לא בשביל זה, אני לא נוסעת למרוקו בשביל לחפש את בנו הממזר של בעלי."
"טוב," אמרה סילביה, " אני לא חושבת שישיבה כאן במשרד הזה היא הפתרון. אני חושבת שעלינו פשוט לחזור הביתה ולחשוב על כל זה. אם יהיו לנו שאלות אנחנו יכולים להתקשר אליך, מר עוז," היא עשתה סימנים בידיה לכל היושבים כדי שיבינו שיש ללכת.
"רק שאלה אחת," אמר אלברטו, "שאלה חשובה, בכמה כסף מדובר?"
"יש פה מספרים של חשבונות, אמר עורך הדין, איני יודע כמה כסף יש בהם. יש גם חשבון בשוויץ."
"לא נשאר כל כך הרבה, אמרה האם, אולי שש מאות אלף דולר, זה מה שנשאר."
"זה הכל? זה מה שנשאר מן העושר האגדי של משפחת בן זמרה, זה פחות ממאה אלף דולר לכל אחד, זה מה שנשאר מן העושר שהיה קונה נסיכים, שרים ומלכים, ומוציא יהודים מבית הסוהר?"
"נו, ככה זה, אמר ישראל, האשכנזים פה מתעשרים ואנחנו נהיים עניים. עוד דור אחד וכבר לא יישאר כלום."
"התחלנו עם זה," אמר אלברטו, "התחלנו עם זה."
"טוב זה לא הרגע, תודה רבה מר עוז, נתקשר אם יהיה צורך."


מדריד
פו?ר?טו?/מ?ס?עו?ד

אני מצפה למשהו שיקרה, מצפה למשהו תמיד. והנה כשמשהו קורה אני רק מצפה למשהו אחר. שלושים שנה לא הייתי בתטואן, לא הייתי שם. זה תמיד היה שם, שם תמידי, שם שלא נגמר, שם של העבר, שם של השכחה, שם של הזיכרון. שלושים שנה ברחתי מן הנסיעה, אומנם אלברטו סיפר לי שהיה שם, אמר שהיה נהדר שם, שהוא נהנה מכל רגע וזה היה כמו חלום. אבל אחרים, רבים אחרים, סיפרו על לכלוך, על כך שכל העיר אינה שווה כלום, ש"זה מלא ערבים", כאילו לא היו ערבים שם מעולם. ואולי הם לא היו, הם לא היו חלק מן החיים שלו, על אף שחיו אתנו, לידינו, הם היו תמיד מעגלים משיקים שאינם נכנסים לחיינו, הם היו יקומים מקבילים, שכל תפקידם היה לספק לנו את צרכינו, אם זה היה עוזרת, תפוזים או דגים. ואנחנו היינו לדידם אותו הדבר, אלה שמזיזים את המסחר, אלה שמספקים עבודה. הם מתגעגעים אלינו, הם שואלים למה עזבנו, מה היה לנו רע, ובאמת איני יודע. לא לכולם היה רע, אבל היו אחדים, כמו אימא, כמו סבתא, בעיר - הנשים ?שחשו אי נוחות תמידית, הם דיברו על ישראל כעל משהו הכרחי, תמיד הנשים, הנשים הן אלה שהחליטו לעזוב לישראל; הגברים, כמוני, העדיפו משהו יותר מוכר, מדריד, פריז; מי צדק איני יודע אך כשהגעתי לישראל לביקור ב-1977 חשתי שזה היה מאוחר בשבילי, מאוחר כדי לשנות את חיי עד כדי כך שאוכל לוותר על מדריד, על הריח של הקלמרי, על דיבורים מסביב לטאפה, זה היה מאוחר מדיי, אמרתי לאבי, אמרתי לאימי, הוא הבין, היא לא. היא רצתה אותי לידה, הוא היה מעדיף להיות במקום אחר, בפלמה דה מיורקה, שם בן דוד רצה להביאו כדי לנהל מלון, או לקנות מלון, או בקנדה, "זה לא בשבילנו," אמר לי כמה פעמים, "אני מבין אותך, זה אולי בשביל הדור הבא, הנכדים, כן בשבילם זה יהיה יותר טוב, אבל אני רואה את אחיך, את אחותך, ואף אחד כאן לא ממש בבית שלו, אף אחד לא ממש מצליח, אפילו אחיך איסקה שלא הולך בתלם, הוא מסתדר יותר טוב בניו יורק." לא הייתי מאמין על ניו יורק, אולי אני מבין שנסתדר טוב יותר במדריד, אפילו פריז מאשר בירושלים - אבל ניו יורק, האם זה לא רחוק מדיי? אולי לא, הכי רחוק שבו מישהו שנולד וגדל במרוקו יכול להגיע זה ירושלים, היית מאמין?
ואת זה אמרתי בקול רם, ממש בקול רם ביושבי במטוס ליד סילביה, אחותי האהובה.
"מה?", היא אמרה. "מה הייתי מאמינה?"
" אני לא יודע, אני לא מפסיק לחשוב, לא מפסיק לחשוב, מה המשמעות של כל הנסיעה הזאת, ומה אנחנו מחפשים, אח, אח שלא ידענו עליו, אולי אנחנו מחפשים אח שמת, אולי הוא מת כבר, אנשים מתים גם צעירים כפי שאנו יודעים, שלושים שנה זה הרבה זמן, ובמרוקו עם כל הסמים, לכי תדעי כמה אנשים נרצחים."
"אני גם חושבת כל הזמן."
ביקשתי וויסקי מן הדיילת, בקבוק שלם, כוסות וקרח. הזמנתי את כולם. על אף שה J&B לא היה הוויסקי האהוב ביותר על כולנו, הרי שכולנו אהבנו וויסקי, ושמחנו לשתות קצת על מנת להפיג את המתח.
1974. וכן התפרקה החבילה, חלק לירושלים ואני נשארתי במדריד ללמוד, לגמור את לימודי הרפואה. אחר כך החלום הלך והתרחק, המרחק בינינו הלך וגדל, השפה השתנתה, השפה שלהם, שלי, השפה של אחיי. הם דיברו על דברים שלא הבנתי, שלא יכולתי להבין, שלא רציתי להבין, אפליות, חוסר הבנה, קיפוח, גזענות, אבל אימי לא רצתה לשמוע על הגירה למקום אחר חוץ מירושלים, הרבה פעמים אמרתי להם שיבואו למדריד, כאן תסתדרו הרי, כסף זה גם לא הבעיה, אבל שנה רדפה שנה, תירוץ רדף תירוץ, האחים הקטנים אולי כבר היו פחות מסתדרים במדריד מאשר אם היו מגיעים אל העיר מיד עם עזיבת תטואן. יש להם חברים חדשים, אמרה אימי, הם מדברים עברית וזה מה שחשוב, חשוב שנדבר עברית. אולי זה נכון, אבל חברים רבים לא היו להם, את זה אני יודע, את זה תמיד ידעתי. חלק מן החברים נמצאים כאן, במדריד, משפחה, חברים מבית הספר, ואני לא יודע למה אני חושב על כל זה שוב ושוב. אולי על מנת לברוח מעצמי, מהמצב בו אני נמצא, ממות אבי, מן הצוואה המוזרה שלו, אני רץ במחשבות שלי. כל פעם אני מתחיל לחשוב על האח המוזר הזה, חצי אח, מה אומר לו כשאפגוש אותו, מה, אולי פשוט כלום, זה אני שצריך לדבר, אני האח הגדול, אני צריך לתת את הנאום, הנה אתה, אתה יוסף, אתה הבן של אבי, מעולם לא ידעת שיש לך אבא, אבל הנה הוא זכר אותך וביקש שתהיה חלק בירושה, זהו, רשמי ביותר, פשוט תהיה חלק בירושה, תחתום כאן, תקבל מאה אלף דולר בערך, אולי קצת יותר, וזהו, אנחנו אחים, תודה רבה, אנחנו ממש מאושרים שפגשנו אותך ולא ניפגש יותר. תקבל את השיק מעורך הדין, בתוך חודש חודשיים, עד שנסדיר את כל העניין מבחינה חוקית. זהו.
אולי כך ואולי... מה? אתחיל לבכות, אני אגיד לו שהוא המחליף של ישראל, זה שנולד באמצע מלחמת ששת הימים ומת בלבנון, הוא היה הישראלי היחיד במשפחה הזאת, הוא אהב את הארץ את השפה, הוא היחיד והוא מת בלבנון, ועכשיו אתה יוסף, אתה יוסף, האח שלי, אתה מבין, אתה אח שלי זהו, הבנת.
כך זה יקרה, אולי זה בכלל לא יקרה, אולי נאתר את כתובתו ונשלח לו מכתב, מכתב זה הרבה יותר פשוט, מה אני, אני בן 47, מה אני צריך אח עכשיו, יש לי כבר בן, מה אני צריך אח, בשביל מה, מה אני צריך אח, "מה אני צריך אח?"
"את זה כולנו שואלים." אמרה לי סילביה,
"באמת מה, אני חושב על זה שאולי פשוט נאתר את כתובתו ונשלח לו מכתב, אם הוא מסכים אז הוא יענה עם מכתב של עורך דינו, אם לא, לפי הצוואה עשינו את המוטל עלינו, לא?..."
"אתה לא חושב שאולי אבא רצה שנפגוש אותו, לא חשבת על זה?"
"אני לא יודע מה הוא רצה, עכשיו הוא מת ואי אפשר לשאול אותו. או אולי את דיברת איתו והוא סיפר לך על זה, הרי הוא היה הכי קרוב אלייך ואל רות, לא אליי, לא כל כך אליי, הוא דיבר אתך על זה."
"לא, אף פעם, לא ממש, אבל יש כמה משפטים שהוא אמר לי שאולי מתקשרים לעניין הזה, אולי עכשיו יש להם מובן אחר, אולי כן, ואולי אני סתם ממציאה, הוא אמר לי לפני שנה שאם הוא ימות לפני אימא, אז אנחנו נצטרך לדאוג לה, והוא לא התכוון לכסף, הוא הדגיש שהוא לא התכוון לכסף, לפעמים הוא היה אומר לי שהוא הותיר במרוקו הרבה יותר מכסף. היו לו משפטים מוזרים כאלה שאולי עכשיו מקבלים מובן אחר."
הנה מגיע האוכל, סילביה שואלת אם הוא כשר והדיילת הספרדייה מאיבריה אומרת שכל הארוחות הן כשרות, יש במה להתעסק בטיסה. האוכל יותר משהוא מספק רעב כלשהו בא למלא בטיסה עיסוק לשעות הרבות ללא מעש בתוך המטוס. אך המחשבות לא עוזבות אותי גם כאשר אני מנסה במיטב מיומנותי לפתוח את הארוחה מבלי לשפוך דבר עליי או על אחותי, עדיין נשאר קצת וויסקי, אבל הארוחה תפלה בצורה בלתי רגילה, לא כמו ארוחות של אייר פרנס בדרך לניו יורק, הנה הוא מגיע מניו יורק, איסקה, ההומאופט שלנו, בטח יתחיל לדבר איתי עוד פעם על הרעלים שאני נותן לפציינטים שלי, ואני אתווכח איתו על הכדורים של סוכר שהוא מספק להם, אבל האמת היא שאני פחות ופחות נותן אנטיביוטיקות לחולים שלי, וגם פחות תרופות, הרי בסופו של דבר תשעים אחוז מהם רוצים יותר לדבר על הבעיות שלהם מאשר לטפל במחלה כלשהי, גם הם, מתברר, לא אוהבים את התרופות ויותר ממחציתן מגיעות לפח הזבל. זה די נחמד להיות רופא משפחה, יש יותר זמן לדבר עם החולה מאשר רופא כללי, אפשר לפעמים לדעת על הסיפור המשפחתי, וזה מעניין במקרים רבים. הוא היחיד שנסע לתטואן מאז עזבנו אותה, והוא אמר שהכסף בכלל לא דחוף לו, אבל הוא רוצה לבוא אתנו שוב, לראות אותנו בעיר. הרי הוא צודק, כל הזמן הזה ברחנו מן העיר, כולנו, ברחנו, כאילו היינו כולנו אשת לוט ואם רק נביט אחורה ניהפך למלח, מה כל הפחד הזה, הרי ממדריד או מפריז מדובר רק בטיסה קצרה לטנג'יר, ונסיעה של שעה, אפשר היה אפילו לנסוע לסוף שבוע, זה מה שביקשה כל הזמן אשתי, אז בימים ההם בהם אהבה אותי, היא ביקשה שניסע לסוף שבוע, תשובתי תמיד, מה יש לי לחפש שם, ניסע לפריז, לניו יורק, למדירה, לסרי לנקה, להודו, למדרס, לטהרן, לכל מקום, לכל מקום ולא למרוקו, ואני לא הייתי היחיד, זו הייתה תשובת אבי ואימי, וכל אחיי, מה יש לנו לחפש שם? הכל, אני אומר, הכל יש לנו לחפש שם.
"אתה מתרגש לחזור לתטואן?"
"לא מדובר בנסיבות הכי מתאימות. לא יודע, כל הזמן ברחתי מזה, אבל ידעתי שיום אחד אני צריך לנסוע לשם, לסגור מעגל, לסגור פרק. לא חשבתי שזה יקרה כך, שאני אלך לחפש חצי אח עליו איני יודע דבר, אני לא יודע אם זה הרגע, אבל כנראה שכן, כי אנחנו נוסעים לשם, תל אביב מדריד מלגה, תל אביב מדריד מלגה... המסלול ההפוך לנסיעה של 1974, אומנם אז כבר הייתי במדריד אבל כבר קראתי מליון פעם בספרי אלברטו על הבוקר הזה בו הוא קם פתאום בשחר ברסטינגה ונסע לסאוטה. כאילו הייתי שם. איך את זוכרת את זה?"
"אני שמחתי דווקא, אל תשכח שזה היה אחרי ניסיון ההפיכה של אופקיר, היו הרבה ניסיונות להרוג את המלך באותה תקופה, ואנחנו פחדנו שאם דבר כזה יקרה, זה הסוף שלנו. אז זו הייתה הקלה. אני זוכרת שהערתי את ישראל והחזקתי אותו ביד, חצי רדום נוסע לאוטו, אימא החזיקה בידיה את רות ואבא דיבר עם הנהג, בזמן שהזריחה החלה בים. זה היה מרשים. פחדנו קצת בגבול, חשבנו שאולי יקרה משהו, אבא נתן שוחד כרגיל כדי לעבור את הגבול וכולנו היינו צריכים לומר שאנחנו נוסעים לחופשה בפלמה דה מיורקה, בסופו של דבר הגענו לפלמה דה מיורקה לפני שנתיים, אבא ואימא, אני ובעלי, וגם רות ובעלה הגיעו, היה מאוד נחמד, חבל שלא באת, זה היה חופש מקסים."
פתאום שתקה, דווקא כשחשבתי שהיא תתחיל לתת לי פרטים, משפטים, זיכרונות מן הנסיעה החצי משפחתית, היא שתקה. הכל אצלה מסודר היטב בראש, הבית, הבעל, שלושת הילדים, יציבות צרפתית טיפוסית, הכל ביטחון, האיפור נותן ביטחון, פריז, הסקוריטה סוסיאל, הבית, שתי המכוניות, הבעל וביטוח החיים שלו, הילדים ילכו ללמוד באיזה א?קו?ל גבוה, הכל מסודר, ואני בלגן אחד גדול, הנישואים שלי בבלגן אחד גדול. אף אחד לא יודע על זה, אף אחד לא יודע מה אני עובר, והם אולי עדיין חושבים שאני עדיין באהבתי הגדולה, בתוך האהבה שלא נגמרת. ואולי הם גם חושבים שאני לא צריך את הירושה, שהכסף של אשתי מספיק לי והמשכורת כרופא משפחה, מספיק למה? למשכנתא של הבית ברחוב פדרו טיישרה, למכונית החדשה, למחשב של הילדה, מי יודע למה מספיק ולמה לא, זה לא מספיק לייצר אושר, זה לא מספיק להחזיר את הרגשת החום של יום חג, כאשר חוזרים מבית הכנסת לבית ויש ריח של מאכלי החג, הבית כולו נקי, הנשים לבושות במיטב בגדיהן, אולי אז הייתה משמעות לחיים, אולי רק אז, אבל מי יודע על מה חשבו הוריי, על מה הם חלמו, אולי גם הם פחדו לא לגמור את החודש, או פחדו שלא ייצאו מן העיר בזמן ותהיה מהפכה נגד המלך והכל יתמוטט. בכל אופן בגיל עשר זה היה נראה לי שיא הביטחון, שיא הבהירות, אני מעולם לא שמעתי את אימי דואגת לכסף, כמו אשתי, ויש לנו אולי יותר ממה שהיה להם אז, ויש לנו רפואה ציבורית ורפואה פרטית ואת כל הביטוחים בעולם, ואנחנו לא מרוצים, היא רצה למספרה הכי יקרה בגרן ויאה, לחנות הבגדים הזאת והזאת, איני יודע לאן, אני רק רואה את כרטיסי האשראי תופחים ואני לא יכול לומר כלום, כלום, זה גם הכסף שלה, הבית הוא לא מקום בטוח, לא בטוח כפי שנראה פעם, זה היה נראה כמו סמל הביטחון, כמו סמל החירות, המקום שאליו תמיד ניתן לחזור כשהשמים סוערים, יותר כסף ופחות ביטחון, ככל שיש יותר כסף יש פחות ביטחון, ככל שיש יותר שירותים, יותר דברים שברורים מאליהם, כך הפחד לאבד אותם הולך וגדל. אולי היא תחבק אותי, אני רוצה שאחותי תחבק אותי

......................

קישור רכישת הספר
http://www.lulu.com/content/156011