אוכל שמח ואוכל עצוב והקשר להשמנת יתר 

כולנו למדנו כבר שעל מנת לרדת במשקל יש לשים לב למה שאנו אוכלים. רוב הדיאטות "הרגילות" דוגלות בצמצום של התזונה והקפדה על ספירת הקלוריות שאנו מכניסים לגוף. רובן מדגישות גם צריכה של מזונות שנחשבים "בריאים", כמו טופו, סויה, אורז מלא. וכו'. כמו כן הן מציעות לעבור לאכילת מזונות דיאטטיים, כמו לחם קל, מוצרי חלב דלי שומן, ומוצרים דלי שומן מן החי. כמעט ואין צורך לחזור ולהצביע על כך שעל אף הבסיס התיאורטי ההגיוני של הדיאטות הללו, הרוב המוחץ של המתנסים בדיאטות האלה מתקשה מאד לעמוד בהן, מתקשה לשמור על משקל שהושג, ובד"כ צובר תסכולים המניעים אותו לשבירת הדיאטה וחזרה לאכילה הרגילה ולהמשך ההשמנה.

חלק מהסיבות לכישלונן של הדיאטות הרגילות פורט במאמרים קודמים שלי. בעיקר מדובר בהעדר התייחסות של הדיאטות האלה לחלקים חשובים מאוד המשפיעים על נטייתו של הגוף לצבור שומן - החלקים הרגשיים והמנטליים. נדבר עתה על סיבה נוספת, והיא האנרגיה שבמזון.

במושג "האנרגיה שבמזון" אין הכוונה למספר הקלוריות שבמזון, אלא למשמעות האנרגטית שלו, ולמסרים שהוא מעביר לגוף. כמו כל דבר אחר בטבע, גם מזון נושא איתו מסר לאדם. לא רק מסר פיזי בדמות האנרגיה הכימית שבו, אלא גם מסרים רגשיים ורוחניים. היהדות, לדוגמא, אוסרת על אכילת בשר שנותר בו דם, משום ש"הדם הוא הנפש". באכילת סטייק מדמם אנו מכניסים לגופינו חלק מנשמתה של החיה, ויוצרים כך שינוי במהות שלנו. ידוע שבימי הביניים נהגו לתת לחיילים לאכול בשר נא כדי להפוך אותם לאגרסיביים יותר. מאותה סיבה אסורה אכילת בשר וחלב ביחד, משום שהבשר נושא איתו אנרגיה של מוות, והחלב נושא אנרגיה של חיים. מכאן ברור שחשוב שנכיר את האנרגיה שבמזון, משום שהיא משפיעה עלינו לא פחות מהערך הקלורי שלו.

אנו יודעים כי אנו אוכלים כדי להשביע רעב. חלק מאיתנו גם מודע לכך שלא מעט פעמים מדובר ברעב רגשי - תחושות עמומות של חוסר סיפוק, או מצוקה רגשית, או כעס לא פתור וכו', שאותן אנו מנסים להרגיע על ידי אכילה. אולם פעמים רבות האכילה דווקא מעוררת את הרעב ביתר שאת, בעיקר כאשר מדובר ברעב רגשי. התוצאה היא אכילה נוספת כדי להשביע את הרעב, עד שאנו מוצאים עצמנו נפוחים ממזון, ועם תחושת ריקנות פנימית שלא באה על סיפוקה. התסכול שמעוררים מצבים כאלה מוכר וברור. הבה נראה דוגמאות:

אכילת מזונות מתוקים:
ידוע לנו שכאשר אנו מדוכדכים, דבר מה מתוק עוזר לשפר את מצב הרוח. מה שאיננו יודעים הוא שאצל רובנו הטעם המתוק מקושר בצורה לא מודעת למצבי רוח שליליים. הסיבה היא שבילדותינו, כאשר היינו במצב רוח רע, נהגו להרגיע אותנו על ידי דבר מתיקה והנפש שלנו יצרה קשר אסוציאטיבי בין מצב רוח רע לבין הטעם המתוק! כך, דבר המתיקה מסוגל אמנם להרגיע את מצב הרוח הרע (בעיקר דרך השפעתו על המערכת הביוכימית שלנו), אך תוך כדי כך הוא מעורר מצב רוח רע משל עצמו בגלל הקשר האסוציאטיבי המוקדם שהזכרנו. עכשיו תארו לכם את אותו אדם שאנו מכירים (אולי אנו עצמנו), שבערב מדוכדך יושב על הספה ואוכל עוגה כדי להתעודד. התוצאה היא שהעוגה יוצרת הקלה רגשית תוך כדי אכילתה, אך מיד אחר מכן חוזר מצב הרוח הרע ביתר שאת, בגלל שהעוגה מקושרת אצלנו עם מצב רוח רע ובאכילתה אנו מזכירים לעצמנו את הרגש המדכדך הזה. ככל שנמשיך לנסות לפתור את הבעיה על ידי המשך אכילת עוגה, נחמיר את המצב יותר ויותר ואז ייתוספו אליו גם הלקאה עצמית ופגיעה בביטחון העצמי, שמחמירים עוד יותר את הבעיה.

מזונות "ריקים":
אנו אוכלים כדי להשביע רעב ולמלא את הריקנות הפיזית או הרגשית. אך לפעמים המזון שאנו צורכים נושא איתו מסר של ריקנות. אלו הם מזונות שהם "אווריריים" מדי, קלים מדי, ושיש בהם תחושה של "אין מספיק". בדיאטה רגילה אנו מעודדים לצרוך מזונות בעלי ערך קלורי נמוך. מזונות דיאטטיים רבים מיוצרים כיום בטכנולוגיה המוציאה מהם מרכיבים, כולל שומן, נפח ומאסה, כדי לעשותם בעלי משקל קלורי נמוך יותר. לחם קל, למשל, הוא דוגמא למזון כזה. הבעיה במזונות אלה הוא שהם נושאים איתם מסר של "מעט" ושל "יותר אויר ממזון". קחו לדוגמא סנדוויץ' של לחם קל עם מעט גבינה דלת שומן, או פרוסת נקניק עם חסה. לא רק שהמזון נצרך בכמויות קטנות, הוא נושא בנוסף מסר של "דלות", המחזק את תחושת המחסור והרעב הרגשי. חשוב להבין שמזונות כאלה לא רק ממלאים את הקיבה במאכלים מעוטי קלוריות. הם גם ממלאים אותה במסר של "לא מספיק", ותחושת ה"לא מסופק" משמרת את הנפש והגוף במצב של מתח בגלל תחושת החוסר שאינה נפתרת. אנו אוכלים כדי להשביע רעב ולמלא תחושה של חוסר פיזי (או רגשי), ובסופו של דבר לא רק שלא ממלאים את הקיבה כראוי, אלא גם מחדירים לגוף תחושת ריקנות ברמה גבוהה יותר מהרמה הפיזית. אפשר להבין שקשה לנו לשאת את המתח שנוצר לאורך זמן, ולכן מתגבר לעיתים מאד הצורך להתמלא במשהו, ואז אנו נשברים וטורפים את תכולת המקרר כדי למלא את תחושת החוסר המתמשכת. ככל שההרעבה העצמית ממושכת יותר והלעטת הגוף במסרים של ריקנות תהיה ארוכה יותר, כך המתח יהיה גדול יותר והסיכוי לשבירת הדיאטה יתגבר כמו גם התקף הזלילה שמלווה את השבירה.

קושי אחר נוצר כאשר המזון שאנו אוכלים נצרך במסגרת של דיאטה המגבילה את התזונה. כל מזון שנאכל במסגרת של דיאטה ישא איתו את המסר של הגבלה עצמית. הגבלה עצמית מופרזת היא רעה חולה של החיים המודרניים. החיים האלו מחנכים אותנו להישגיות ולהשוואה עם מה שיש לאחרים, ובכך נושאים איתם ממילא מסר של "אין לנו מספיק". תרבות הצריכה מוסיפה לכך ויוצרת תחושה של "אנו רוצים עוד ועוד". התוצאה היא תחושה מתמשכת של חוסר. בנוסף לכך, חלק גדול מתחושת החוסר הפנימי נוצר גם מכך שאנשים רבים מוותרים על מה שהם באמת רוצים לטובת מה שהחינוך ההישגי ותרבות הצריכה מלמדים אותם לרצות. הויתור הזה מתבטא בהגבלה עצמית של הרצונות האמיתיים שלנו, כדי שלא יפריעו לרצות את מה שנחשב נכון וראוי מבחינה חברתית. אחת הדרכים שבהם אנו מנסים למלא את החוסר הפנימי הזה הוא אכילה מופרזת, מתוך זיכרון קדום מימי ינקותנו שבהם אכילה באמת מילאה אותנו. התוצאה היא שאנשים רבים אוכלים יותר מדי כדי למלא תחושת חוסר שנגרמת מהחינוך ומתרבות הצריכה ומהגבלה עצמית גדולה מדי. במצב הזה דיאטה יוצרת החמרה של תחושת ההגבלה הקיימת ממילא, ולכן עלולה דווקא לעודד אכילה. קחו לדוגמא תפריט דיאטטי שכולל בתוכו קרואסון אחד בערב, כדי לספק קצת הנאה לאחר יום מתיש של אכילת לחם קל ופריכיות אורז. הקרואסון הזה ישא איתו מסר של "הקרואסון האחרון להיום", והרגש שהדבר מעורר עלול להביא לדחף לצרוך עוד אחד. אולם כל קרואסון כזה שנאכל מעכשיו ישא איתו מסר של "חטא" ויעצים את הקושי הפנימי ואת הרגשות השליליים שמאפיינים רבים מאיתנו, ואנו נרצה להקל עליהם על ידי קרואסון נוסף. אילו אכלנו את הקרואסון הזה במסגרת אכילה חופשית שאינה רועדת מפחד מהשפעת המזון, יתכן מאד שלא היינו משקיעים בו מחשבה מיותרת והוא לא היה נושא איתו מסר נוסף מעבר להיותו קרואסון חמוד וטעים. הוא היה גורם לנו הנאה, ולא יוצר תחושת צער על כך שלא נראה אותו עוד עד למחרת, ונתגעגע אליו במשך כל הלילה. לו ידע הקרואסון הזה כמה מחשבה מושקעת בו במסגרת של דיאטה, בודאי היה הופך לעוגה מרוב עונג. כך, המסר של ההגבלה שנושא איתו המזון במסגרת של דיאטה, מחמיר את תחושת החוסר הפנימי ומגדיל את האפשרות לשבירת הדיאטה ולהתקף זלילה.

לעיתים המזון הנאכל אינו מצליח להשביע, כי הוא פשוט אינו מתאים לאדם האוכל אותו. גם כאשר מדובר במזון שנחשב "בריא", כמו לחם מחיטה מלאה, טופו וסויה, יתכן שהשפעתו על האדם תהיה שלילית משום קיימת אצלו רגישות למזון זה. אנשים רבים, לדוגמא, רגישים לסויה ואינם מעכלים אותה כהלכה. לכן, על אף שהיא מומלצת כמזון בריא, יתכן שעל האדם שרגיש לה היא תשפיע לא טוב, כולל יצירת תחושת רעב נוספת. חשוב שנדע אם המזון שאנו אוכלים מתאים לנו באופן אישי, ומזון כזה ישמח את נפשנו. זמן רב מדי אנו לכודים בהבנות שגויות של השפעת המזון עלינו. אנו מקדישים תשומת לב רבה מאד לתופעת ההשמנה, ולכן, במקום שהמזון יהיה לא יותר מספק אנרגיה לגוף, בתוספת השפעה מהנה על הנפש, הוא הופך לאויב המאיים להפוך אותנו לכדורי בשר מתגלגלים. כאשר אנו מביטים באימה בחתיכת הבשר שאנו מכניסים לפה, או מקללים את החסה שאנו אוכלים במסגרת הדיאטה, אנו מצמידים להם מסרים אנרגטיים שליליים. מסרים אלה חודרים אלינו יחד עם המזון ומזינים אותנו בהם. לו יכולנו לעצור לרגע ממסע הפחד מההשמנה ולהתנתק מהמסרים החיצוניים לגבי מה נכון לנו לאכול ואיך נכון להיראות, היינו מגלים כי אנו יודעים טוב יותר מכולם לאיזה מזון אנו זקוקים. זהו בדיוק המזון שהיה מציב אותנו בגבולות המשקל האופטימלי שלנו, בו היינו מרגישים טוב גם פיזית וגם רגשית. כדי להרגיש טוב עלינו לאכול אוכל שמח, אוכל שישא מסר של אהבה עצמית, של אכילה לפי צורך פנימי, של אי חשש מדיעות האחרים (ככל שניתן), של הנאה מהאכילה ללא רגשות אשם וללא חשש מהשמנה עתידית. כיום אנו אוכלים אוכל עצוב, ריק מתוכן, החושש מעצמו ומהשפעתו השלילית על מראנו החיצוני. כשלב ראשון עלינו לנסות להוציא את האוכל מההקשר של דיאטה ושמירת משקל הגוף, ולנסות לראות בו גורם משמח הממלא אותנו באנרגיה טובה. חשוב מאד שננסה להבין אילו מזונות אנו רוצים לאכול, גם אם אינם נחשבים לבריאים. לאחר מכן נוכל לבנות תפריט שיהיו בו גם מזונות חשובים וטעימים לנו, גם מזונות משמחים "סתם" (כמו דברי מתיקה), ובעיקר - תפריט שמכבד את רצונותינו. אחרי הכל, האם באמת יש מי שיודע טוב מאיתנו מה נכון לנו?