האדם הפוסטמודרני, ובעיקר האשה הפוסטמודרנית, מביטים אל העבר בשמץ של זלזול. "חברות פרימיטיביות" הן נלעגות בעייננו, וחשוב לנו לסגל דפוסים, הגיגים ומנהגים המתרחקים משמעותית מכל סממן מסורתי, שבטי ופרימיטיבי. אך ישנו תחום אחד, בו הם עלו עלינו, וזה משכב הלידה.
ההריון והלידה בעת העתיקה היו התנסויות טבעיות ומבורכות, וסיפקו תעסוקה רבה אפילו בתקופת המקרא. היו מיילדות ומיניקות, שסייעו לצלוח את ההריון, את הלידה ואת תקופת הינקות. נשות בית האב היו יחידה משפחתית פונקציונליסטית, שמילאה תפקיד חשוב בגידול הילדים ובתמיכה ביולדת. חוקי המקרא אף מקטלגים את היולדת כטמאה, לאחר לידת בן במשך 40 יום, ולאחר לידת בת במשך 80 יום. טומאה זו אפשרה ליולדת התרחקות מבעלה ובעצם ממשק ביתה, כך שהיה באפשרותה להתמקד אך ורק בהתאוששות ובטיפול בתינוקה. לאחר תקופה זו עליה לטבול במקווה מים טבעי, ורק אז היא שבה למשק ביתה ולתפקידיה הנוספים.
כיום, האישה היולדת תבחר באחת משתי אפשרויות: להתארח בבית הוריה במשך מספר שבועות וכך להינות מעזרה של אמה, או לשוב לביתה, ושם להיעזר במידת האפשר במשפחה ובחברים. האפשרות הראשונה לא ממש אפשרית לכולן- בין אם אינן רוצות לשהות בבית ההורים, או אם בית ההורים איננו מסביר פנים ליולדת ולתינוקה. האפשרות השנייה מניחה מראש שיש מי שפנוי לסייע ליולדת, אך גם זה לא ממש קיים כיום. הסבתא של היום היא איננה הסבתא של פעם- היא עובדת, יש לה חיי חברה, עיסוקים ועיניינים משלה. היא יכולה לעזור פעם בשבוע, או בימים הראשונים, אבל אחר כך היולדת לבדה. עזרה של האמא נשמעת אידיאלית, אך לא פעם היא מקור לאי- נוחות ולתסכול. ראשית, אם שבוחרת בהנקה מלאה עלולה למצוא שאמה איננה תומכת בכך. דור האמהות שלנו הוא הדור שסגד למדע, ואימץ כמעט ללא היסוס את הפורמולה, כמו היתה הבשורה לאם המתקשה. לכן לא תמיד הן תשענה להדריך את הבת בהנקה נכונה. יתרה מכך- כשהתינוק איננו נינוח, ודורש לינוק הרבה בימים הראשונים כפי שהוא אמור, האם תהיה הראשונה להציע "תני לו בקבוק! הוא רעב! ואולי אף תוסיף את מילת הקסם: "מסכן!". נשים צעירות רוצות לעשות את הדברים בדרכן, והן מוצאות שמעורבות האם מעוררת אצלן תסכול וכעס, ותקופה זו הקשה ממילא מפאת חוסר השינה, השינוי הטוטאלי וההורמונים המשתוללים, לא זקוקה לתיבול של חילוקי דעות בין אם ובת, הקיימות מתחת לפני השטח בין כה וכך.
בן הזוג מואיל לקחת חופש על מנת לסייע לזוגתו. לעיתים החלטה זו מייצר אווירת סיר לחץ בבית. גברים ונשים הם שונים במהות, בעוד שנשים חוות רגשות של חרדה לתינוק, אהבה רבה ומצבי רוח משתנים, הגבר חרד מאוד מנטל הפרנסה, עכשיו כשיש לו גם ילד לכלכל. הימצאותו בבית אינה תורמת לחרדה זו. גם נטל עבודות הבית לא קל לו- הוא מוצא את עצמו מכבס בלי סוף, יוצא לקניות של דברים עמומים שנשגבים מבינתו ומהבנתו, חמותו מסתובבת בבית מרגע שהוא פוקח את עיניו ואשתו פקעת עצבים. והתינוק בוכה. גם בלילה! אז חופשה של האב, כדי להושיט עזרה, היא עזרה חשובה, אם המזג של הצדדים מאפשר זאת. ואם לא, עדיף לצמצם לשבוע, על מנת להקל את הנחיתה, ואח"כ בן הזוג צריך לחזור לעבודה, לטובת כל דרי הבית.
האמא הטרייה חווה המון בשבועות הראשונים. כולם מספרים לה על התינוק הנפלא שלהן, וכמו מצפים ממנה שתינוקה יתנהג על פי ספר: יאכל כל שלוש שעות, מגיל חודש ישן לילה שלם, ירדם בעצמו ויעלה במשקל יפה- יפה. ואם התינוק שלך לא קרא את הספר? את מרגישה שאת עושה משהו לא נכון, כי ככה האשה הפוסטמודרנית למדה לחשוב, ואז מנסה, כל מה שאפשר, כל מה שקראת באינטרנט, כל מה שהשוק מציע למכירה כדי שהתינוק יאכל/ ישן/ יגדל/ ישתוק.
החווייה לא חייבת להיות כזאת. אפשר לתכנן מראש נחיתה רכה, והדרכה מתאימה יכולה להפוך את המעבר מדיאדה (משפחה של שניים) לטריאדה (משפחה של שלושה) לנעים ונינוח. תמיכה זאת, שאיננה תלויה בלוח הזמנים של סבתא או בנכונות של החברה הכי טובה, היא משמעותית להווייה ההורית, ובעיקר לחווייה של האמא.
על כן אני ממליצה על השירות "אמא לאמא", עליו תקראי באתר www.immaleimma.com
הורות נעימה
