"מי שהולך היום לעסוק בהוראה הוא אידיוט", כך התבטא ד"ר אריה לוקר בגיליון "קשר עין" הקודם. ומדוע להתעכב על כך, אתם שואלים? הרי אמירה זו היא השקפה מאוד נפוצה בשנים האחרונות, וניתן לשמוע אותה בגרסאות שונות ובטונים שונים בכל פעם שעוסקים בעיניין מעמד המורה, החינוך בישראל, איכות ההוראה וכיו"ב. ובכלל יש מי שיטען שהדבר נאמר ממקום של הערכה, וכותבת שורות אלה לא הבינה כי מה שנאמר הוא שצריך להיות אידיוט כדי לעסוק במקצוע כל כך בלתי מתגמל ומתסכל, אבל אידיוט חיובי, עם ליטוף על הראש ופריעת שיער...
אז אני לא משתכנעת, ואני כן מתכוונת להביע מחאה כלפי התבטאויות מסוג זה, ובכלל להבהיר לאנשי החינוך הותיקים והמוערכים איזו שהיא נקודה בעניין המורים הצעירים שנכנסו למערכת "היום".
כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון במכללת בית ברל, נשיא המכללה דאז התראיין ואמר שזה לא סוד שמי שבא ללמוד היום הוראה הן בד"כ צעירות בינוניות שלא הצליחו להתקבל לתחומים אחרים. אז אמר. ושתקנו. האם זה שקול לכינוי "אידיוט" שהודבק לנו, המורים הצעירים "של היום" רק לאחרונה? בודאי שכן! ואם יאמר האומר שתנאי הקבלה הנמוכים למכללות להכשרת מורים באמת מביאים אליהם ציבור בינוני, אסכים אך אסייג: אולי במכללות להכשרת מורים לומדים גם סטודנטים בינוניים שביקשו להשיג תואר במקום שיסכים לקבלם, אך אותם בינוניים שחפצים רק בתואר לא מגיעים לבתי הספר! הם באים למכללה, משיגים את התואר שלשמו נרשמו, והולכים לעבוד בחברת תקשורת, שם מבקשים תואר ראשון כתנאי לקבלה, שם ישיגו תנאים משתלמים, שכר נאה ואפשרויות קידום לא רעות בכלל! האם אותם אלה הם האנשים שנכנסים למערכת ונשארים בה? אני מפנה את השאלה למנהלים ולאנשי החינוך הותיקים והמוערכים, שיודעים היטב כי גם אילו העסיקו מורה צעיר בינוני, לא ימשיכו להעסיקו והדבר פשוט במיוחד כי בטרם קיבל קביעות, יקל עליהם לפטרו. אז הצעירים הבינוניים שהגיעו למכללות לחינוך בכלל לא יגיעו לבתי הספר, הצעירים שכן סיימו את לימודיים עם שאיפה ללמד אך אינם מתאימים לא ישרדו את המערכת, אז נשארו רק אלו שהגיעו לתחום מתוך רצון, יכולת וכישרון לעסוק בתחום- הם אלה שילמדו בבתי הספר, אולי יזכו להערכה מצד תלמידיהם שצמאים לכוח אדם צעיר ורענן, וסביר שיזכו להערכה שונה מצד עמיתיהם ומעסיקיהם- אנשי החינוך הותיקים- הערכה שתומצתה במילה אחת: אידיוטים!
רגע, אולי בכלל לא הבנתי נכון את דברי איש החינוך הותיק והמוערך, שכן הוא בסך הכל רצה לבטא מורת רוח מתנאי ההעסקה של המורים כיום, תנאים ירודים המצטרפים למעמד נמוך מבחינה סוציו אקונומית וכמובן חוסר כבוד והערכה מצד תלמידים והוריהם. רק אידיוט יהיה מוכן להשקיע ארבע שנות השכלה גבוהה ויותר בתנאים הללו! ועדיין לא נחה דעתי. אני למדתי את המקצוע, למדתי לתואר ראשון ולתואר שני כדי שאוכל ללמד תנ"ך בבית ספר תיכון, כשאני יודעת ששכרי יהיה זעום ביחס לזה של חבריי שלמדו אפילו פחות, שאעבוד קשה ולא תמיד אזכה להערכה מצד מי שאשקיע בהם המון. אני אידיוטית קלאסית! אבל רגע אחד, אקבל על עצמי את התואר אם יסכים איש חינוך ותיק ומוערך, מאותם אלה שקיטלגו אותי ואיפיינו אותי כאידיוטית (אבל קלאסית), להשיב על מספר שאלות:
ד"ר לוקר, כמה אתה הרווחת בשנתך הראשונה כמורה? מתי מורים הרוויחו שכר גבוה שהלם את השכלתם ואת השקעתם? למה מי שהיה למורה לפני שלושים שנה נחשב לאיש חינוך אידיאליסט, למרות שכרו הנמוך, ואילו מי שהיה למורה לפני עשור הוא אידיוט?
אני יודעת מה אתם חושבים. "יש משהו בדבריה, אבל פעם היה למורה כבוד!" אה, כבוד... זה מעניין. כצעירה אידיוטית (אבל קלאסית) זכור לי תשדיר משנות השמונים, ששודר כשעוד הייתי ילדה. "מורה טוב- מורה לחיים". זוכרים את זה? אם למורה היה כבוד, ומעמדו היה טוב, מה טעם מצא ציבור המורים להשקיע בתשדיר שכזה? אני תוהה. טוב, אז אולי צריך ללכת רחוק יותר, כי אולי גם בשנות השמונים היה לא משהו, מי יודע למה מתכוונים אנשי חינוך ותיקים ומוערכים כשהם אומרים "היום". קצת קשה לאתר מקורות שיעידו על מעמד המורה בעבר, אז הכי פשוט זה לראות כיצד משתקף מעמד המורה ביצירות ספרות מוכרות מן העבר. אני, למשל, מאוד אהבתי את "תום סוייר" בילדותי. הילד משובב הנפש חטף לא מעט מלקות בשל התנהגותו הפרועה. שיתפתי את אבי בזעזוע שחשתי נוכח נוקשותו של המורה, והוא סיפר לי שבזמנו המורה היה מכה את התלמידים הסוררים בסרגל על האצבעות! וזה לא היה נדיר, בכל יום היה צורך ליישר את התלמידים באמצעות הסרגל. אם מעמד המורה היה כל כך נשגב, כיצד זה העזו תלמידים להמרות את פיו למרות שיש לו הסמכות להשתמש בסרגלו? אני תוהה... טוב, אולי זה לא כל כך מזמן, וגם אם "תום סוייר" נכתב ב 1876 זה לא משקף את התרבות שלנו. אז אולי נלך למקור קדום באמת, והפעם משלנו? מה עם חבורת ילדים שלועגת לאיש על פדחתו העירומה? אגב, מדובר בקבוצה של 42 ילדים, והאיש הקרח הוא לא פחות ולא יותר איש אלוהים, שזה עתה הציל את עירם של הילדים ממוות בטוח על ידי טיהור מקור המים המורעל שלהם! מי שתוהה על מה אני מדברת מוזמן לקרוא את מלכים ב פרק ב', הפסוקים האחרונים. אם אלישע הנביא הקרח זוכה להשפלה מקבוצת ילדים, מותר לגזור מכך כי גם אז לא היה יותר מידיי כבוד לסמכות. במצרים העתיקה היה פתגם נפוץ שמופיע בכתובים: "אוזנו של התלמיד היא בגבו. הוא מקשיב רק כשהוא מולקה".
יכולתי להמשיך ולהדגים ממקומות שונים, מתקופות שונות וממקורות שונים, אבל בעצם אתם יודעים את כל זה! ילדים הם תמיד ילדים, הם תמיד יבדקו את הגבולות, תמיד יהיה איזה תום סוייר שובב שגם אם נפליא בו את מכותינו, ימשיך להשתובב. אנחנו, המבוגרים, תמיד נראה משונים לתלמידינו. את הרעיון הזה היטיב לתאר מרק טוויין, מחבר היצירה, שפעם אמר: "כשהייתי בן 18 חשבתי שאבי אידיוט. כשהייתי בן 23 נדהמתי לגלות כמה הוא למד בחמש שנים".
לסיכומו של עיניין, ציבור המורים מתגעגע למשהו שלא באמת היה קיים. תמיד היה מתח בין מורים לתמידים, תמיד תלמידים מתחו את הגבולות וגם כשלמורה הייתה לגיטימציה להעניש בחומרה עדיין פרצו את הגבולות. היום מפרשים זאת כחוסר כבוד בגלל המעבר מהתקופה המודרנית לפוסט מודרנית, לדעתי, אבל זה כבר עניין למאמר אחר. והכי חשוב- אף פעם מורים לא הרוויחו הרבה כסף! ואם כך, אני, המורה הצעירה, אולי אידיוטית. אבל כל מי שחולק איתי את התואר "מורה", בין אם הוא בן 30 ובין אם הוא בן 60, צריך לחלוק איתי את התואר הנלווה.
