ארבעה נכנסו לפרדס 

ארבעה נכנסו לפרדס

מאמר מתוך סדרת מאמרים: 'מבוא לחכמת הקבלה'

פרדס

חז"ל מקשרים בין הפרדס (יער, גן, גן עדן) לחכמת הנסתר – תורת הסוד.

בתהליך הכניסה לפרדס, לימוד התורה והשגת העולמות העליונים, קיימת הדרגתיות. האר"י התייחס לאותיות המילה 'פרדס' כאל ראשי תיבות:

פשט

רמז

דרש

סוד

בראשית התהליך, יש להתחיל בפשוטו של הכתוב. להמשיך לרמזים הטמונים בו, המוצפנים בחריגות המצביעות על מסרים. משם לרדת לעומקו של הדרש, המסביר את הפשט והרמזים ומיישב את הסתירות העולות, ורק אז, בשלב האחרון, ניתן להעמיק ברובד הסוד.

במהלך  המסע בפרד"ס משיג הלומד את העולמות העליונים ברוחו; השגת העולמות הרוחניים, מתוארת ב'ספרות ההיכלות', כתהליך חניכה, דרכו יודעי ח"ן, נחשפו לסודות ההתעלות מן הגשמי והפיסי, למטאפיסי; מדובר בתהליך המבוצע ע"י קבוצה מיומנת של מיסטיקאים (כרבי עקיבא, רבי נחוניה בן הקנה, רבי ישמעאל ואחרים).

במסע זה, עולה הנשמה שבעה רקעים, ובהם היא נחשפת לידע, חוויות והבנות שמחוץ לעולם הגשמי. בעולמות אלה, מתעצמים כוחותיה הרוחניים והמעשיים כאחד.

לפני המסע, על המיסטיקאי, לבנות "כלי" רוחני טהור, הנקי משיקולים ואינטרס אישי. לבנות ולשכלל תודעה וכוונה טהורה לטובת הכלל. לפתח מידת מוסריות נעלה ואחריות כלפי הבריאה והבריות.

הכוח הרוחני והאיזון הנפשי דרושים, גם לצורך השהות באותם רקיעים וגם בכדי לשוב לחיים הארציים, עם פירות משובחים הנובעים מההתפתחות הרוחנית.

היציאה לפרדס, הינה תהליך של שחרור התודעה מהגוף הפיסי, בצורה מכוונת ורצונית. וכל זאת, מבלי לעמעם את התודעה העצמית.

על המיסטיקאי להיות מיומן דיו, לדעת לחזור לחיים בעולמות של מטה, כאשר המטרה היא תמיד, העלאת וטובת הכלל, וחלילה לא טובה אישית של האדם (כגון, אגו, כוח, רצון לשלוט וכן הלאה מניעים אישיים).

ארבעה נכנסו לפרדס

את הסיפור "ארבעה נכנסו לפרדס", ניתן למצוא הן בגמרא (תלמוד, מסכת חגיגה) וגם בספר הזוהר (פרשת פקודי).

תלמוד, מסכת חגיגה דף י"ד, פרק ב

ב,ב  ארבעה נכנסו לפרדס בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבה; אחד הציץ ומת אחד הציץ ונפגע אחד הציץ וקיצץ בנטיעות ואחד עלה בשלום וירד בשלום בן ; עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר (תהלים) ה' המותה לחסידיו בן זומא הציץ ונפגע עליו הכתוב אומר (משלי כה) דבש מצאת אכול דייך [וגו'] אלישע הציץ וקיצץ בנטיעות עליו הכתוב אומר (קהלת ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' רבי עקיבה עלה בשלום וירד בשלום עליו הכתוב אומר(שיר השירים א) משכני אחריך נרוצה [וגו']; משלו משל למה הדבר דומה לפרדס של מלך ועלייה בנוייה על גביו מה עליו [על אדם] להציץ ובלבד שלא יזוז [את עיניו] ממנו; ועוד משלו משל למה הדבר דומה [לאיסתרא] העוברת בין שני דרכים אחד של אור ואחד של שלג הטה לכאן נכוה [באור] הטה לכאן נכוה משלג מה עליו על אדם להלך באמצע ובלבד שלא יהא נוטה לא לכאן ולא לכאן. 

בסיפור זה, אנו  פוגשים ארבעה חכמי ישראל, העוברים תהליך התעלות רוחנית, המשולה לכניסה לפרדס. ארבעת החכמים, ניסו ללמוד את 'מעשה מרכבה'; תהליך רכיבת העולמות העליונים על התחתונים. להבין כיצד הרוח האלוהית מהווה ומחיה את הבריאה.

"ארבעה נכנסו לפרדס", אחד "הציץ ומת", אחד "הציץ ונפגע", שלישי, המכונה "אחר" "הציץ וקיצץ בנטיעות" "ואחד עלה בשלום וירד בשלום".

בן עזאי "הציץ ומת"; כלומר, גרם לעצמו מוות פיסי, כתוצאה מחיבור טוטאלי לעולם הרוח, עד כי התנתק מהעולם והחיים הארציים. הוא נטש את הרובד הפיסי ובחר באופן קיצוני, ברובד הרוחני בלבד. תשוקתו לעולם האמיתי, גרמה לו לבחור להישאר ולא לחזור לרמת הגוף הפיסי.

בן זומא "הציץ ונפגע"; כלומר חזר לגוף אך לא בצורה מאוזנת. הוא איבד את היכולת להבחין בין רוח לחומר. נטרפה עליו דעתו והוא החל להתבלבל בין מציאות לדמיון.

כוח התודעה המנטאלי שלו, לא היה חזק דיו, בכדי הצליח להכיל את הגודש של האור, הידע והכלים הקיימים במישורים העליונים. לכן, בירידתו חזרה לגוף הפיסי, לא הצליח לחזור למערכת האיזון הנפשית-מנטאלית של העולם הזה.

אלישע בן אבויה "הציץ וקיצץ בנטיעות"; עליו נכתב במסכת חגיגה ט"ו, ע"א:

'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. מאי היא? חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל, אמר: גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי, שמא חס ושלום שתי רשויות הן. אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא. אמרו ליה: מאי טעמא כי חזיתיה לא קמת מקמיה? איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר, יצתה בת קול ואמרה 'שובו בנים שובבים' - חוץ מאחר, אמר: הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא...

(חגיגה טו ע"א)

סיפור זה, מסביר מדוע אלישע 'קיצץ בנטיעות', כלומר הפך כופר. המפגש עם מטטרון המלאך, גרם לו לעשות הפרדה בין שתי רשויות. מסקנתו הייתה, כי ישנה נפרדות ברשות האלוהית. פיצול.

תפיסת הנפרדות הזו, כמוה כמפגש עם 'הצד האחר' – "הסטרא אחרא" בבריאה. כלומר, עם כוחות הטומאה. המפגש עם הצד האחר, דורש הכנה וזהירות רבים. כי לצד זה, כוח שכנוע רב, וניתן להתפתות ללכת אחריו.

כוח הטומאה דוחף לפירוד, מכאן להרס וחורבן. ואילו כוחות הקדושה מאחדים את הכוחות בבריאה.

אלישע בם אבויה, היה מגדולי התנאים ובר פלוגתא של רבי עקיבא. עליו נאמר "איש חכם וגיבור בתורה בישראל..." (רוב רבא פרשה ו').

אלא שהוא הפך לאפיקורס – הוא כפר בתורה וחבר לרומאים. ומאז שכפר נקרא 'אחר'.

בסיפור 'ארבעה נכנסו לפרדס', כפי שהובא בתלמוד הבבלי (מסכת חגיגה), מתואר, כי כאשר פגש אלישע את מטטרון (ראש וראשון למלאכים), היה מטטרון יושב. וידוע הוא, שמלאכים עומדים ואינם יושבים. מתוך כך הסיק, כי ישנן שתי רשויות נפרדות. כלומר, הפרדה בין הטוב לרע. בין אל חיובי לאל שליל. לכן, החל 'לקצץ בנטיעות'; כלומר, חדל לקיים תורה ומצוות.

עיקר כפירתו מבוססת על הקושי לתפוס, כי גם החושך, האפלה והרוע, נובעים מהאל, מהאור, וכי אין פירוד, אלא אחדות בין כל הכוחות הקיימים בבריאה. לכן, הוא האמין בשתי רשויות.

אמונה זו גרמה לו למרוד בכל סמכות שהיא, והוא הפך את הכוח הרוחני, לאמצעי להשגת  אינטרסים אישיים, כמו כוח ואגו ארציים. הוא רצה לקחת מהרוח, לטובת החומר.

רבי עקיבא, היה היחיד, ש"נכנס בשלום ויצא בשלום" מהפרדס.

מה היה שונה בדרכו, שאפשר לו, לעלות לעולמות עליונים ולרדת חזרה, לחיים ארציים איכותיים יותר לעצמו ולסביבתו? שהרי היה מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות...

כאמור, רבי עקיבא, הוא סיפור ההצלחה של כניסה זו לפרד"ס. ניתן לראות, כי רבי עקיבא פועל בדרך שונה מכל האחרים. ראשית, הוא פועל בצורה אקטיבית, כפי שהציע אף לאחרים לעשות.

"... אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר 'דבר שקרים לא יכון לנגד עיני'... רבי עקיבא יצא בשלום.
(חגיגה יד ע"ב)

בדבריו אלה, מכוון רבי עקיבא להתמודדות עם הכוחות העליונים, להבדיל מהשלמה פאסיבית עם ההתרחשויות, כפי שנהגו חבריו; באומרו: "אל תאמרו מים מים" הוא מראה, כי הוא מבין את ההטעיה הקיימת בעולמות הרוח, אף מודע לסכנה הכרוכה בהליכה שבי אחר התעתוע. הוא מבין, כי הדברים אינם כפי שהם נראים. לא ללכת שבי אחר מראה העיניים.

רבי עקיבא יודע מה צריך לעשות, בכדי להתקשר בעולמות עליונים, ועושה זאת.

"מה עליו על אדם להלך באמצע ובלבד שלא יהא נוטה לא לכאן ולא לכאן." 

זהו משל המצוי בסופו של הסיפור, הממחיש כי הליכה בדרך הישר, היא מה שצריך לעשות, כפי שעשה רבי עקיבא.  

ניתן ללמוד מהסיפור, כי בחירה בדרך הרוחנית, אינה בהכרח הבחירה הקלה או המהירה. כמו בכל בחירה, יש לעבור תהליך, הכשרה, לימוד וליצור התפתחות בדרך. ולא זו בלבד שהדרך אינה פשוטה וקלה, אלא שאין להאמין במראה העיניים בלבד. יש לרכוש, או להצטייד בכלי חישה נוספים, המשפרים את תפיסת המציאות.

בחירה בדרך הרוחנית, בה רוכשים כלים בריאתיים-מטאפיסיים, דורשת נכונות, מסירות והתמסרות למסע על נתיביו ושביליו. זאת מאחר, וההשפעה המתלווה לכלים אלה, חשוב שתהה נתונה בידיים אמונות ותודעה מאירה, אשר יהוו צינורות של מודעות, התפתחות והפצת האור בבריאה. ולא בידי צינורות שאינם בעלי מחשבת ניקיון.

כלומר, העלאת מידת ההשפעה על הכלל (המתרחשת ככל שעולים בדרגת התפתחות והמודעות הרוחנית), כרוכה בהעלאת מידת האחריות כלפי הכלל. ככל שיש יותר ידע, כוח, והשפעה, כן יש לבעל אותם כלים, יותר אחריות ומחויבות כבעל תפקיד בעולם. את האור העובר אליך כצינור עליך להעביר הלאה, כשותף פעילה בבריאה. שותף של האור.

אהבה ושלום J

שלומית זקן

.